מנהל המחלקה נאנח קלות, וסוף-סוף אמר :"יכול להיות שיש לבן שנולד לך תסמונת דאון. אנחנו עדיין לא בטוחים, אבל יש […]
השתדלות או לא השתדלות
“ההשתדלות שלנו צריכה להיות באמונה וביטחון בה’,” אמרתי לשירז, שהעלתה את נושא טיפולי הפוריות בפניי. “אנחנו צריכים להאמין שהכול יהיה בסדר, ולא להתערב במעשיו בדרך הזו.”
זה זמן מה שאני רואה אותה בודקת וחוקרת את הנושא, וכפי שאני מכיר אותה – כשמשהו נכנס לראש שלה, קשה מאוד להזיז אותה ממנו.
“בסדר, אבל ההשתדלות שלי היא גם פה על הקרקע, ואם זה לא הולך בדרך הטבעית – אני אעשה הכול כדי שיהיו לנו ילדים.” ענתה לי אשתי בחצי נזיפה.
כבר שנתיים עברו מאז נישואינו. אני “ותיק ומנוסה”, אבא לחמישה ילדים בוגרים, גרוש מתבגר… שירז, ללא ילדים, קפצה עמוק אל תוך זוגיות לא פשוטה, מורכבת.
היא נולדה בהונגריה, שם גדלה והתחנכה כהונגרייה לכל דבר. לעניין היהודי והישראלי התוודעה במסגרת עבודתה בחברה ישראלית בהונגריה. כאשר הגיעה לביקור בארץ מטעם החברה, חשה ש”זה מקומה”. היו אלה תחושות חזקות ולא מוסברות שכאן עליה לחיות, ולהתחבר לעם היהודי. היא עלתה לארץ לאחר שלמדה באופן עצמאי על היהדות, ועברה את תהליך הגיור בעקשנות ועקביות שמאפיינת כל כך את דרך חייה.
נזכרתי בה יושבת על כיסא הַכַּלה, מחזיקה בידיה קטעי תפילה מהספר “תפילת חנה”, מנסה להתרכז במילים הלא מובנות, להתגבר על ההמולה שסבבה אותה. החלטנו לערוך חתונה צנועה, כי הרי השמחה האמתית לא נמדדת במחיר המנה, אלא בחום הלב שאתה זוכה לחוש, המוקרן אליך מהסובבים אותך. כיסא הכלה היה כיסא מסעדה פשוט, שמפה לבנה כיסתה אותו, אך בעבורה הוא היה כיסא של מלכה שזה עתה הוכתרה. היא הרגישה ממש בעננים.
באותם רגעים, מבעד למילות התפילה שלא ממש הצליחה להבין – היא נשאה את התפילה שלה; תפילה ללא מילים, הודיה על אהבה אמתית וטהורה, תקווה לקולות ילדים צוחקים שימלאו את ביתנו; על חיים שיש בהם משמעות אמתית. הדברים נראו כל כך טבעיים ופשוטים, כל כך קלים להשגה…
שירז, בפשטות הליכותיה, אימצה את משפחתי אל לבה, השקיעה וכיבדה, התחשבה ועשתה עבור כל ילדיי הרבה מעבר לציפיותיי. “לשגב יש יום הולדת, צריך להכין עוגה, לקנות מתנה….”, “התקשרת לנטע לשאול מה שלומה?” – היא לא פספסה אף פעם. כזאת היא, מתנהלת בפשטות ובטוב לב, שעוררו אצלי תמיד השתאות.
אך אהבתה לילדים לא באה על סיפוקה, כיוון שלה לא היה ילד משלה. ומי אני ומה אני שאגיד משהו כנגד הרצון הטבעי הזה?
ישבתי מולה דוּמָם. ידעתי שלא כך יש “לַעֲנות את המעיקות”, כפי שמעירים חז”ל על תשובתו של יעקב אבינו לרחל, התובעת ממנו את העלבון הצורב של עקרותה[1]. ראיתי את שירז בכאבה. צפיתי במבטיה על ילדים ואמותיהם, ועיניה דומעות. איזו זכות יש לי לעמוד מול דרישה כל כך טבעית, כל כך עמוקה?
ובכל זאת ניסיתי לשכנעה להסתפק בתפילותינו.
יום אחד קיבלנו הזמנה לברית של בנו של אחד מקרובינו. ראיתי אותה עומדת שם, מסתופפת בפינה ועיניה דומעות. ראיתי את הכאב הפולח את קרביה ולא יכולתי לעמוד בפניו.
“תקבעי תור,” אמרתי לה. “נלך לאן שתרצי.”
שירז נטלה על עצמה את תפקיד המארגנת. היא זו שביררה וחקרה, שאלה והתעניינה, ובחרה את הפרופסור שלהבנתה היה “הכי טוב שיש”.
חיכינו בחדר ההמתנה בקופת החולים. המסדרון כולו היה מיועד “לזוגות בטיפולי הפריה”. האמת שהרגשתי לא כל כך נעים. האם הייתה זו עד עכשיו בושה? תהיתי לעצמי, האם זה מה שמנע ממני להתחיל את הטיפולים, ורק צבעתי את זה בצדקנות, באצטלה של ‘ביטחון בה’? קיוויתי שלא, אבל באמת הרגשתי כאילו אני “מודה באשמה”, בחוסר הצלחתנו…
ידעתי שלשירז אין שום בעיה עם זה. היא כזו שלא באמת אכפת לה מה חושבים עליה. היא אמתית, ולא מתביישת כלל. וכי אשמתה היא ש”לא הולך לנו”?
התבוננתי בה וראיתי את הטוהר והפשטות שלה, ואלה חיזקו אותי ואת האהבה שלי אליה. לא! אני לא מתבייש! וכי באמת אשמתנו היא זו? הרי הקב”ה מעביר אותנו בתוך זה, אז מה יש לי להתבייש?! הסתכלתי סביבי וראיתי את הזוגות האחרים, צעירים ובוגרים, אישה בודדת ואחת כבר בהיריון. לפתע היו לנו שותפים נוספים. אנחנו לא יחידים בסיפור הזה. הגיע תורנו, נכנסנו. בפנים ישב הפרופסור: אדם בעל סבר פנים נעימות, נראה מעט מפוזר. הוא לא הרים את עיניו מהתיק בו עלעל. השולחן, שעליו היו פזורים תיקים של עוד “שותפים” עם סיפור דומה, תפס את רוב שטח החדר הקטן. לפניו היו שני כיסאות שהיו מיועדים במיוחד בשבילנו. סגרנו את הדלת מאחורינו.
“שבו,” אמר, ורק אז הרים את עיניו והביט בנו. עיניו התכולות אמרו לי הכול. טוב לב היה בהם, מהסוג הנדיר למדיי אצל פרופסורים מומחים.
“אז מה אתם רוצים?” שאל, כאילו באנו להתאים חליפה לאירוע כלשהו. הסתכלנו זה על זו ושירז ענתה, “אנחנו רוצים ילדים…”
הוא הסתכל בתיק שלנו, לקח דף נייר והחל לשאול את שאלותיו. לאחר מכן רשם לנו מספר בדיקות שעלינו לעשות, מספר מרשמים לתרופות ואיחל לנו הצלחה.
לבדיקות הלכנו יחד, את רובן היה על שירז לבצע, והיא, ששונאת כל הליך רפואי ופוחדת מפניו, עשתה אותן בראש מורם. באשר לי? לא בטוח שהייתי מוכן לעשותן אילו היה הדבר תלוי בי. אולי כבר בשלב הזה הייתי נשבר.
“את לא מעדיפה להמשיך לנסות בכוחות עצמנו במקום כל הבדיקות האלה?” שאלתי אותה כמנסה שוב את מזלי, ומיד הצטערתי על ששאלתי. היא הסתכלה עליי במבט נוזף, וחזרה ואמרה, “אני אעשה הכול בשביל שיהיו לנו ילדים.”
משפט זה נעשה שגור בפיה בזמן האחרון, ומיד לאחר ששאלתי ידעתי שהוא יגיע…
בדיקה אחת הייתה כואבת ולא נעימה במיוחד. המתנו בקומת המרתף של בית החולים, מחכים שיקראו בשמנו. המקום היה חסר חמימות לחלוטין. מסדרון שומם, שורת ספסלי פלסטיק לאורך הקיר ומולם דלתות כחולות. אפילו התאורה האפלולית הוסיפה לנופך המלנכולי שהיה במקום. ישבנו ושתקנו. לאחר שתיקה ממושכת, כשכל אחד מאתנו היה מכונס בעצמו במחשבות פנימיות, פתחתי ואמרתי, “מתוקה שלי, אני מעריץ אותך, באמת. מה שאת צריכה לעבור כדי להשיג מה שרוב הנשים מקבלות בלי להתאמץ, ולחלקן זה אפילו בא “בטעות”… אם אנשים היו מעריכים את מה שהם מקבלים ככה, בקלות ובחינם, העולם היה נראה אחרת.”
ראיתי בעיניה את הדמעה שהחלה לבצבץ, ולא רציתי שתבכה. חיבקתי אותה ואמרתי לה שאני אוהב אותה. היא שמה את ראשה על כתפי וישבנו מתנחמים זה בזו, עד שהרופא יצא בחלוק ירוק, וקרא לה להיכנס פנימה. הספקתי להעיף מבט על החדר שדלתו נפתחה לרגע. מראהו היה כמראה חדרי טיפולים של לפני שישים שנה… שולחנות הנירוסטה עשו את המקום עוד יותר קר ומנוכר. הדלת נסגרה מאחורי שירז, ואני נותרתי בחוץ.
היה לי קשה כך לראות את אהובתי נכנסת בגפה, ואני לא יכול להיות שם לצדה. הייתה זו תחושה שאותה אפגוש פעמים נוספות בהמשך. תחושה שהייתה לי קשה מנשוא.
ישבתי בחוץ ונשאתי תפילה לבוראי. ידעתי שנהוג לומר תהילים בזמנים אלה, אולם אני העדפתי לדבר עם הקב”ה, לשאת את תפילתי האישית, זו היוצאת מן הלב פנימה, וחוצה את כל הרקיעים, היישר אל אוזנו הטובה של היושב במרומים.
שירז יצאה מהבדיקה ונסענו הביתה. היא סיפרה שהבדיקה כאבה, אבל לא התלוננה מעבר לכך. ריחמתי עליה, אבל ידעתי שאם צריך – היא תחצה את האוקיאנוס בשחייה בשביל ללדת ילדים.
לאחר כשבועיים שבנו אל הפרופסור. ישבנו מולו, מחכים לשמוע מה הבעיה. הוא ענה לנו במבט מעיניו הטובות. “הכול נראה תקין.”
“אם כן, מה הבעיה?” שאלתי, “מדוע אנחנו לא מצליחים?”
הוא הסתכל עליי, הוריד את משקפיו כיאה לפרופסור המכבד את עצמו וענה, “אני לא יודע. לא הכול אנחנו יודעים…”
הוא הרים את אצבעו כלפי מעלה, כמרמז – “זה לא אנחנו קובעים. זה בא מלמעלה, ולא כל דבר מגלים לנו…”
אהבתי את הרופא הזה. הענווה היא בעיניי סימן טוב, ואם צריך להפקיד את בריאותך בידי אדם, כדאי להפקיד אותה בידי מי שמידה זו מצויה בו.
הוא התווה לנו תכנית להתחלת הטיפול. הטיפולים הראשונים צפויים להיות קלים יחסית ופחות פולשניים, בעיקר הורמונאליים. הלכנו הביתה כשבלבנו תפילה.
“אני שמח בבחירה שלך,” אמרתי לשירז. “הוא נראה לי רופא שאפשר לסמוך עליו. אהבתי את זה שאמר שהוא לא יודע מה הסיבה. באמת נראה שהוא מבין שלא כל התשובות בכיס שלו. אני אוהב רופאים כאלה.”
את ההורמונים צריך להזריק. קיבלנו הדרכה ראשונה אצל האחות בקופת חולים.
“מי יזריק לך?” שאלה.
הסתכלתי ימינה ושמאלה כמחפש מתנדב נוסף למשימה, ומשלא ראיתי נפש חיה מלבדי צעדתי צעד אחד קדימה והכרזתי, “כמובן שאני! לא כל יום מזדמן לך לדקור את אשתך, ועוד עם עילה רפואית מוצדקת…”
משום מה לא הצליחה בדיחתי להעלות חיוך על פני איש מהקהל המצומצם שהתקבץ סביבי. האמת היא שכלל לא ששתי לדקור את שירז, אבל ידעתי שאין מי שיעשה זאת באהבה ואכפתיות כמוני.
למדתי מהר את מלאכת ההזרקה ויצאנו לדרך. פעמיים ביום זריקה בבטן, ואנחנו בדרך אל האושר. בפעמים הראשונות הייתה שירז עוצמת את עיניה ומתרכזת. “חכה,” הייתה אומרת לי, ומושיטה את ידיה קדימה כדי לעצור אויב דמיוני הבא להזיק לה. רק כשהייתה מוכנה נפשית הייתה פוקחת את עיניה ואומרת “בסדר, עכשיו אפשר”. בפנים הייתה מתפללת. נדמה שיכולתי לקרוא את מילותיה: “ריבונו של עולם, אני עושה כל מה שאני יכולה לעשות, אפילו שקשה לי עם זה. אנא, ברחמיך הרבים, עשה שמעשה זה יוביל אותנו אל ההצלחה”.
אין עדיין תגובות