איך בונים עלילה? איך מאפיינים דמות? איך יוצרים מתח? איך גורמים לקורא להתרגש? רבים סבורים שכדי לכתוב נדרשים רק זמן […]
א. לומדים לכתוב
הכל מוכן לכתיבה. לרשותנו עומדים בוקר פנוי, בית ריק ומחשב; או אולי כולם כבר הלכו לישון, שקט סביב, ודף ועיפרון מונחים לפנינו על שולחן המטבח. ומה עכשיו? לפעמים הרעיונות זורמים מאליהם, הכתיבה קולחת ופירותיה טובים בעינינו, אבל מעת לעת עולים בלבנו תהיות ולבטים: על מה לכתוב? מה הסיפור בעצם? היכן הוא מתרחש? מי הדמויות? האם לכתוב בגוף ראשון עבר או אולי בגוף שלישי הווה? מי יספר את הסיפור, ומה יודע אותו מְסַפּר על כל המתרחש? באיזו שפה להשתמש? מה מכל אלה כדאי לשקול לפני הכתיבה, ומה לפתח במהלכה?
התלבטויות מסוג זה אינן פוסקות ולעתים אף מתעצמות במהלך הכתיבה. הן אינן רק מנת חלקם של סופרים מתחילים, אלא מלוות גם את המנוסים והוותיקים שבהם. בכתיבת רומן, אומר עמוס עוז ב’סיפור על אהבה וחושך’, סופר נדרש לקבל “כרבע מיליון החלטות”.
כדי לקבל את ההחלטות האלה שיצבעו באורן את הכתיבה, על הכותב לשלוט במלאכת הסיפור. ככל שהוא יתמקצע בה, יתרחב טווח האפשרויות שלו, ובחירתו תהיה מיומנת יותר. חשוב מכך – הבחירה שלו תהיה אינטואיטיבית, כמעט מבלי משים, ללא עצירות למחשבה שיובילו לתחושה של טקסט מכאני ומאולץ.
האם יש כללים לכתיבה טובה?
“ישנם שלושה כללים לכתיבת רומן. לרוע המזל, איש אינו יודע מהם.”
ויליאם סומרסט מוהאם
רבים סבורים שכתיבה טובה אינה יכולה להיות כפופה לכללים. הרי אנו מצפים מכתיבה טובה שתהיה אמיצה, מקורית, פורצת גבולות. הנרי ג’יימס, מהסופרים וחוקרי הספרות המוערכים של המאה העשרים, כותב: “כללים נוקשים, סייגים מוקדמים, אפילו הנחיות כלליות […] תמיד ייראו לסופר כישרוני ונלהב כשרירותיים ותו לא. אמנות בריאה, חיה ומתפתחת, מלאת סקרנות וחובבת התנסויות לעולם לא תשים את מבטחה באיסורים קשיחים כאלה.”
עם זאת, כתיבה היא אמנות, וכמו כל צורות האמנות, היא נשענת גם על מיומנות ויכולת טכנית. כפי שכנר לומד לנגן ופַסָל – לחצוב באבן, כך סופר לומד את מלאכת הסיפור. אמנם מלאכה זו אינה כפופה לאיסורים ולחוקים, אבל היא יכולה להיעזר בטכניקות. טכניקות אלה אינן מחייבות את הכותב, הן רק מציעות דרך שעשויה להניב תוצאות. עיקרן אוסף של שיטות וכלים שנוסו והוכיחו את עצמם שוב ושוב, כאשר השתמשו בהם בהקשר הראוי ובאופן הנכון.
יש הטועים לחשוב שארגז כלים זה אינו מיועד ל’ספרות יפה’, אלא רק לספרות פופולארית או לספרות סוּגָה (ז’אנר): מתח, בלש, הרפתקאות או רומנטיקה. נדמה להם כי בספרות יפה כל ספר הוא עולם ייחודי לעצמו, ואילו בספרות סוגה הכותבים כמו למדו באותו בית ספר לכתיבה, והם נשענים על אותם עזרים במבנה העלילה, בנקודות המבט ובסגנון הכתיבה.
למעשה, אין זה כך. טכניקות הכתיבה הן יסודיות ושימושיות בכל סוגי הספרות. כל ספר אקראי שנשלוף ממדף הספרים שלנו עושה בהן שימוש במידה כזאת או אחרת.
עם זאת, כמעט כל ספר גם מפר טכניקות אחדות ונעזר בכלי כתיבה אחדים באופן שונה מהמקובל. כתיבה טובה מחייבת לעתים חריגה מהטכניקה המוכרת: לצורך חדשנות, כדי להתגבר על אתגר סיפורי ייחודי או כדי להפתיע את הקורא, שמצפה למוּכּר ולידוע.
סופרים מתחילים עלולים להתפתות ולומר לעצמם: לאחר שנכיר את כללי הפעולה של הטכניקות השונות, גם אנחנו נוכל להפר אותם, בדיוק כמו בספר הזה שמונח לפנינו. אלא שהמפתח לכתיבה טובה אינו טמון בציות לכללים או בהפרתם. הוא טמון בפיתוח מיומנות במלאכת הכתיבה.
מיומנות במלאכת הכתיבה – משמעה לשלוט בשימוש בכלים ובטכניקות. רק משהתנסינו בפועל בכלים האלו, נוכל לסמוך על תחושות בטן – מתי השימוש בהם תורם ליצירה ומתי הוא גורע ממנה – ונדע לזהות את המקרים החריגים שבהם כוחה של היצירה דווקא בהימנעות משימוש במנגנון ספרותי מוּכּר, על אף שבעבר הוא תרם בהקשרים אחרים ליצירות ספרות רבות אחרות.
האם אפשר לכתוב גם בלי ללמוד לכתוב?
“בעבר, אנשים מלומדים כתבו ספרים, והציבור קרא אותם. כיום, הציבור כותב ספרים, ואיש אינו קורא אותם.”
אוסקר ויילד
דמיינו את תרגיל הכתיבה הבא: מנחה כתיבה מבקש מתלמידיו לכתוב מתכון לטיגון חביתה. כשמשווים את התוצאות, מתברר שכל המתכונים כתובים בסגנון דומה: הם פותחים ברשימת מצרכים (ביצה, שמן, מלח) שמעליה מתנוססת כותרת (‘מצרכים’). אחריה מפורטת רשימת הנחיות תמציתיות ומדויקות בלשון ציווי או בזמן הווה (מחממים את השמן במחבת, טורפים את הביצה…), שגם מעליה מתנוססת כותרת (‘הוראות הכנה’).
מדוע נכתבו מרבית המתכונים בסגנון דומה? הרי הכותבים מעולם לא למדו באופן רשמי איך לכתוב מתכון. התשובה אינה נעוצה בלימוד אלא בקריאה. כמעט כל אחד קרא בעבר בספר בישול או שמע מתכון מפי חבר או שף בטלוויזיה. מתכונים אלה נכתבו לפי מערכת עקרונות מסוימת. באופן בלתי מודע אנו מפנימים את מערכת העקרונות הזאת ומחקים אותה.
בדומה, כולנו קוראים ספרות, ובכולנו קיימת באופן אוטומטי, ללא לימוד, היכולת לכתוב סיפור. הכתיבה הספונטנית שלנו היא תמהיל של טכניקות וסגנונות כתיבה שמיעוטם מקורי ומרביתם מבוססים על הפנמה וחיקוי של ספרים שקראנו בעבר. לא כל הספרים שקראנו כתובים, כמובן, לפי אותן טכניקות, ומובן שלא זיהינו והפנמנו את כל הטכניקות האפשריות. עם זאת, רובנו נצליח לכתוב סיפור סביר גם בלי שום לימוד. מאליהם מתעוררים בנו אינסטינקטים של כתיבה. זו אינה חקיינות פסולה, אלא להפך. זהו מנגנון מועיל ורצוי, שכדאי – ולמעשה אין ברירה – אלא להיעזר בו.
המידה שבה נצליח להפנים טכניקות כתיבה מתוך חומרים שקראנו ולפתח מקוריות משלנו תלויה, בין השאר, בכישרון הכתיבה שלנו. אבל ההסתמכות על למידה אינטואיטיבית בלבד מוגבלת בשל שני חסרונות עיקריים. האחד, שמנגנון למידה אינטואיטיבי מנציח גם טעויות כתיבה שהתקבעו בנו מבלי משים והפכו להרגלים שמגבילים את הכתיבה שלנו. השני, שמנגנון כזה מעמיד לרשותנו רק את העקרונות שהבחנו בהם בקריאה, במודע או שלא במודע, אבל מה לגבי כל העקרונות האחרים? האם כולנו יודעים, גם בלי ללמוד, מהם מִשלב ומצלול? מה ההשפעות הרטוריות של חזרה על מילים בתוך משפט? אילו השלכות יש לַבחירה באיזה שלב בעלילה להתחיל את הסיפור? איך מאפיינים דמות שטוחה לעומת דמות עגולה? איך יוצרים מתח?
כדי למצות את הכישרון וכדי ליצור ספרות טובה באמת, לא די בלמידה אינטואיטיבית מתוך קריאה. עלינו ללמוד גם באופן מודע.
היעד של לימוד הכתיבה
היעד שלנו בלימוד כתיבה אינו לשלוט בטכניקה הסיפורית כתיאוריה אלא כיכולת יישומית. כתיבה אינה ידע – היא מיומנות. לא די לדעת אותה ‘בראש’ – עלינו לדעת אותה בקצות האצבעות, בלב, בסרעפת. היא אינה התוצאה של תרגיל מסוג ‘יש לך שבוע לתכנן סיפור על פרידה רומנטית’, אלא של תרגיל מסוג ‘יש לך שישים שניות לכתוב את רגשותיו של נער שחברתו עזבה אותו היום’. כתיבה כמיומנות אינה ‘כותבת על…’, היא ‘כותבת את…’. היא ספונטנית, רגשית וחופשייה לצמוח מתוך מעמקים תת־הכרתיים של נפשנו ולפעמים להפתיע אפילו אותנו, הכותבים אותה.
בשלב שבו הידע הופך למיומנות, הוא איננו נטל עוד אלא נכס. המיומנות מאפשרת לנו להשתמש בטכניקה הסיפורית כאשר זו מתאימה ושייכת לסיפור שלנו באופן שיעצים את האמת שבסיפור, שיזרום ישירות מהלב אל הדף, בלי שייאלץ לעבור עיבוד מחשבתי.
מיומנות כזו מושגת רק באמצעות לימוד ולאחר תרגול. עם זאת, רבים סבורים שהם יכולים פשוט לשבת ולכתוב. לכל אחד יש גישה למחשב אישי, והוא יכול לשבת מול אותו מחשב במשך מספר חודשים ולכתוב בו רומן. הוצאות הספרים מוצפות בכתבי יד כאלה, שהם תוצר של תסמונת שניתן אולי לכנות: ‘הקלות הבלתי נסבלת של הכתיבה’.
איך נבדֵל את תוצרי הכתיבה שלנו מהמוני כתבי היד האלה? גם לכותבים החובבים שמתחרים בנו יש כישרון, התלהבות ורעיונות טובים. הדבר היחיד שיכול לבדל אותנו הוא מקצוענות: להצליח לכתוב כתיבה איכותית באמצעות לימוד, תרגול והתמדה שאינם רק שלב מקדים לכתיבה אלא הם דרך חיים, כמו תוכנית אימונים של ספורטאי או של נגן תזמורת. כפי שכתב ארנסט המינגוויי: “כולנו שוליות במלאכה שבה איש אינו הופך למומחה לעולם.”
בהמשך המדריך ננסה ללמוד כיצד לשפר את הכתיבה שלנו ולהפוך אותה למקצועית יותר. בחלקו הראשון של המדריך נכיר את המנגנונים היסודיים של תורת הכתיבה, ובחלקו השני נלמד טכניקות, שיטות וכלים יישומיים לתכנון ולכתיבת פרוזה, ונראה כיצד הם מיושמים בכתיבתם של סופרים ידועים. לסיום, נבחן כיצד להפוך את הידע שרכשנו למיומנות כתיבה וליישם אותו בכתיבתנו.
שולי מלכה – :
אלוהים עדי שהספר הזה הגיע לידיי בשעה שהייתי זקוקה לו ביותר. בשנה וחצי האחרונות אני עובדת על פיתוח רומן פרי עטי. במהלך הכתיבה שאלתי את עצמי לא פעם כל מיני שאלות שלא הצלחתי להשיב עליהן. ייחלתי להניח את ידיי על איזה שהוא מדריך כתיבה טוב בעברית שייטיב לסקור את תהליכי פיתוח הרומן באופן שגם סופרים מתחילים כמוני יצליחו להבין משהו מן התהליך המורכב.
תחילה התוודעתי לאורי פרץ-שרון דרך בלוג הכתיבה המצויין שלו באינטרנט http://www.ktiva.org.il וקראתי בשקיקה חלקים גדולים ממנו ואז הגיע סוף סוף המדריך המצויין שלו גם אל מכבשי הדפוס וכבש את ליבי בדמות ספר עיון פשוט להבנה וערוך בצורה ידידותית למשתמש.
הספר הזה הוא חגיגה גדולה לכותבים מתחילים ומנוסים כאחד. הספר סוקר את תורת הכתיבה על שלל הטכניקות והכלים שלה. אורי פרץ-שרון מנתח מהי כתיבה טובה, מהי עלילה ומהי כוחה הסמלי, מהו תפקיד הדמויות בסיפור, איך מפתחים רעיון לסיפור, תהליך איפיון הדמויות ועוד ועוד. בספר דוגמאות רבות להמחשה הלקוחות ממיטב הספרות העברית והעולמית. מומלץ מאוד!