ס.י.ק.ר.ט לנצח

ספר המשך לאגודת ס.י.ק.ר.ט שמובילה למימוש פנטזיות עד לשחרור המיני המיוחל.

באגודת ס.י.ק.ר.ט אין ביקורת, אין גבולות, אין בושה.

מקט: 11201002

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

סקירה

ספר המשך לאגודת ס.י.ק.ר.ט שמובילה למימוש פנטזיות עד לשחרור המיני המיוחל. באגודת ס.י.ק.ר.ט אין ביקורת, אין גבולות, אין בושה.

---

פרולוג

דוֹפין

צחקתי. מה כבר יכולתי לעשות? זה באמת קרה. הוא באמת היה כאן. וזאת נראתה הבקשה הכי טבעית בעולם, שגבר נאה יעמוד באמצע נהר האָבּיטה, מים עד הברכיים, ויבקש שאני אתפשט בשבילו. קצות הג'ינס המופשלים שלו התכהו מהמים שליחכו את שוקיו השריריות, והגוף החטוב שלו היה ערום תחת שמש אפריל החמה.

הוא הושיט לעברי זרוע שזופה.

"דוֹפין, את מסכימה לעשות את הצעד?"

במקום לענות לו מיד כן ולהתיז עליו מים, כמו שהתחשק לי לעשות, קפאתי במקומי על גדת העשב בשמלת הווינטג' הקיצית הירוקה שלי, שאותה קיצרתי כך שתגיע קצת מעל הברכיים. ועכשיו הצטערתי על זה. זאת היתה שמלה סקסית, לא משהו שאני לובשת בדרך כלל. אני נראית בזה נורא? ומה אם הוא לא נמשך אלי? מה אם יתפסו אותנו? מה אם אני לא טובה בזה? מה אם אני אטבע? אני לא שוחה כל כך טוב. בעצם, תמיד פחדתי ממים. עדיין היינו מוסתרים היטב מאחורי שושני המים ופרחי החלמית שהשתפלו לכיוון גדת הנהר, ובכל זאת נתקפתי פחד. שליטה ואמון, אמון ושליטה. שני השֵדים שנלחמים זה בזה בתוכי. למה עכשיו? הרי הצלחתי לגמור את הלימודים, לא? פתחתי חנות מצליחה לבגדי וינטג' עוד לפני שסיימתי את הקולג', שרדתי תקופות של מיתון וסופות הוריקן, וגררתי איתי את תוכן החנות שלי באומץ לב של גיבור המציל חייל פצוע. עשיתי את כל הדברים האלה — ויותר — אבל הם הצריכו משמעת ושליטה ויד יציבה על ההגה.

לקבל את ההזמנה המסקרנת הזאת של אדם זר, להצטרף אליו לתוך מי נהר גועשים, זה כמו להזמין את חיי להחליף את כיוון הזרימה שלהם. זה אומר להרשות לעצמי להיכנס לעולם חדש, עולם שכולו ספונטניות וסכנות, תשוקה ואולי גם אכזבה. זה אומר לוותר על שליטה, ללמוד לתת אמון. ובכל זאת, עם כל האומץ שהפגנתי אז בבית האורווה, פתאום לא רציתי לתת לדברים להתפתח מאליהם, כמו שאמרו לי שיקרה, כמו שנשבעתי לעצמי שסוף־סוף אתן להם לקרות.

אבל אלוהים, הבחור הזה היה יפה — והרבה יותר גבוה ממני. אם כי בגובה מטר שישים הייתי נמוכה מרוב הגברים. היו לו עיניים מחייכות, מבנה גוף אתלטי ושיער חום פרוע, שהשמש צבעה בברק נחושתי. לא ראיתי אם העיניים שלו ירוקות או כחולות, אבל הוא לא הוריד אותן ממני. השמש הלכה והתחממה מעלינו, והתחלתי להרגיש שהשיער שלי הוא כמו רעלה ארוכה וכבדה. חלצתי לאט את הסנדלים. העשב היה קריר למגע כפות רגלי. אולי אוכל לדשדש פנימה לתוך המים. להתקדם לאט.

"את מסכימה לעשות את הצעד? אני יכול לשאול רק עוד פעם אחת," הוא אמר, בלי שמץ של קוצר רוח בקולו.

עכשיו. לכי אליו. את חייבת. הרגשתי שידי עוברות אל כתפי, לאורך קווי צווארון הקולר של השמלה שלי. אצבעותי נעצרו בקשר שמאחורי הגב. ואז הידיים שלי פעלו מאליהן, והרצועות פתאום נהיו רפויות. קילפתי מעלי את החלק העליון של השמלה וחשפתי לעיניו את השדיים שלי. מיהרתי להסיט ממנו את המבט. ידעתי שאני מוכרחה לפעול מהר לפני שאֶתקף אֵימה. ומה אם הגוף שלי יאכזב אותו? מה אם אני לא הטיפוס שלו? תפסיקי לחשוב. תפעלי. פתחתי את הרוכסן האחורי של השמלה ונתתי לה להישמט לקרקע. ואז גילגלתי את התחתונים מטה על רגלי והזדקפתי שוב, ערומה לגמרי פרט לצמיד הזהב שעל מפרק ידי השמאלית.

"אז אני מבין שהתשובה היא 'כן'," הוא אמר. "תיכנסי, יפהפייה שלי. המים נעימים."

לבי החל להלום. בתנועות רגועות ככל שיכולתי התקדמתי לעברו לתוך המים. בזמן שצעדתי, הסתרתי את עצמי בנקודות האסטרטגיות. טבלתי קצה אצבע במים. הם היו חמים יותר משחשבתי. הכנסתי את כל כף הרגל אל הזרם העדין, ואז פילסתי לי נתיב על הסלעים השטוחים ומכוסי הטחב שהוליכו עד אליו. וראיתי את הקרקעית. ידעתי שהכול יהיה בסדר.

כשהתקרבתי אליו, הבדלי הגובה בינינו נהיו ממש מצחיקים, כך שהאווירה השתנתה מסקסית למשעשעת; הוא היה בגובה מטר תשעים לפחות! אבל לפני שהתחלתי לצחוק, עוד לפני שבכלל הגעתי אליו, הידיים שלו עברו אל כפתורי הג'ינס שלו, ומיד נעצרתי והשתתקתי. אני אמורה להסתכל עליו? לא להסתכל עליו? החינוך הדרומי שקיבלתי אילץ אותי להסתובב כדי להסתיר את פני, שנהיו אדומות לגמרי. קיבעתי את מבטי באיזה עץ אלון שהֵצֵל על מטע מרוחק.

"את לא צריכה להסתובב."

"אני מתוחה."

"דוֹפין, הכול בסדר. רק אנחנו פה."

המשכתי לעמוד בגבי אליו, ושמעתי נתז קל ובד מתחכך בעור. ואז הוא זרק את הג'ינס שלו מעל לראש שלי, והם נחתו על גדת הנהר לצד המגפיים המשופשפים שלו והסנדלים והשמלה הירוקה שלי.

"הנה. עכשיו גם אני ערום," הוא אמר. שמעתי אותו מתקדם לאט בתוך המים לעברי, עד שהעור החמים שלו נלחץ בחוזקה אל הגב שלי.

הרגשתי את הסנטר שלו מונח על הראש שלי, ואז פניו התחככו בשערי ובמורד הצוואר שלי. אלוהים. עצמתי עיניים, נשמתי נשימה עמוקה והטיתי את הראש לאחור, מפקירה בידיו את חזית הצוואר שלי. ממש הרגשתי כמה הוא רוצה את זה, רוצה אותי. החושים שלי היו מחושמלים. העור, שהתחמם במים והתקרר באוויר, נרגע למגעו והתעורר לחיים בעקצוץ נעים. הרוח נשאה עמה את ריחות הדרום — עשב קצוץ, נהר, מגנוליות. אני רוצה את זה. אני רוצה את זה. אני רוצה אותו! למה להסס? למה אני לא יכולה פשוט להסתובב ולעמוד מולו? האיש הזה נמצא כאן רק כדי לענג אותי. המכשול היחיד שעומד בפני הוא שאני לא מסוגלת לתת לו לעשות את זה.

ואז, כשהוא הניח את כפות ידיו על האגן שלי, שמעתי שוב את הקול הפנימי שבי, חזק, עיקש. הוא חושב שאת רופסת מדי. עגלגלה מדי. נמוכה מדי. הוא בטח לא אוהב ג'ינג'יות.

עצמתי את עיני בניסיון לחסום את הקול. ואז שמעתי אנחה נמוכה, וידעתי שזאת אנחה של גבר שבע רצון. טוב, אז הוא אוהב לגעת בי. הוא קירב את פיו אל אוזני, וידיו משכו את האגן שלי אחורה וגררו את שנינו עמוק יותר לתוך הזרם.

"העור שלך פשוט מדהים," הוא מילמל בזמן שהמשיך להוליך אותי אחורה, עד שהמים הגיעו לי עד למותניים. "כמו אלבסטר."

הוא משקר. אמרו לו להגיד את זה. התחננתי אל הקול הביקורתי הפנימי שלי שפשוט יסתלק.

"תסתובבי, דופין. אני רוצה להסתכל עלייך."

הזרועות שלי נשמטו לאט לצדי גופי, ואצבעותי נגעו במים. פקחתי עיניים והסתובבתי. ראיתי את מלוא רוחב החזה שלו ואת העדות הניצחת לתשוקה שהוא מרגיש כלפי. זה קורה! תני לזה לקרות! הטיתי את הראש אחורה כדי שאוכל להסתכל בפניו הרגועים והיפים. ואז, בתנועה חלקה אחת, הוא הרים אותי בזרועותיו במיומנות כזאת שממש צווחתי מרוב אושר, אפילו שהבטן שלי פירפרה. כשתליתי זרוע סביב הצוואר השרירי שלו, הוא כבר עירסל אותי במי הנהר הנוצצים, טובל אותי לאט במים בתנועה מקנטרת.

"המים קרים!" אמרתי בבהלה ונאחזתי בו חזק יותר.

"תיכף תתחממי," הוא לחש והנמיך אותי עד למים. בעוד הזרועות שלו מתחתי, נתתי לגוף שלי להתמסר אליו ולנהר. התמתחתי וצפתי על המים, מטה את הראש אחורה כך שהשיער שלי צף סביבי. טוב, הנה מתחילים…

"בדיוק, פשוט תירגעי. אני שומר עלייך."

הרגשתי קלילה להפליא. המים בכלל לא הפחידו אותי. עצמתי עיניים והנחתי לשיער להסתחרר סביבי. בפעם הראשונה זה הרבה מאוד זמן ידעתי שחיוך אמיתי מתפשט על פני.

"תראי אותך, אופליה," הוא אמר.

הוא המשיך לתמוך בי באמצע הגב ביד אחת, ואת היד השנייה הוא שלף החוצה, העביר אותה במעלה הרגל שלי, על פני הירך, עצר רגע בתלולית ואז המשיך עד לבטן שלי, שם הוא התכופף ונישק את המים שהצטברו בשקערורית הטבור.

"זה מדגדג." עיני עדיין היו עצומות. אַת קלילה ואלוהית. הגוף שלך יפהפה, דופין.

"וזה?" הוא לחש, מניח ליד שלו לנוע לעבר החמוקיים שלי, חופן כף יד תחתי ושולח את אצבעותיו לעבר החריץ שלי. אוי אלוהים.

"קצת," אמרתי. הגוף שלי נפתח כמו כוכב ים, וזרועותי המתנופפות השאירו אותי צפה. אהבתי את מה שהמים עשו לי. בתוך הקור גופי נעשה מתוח. הפטמות שלי היו זקורות ונוקשות. פקחתי את העיניים ומצאתי את פניו, וראיתי בהם תשוקה. הסתכלתי עליו בזמן שהוא התכופף ונישק את שדי, והיד שלו שמתחתי פישקה את ירכי.

"וזה?" הוא שאל והחליק לאט אצבע אחת ואחר כך עוד אחת לתוכי.

"לא," אמרתי בנשימה עצורה, "זה לא מדגדג." הרגשתי גלים של עונג לוהט זורמים בי. זה יכול לקרות כל כך מהר, חשבתי בזמן שאצבעותיו הבוטחות חיממו אותי מבפנים. התכווצתי סביבו בזמן שהוא גירה בעדינות את הפתח שלי באצבעותיו, תחילה בהיסוס ואז בתנועות עיקשות יותר, עמוקות יותר. הרגשתי את המים מלחכים את עורי — בשילוב שהגביר את קצב נשימותי. שם, ברגע ההוא, רציתי לגמור, יכולתי… אבל הדפתי את זה כדי להמשיך להתענג על תחושת הציפה. קימרתי מעט את הגב כדי לדחוק באצבעותיו שיחדרו עמוק יותר, ושערי היו שקוע כולו במים, פרוש סביב ראשי. דמיינתי אותו כמו הילה יוקדת.

"את פשוט מדהימה, דופין," הוא מילמל, ואצבעות ידו האחת נעו בעדינות פנימה והחוצה בעוד ידו השנייה שומרת שאמשיך לצוף. ואז הוא הניע במיומנות את גופי ברבע סיבוב והציב את עצמו בין רגלי. אבל לפני שהספקתי לכרוך את עצמי סביבו ולמשוך אותו לתוכי, הוא התכופף, והפה שלו פגש את המים המרצדים מעל פְּנים ירכי שנצצו עכשיו בשמש. ידו השנייה עדיין היתה מתחתי. חום שפתיו הצטרף אל המים הזורמים ואל אצבעותיו הדוחקות ועורר בי תחושה עזה כל כך, שחבטתי במים בניסיון לשמור על אחיזה. ואז הוא תלה את ברכי, בזו אחר זו, סביב כתפיו, זרועותיו החזקות עדיין תחתי, תומכות בגבי, שומרות שאמשיך לצוף. שתי כפות ידיו היו עכשיו תחתי, והוא קירב את לשונו אל הבקע הרך שלי, המקום שבו ירכי התעגלו לעבר התלתלים האדומים הקצרים שלי, וראיתי אותו מתחכך בי, המים כמו מיליון אצבעות המלטפות את גופי. לשנייה לא הצלחתי להבחין בין מי הנהר המלחכים את עורי לבין הפה הלהוט שלו, עד שלשונו החמימה והעיקשת מצאה את המקום המושלם שלי, בודדה אותו בעזרת כמה ליטופים מיומנים של אצבעותיו. אהה… הרמתי את האגן וירכי נפשקו רחב יותר, בתנועה אינסטינקטיבית רעבה, ופני נשארו מעל הזרם העדין בעוד אוזני שקועות במים. הזרם רק הגביר את העוצמה בזמן שהוא התווה מעגלים סביבי, שוב ושוב, תחב אצבע ושלף אותה, תחב ושלף… כן, אלוהים. הרגשתי את ידו השנייה, שהיתה פרושה תחת מרכז גבי, בעוד פיו ואצבעותיו המשיכו בריקוד שלהם. ואז הוא הרים את ראשו וגירה את הפטמות שלי. הפה שלו היה נוזלי וחם, ולשונו המרפרפת ליחכה אותי, גמעה את כולי. מן הסתם הוא הרגיש את זה עוד לפני, את המתח שהלך ונבנה בגופי, את הברכיים המתהדקות שלי, את זרועותי הנמתחות ישר לצד גופי, כפות הידיים פרושות לעבר השמש. כן…

הגל הראשון היה חמים ומוכר. אה, זה, חשבתי, אני זוכרת את זה. ואז הוא התעצם למשהו חזק יותר, עמוק יותר, אפוף תחושת בהילות שסחטה ממני זעקה רמה לעבר השמים הבוהקים. האצבעות שלו שוטטו בתוכי עמוק יותר בעוד הלשון שלו מתווה מעגלים מהירים יותר ויותר, וצחקתי כשזה קרה, כשגמרתי סוף־סוף, פעם, פעמיים, בגל אחר גל של עונג. התפתלתי, ואחורֵי הברכיים שלי אחזו בכתפיו, ולרגע היינו גוף אחד. ואז, אחרי רגע האושר הצף הזה, בעוד השדיים שלי מתנשאים לכיוון השמש ואצבעותי נשלחו אל גופי הקריר, חזרתי לעצמי.

"כל כך טוב," הוא לחש. הוא הניע אותי בעדינות על פני המים כמו סירה מנייר, ואני התמסרתי.

"אבל… זה לא נגמר, נכון?" שאלתי. ירכי רעדו, ורגלי נכרכו עכשיו סביב מותניו.

כשהתקרבנו לחוף החלקתי מעליו את הרגליים, וכפות רגלי מצאו אבנים שאוכל לעמוד עליהן בחלק הרדוד של הנהר. עמדתי במים עד המותניים בעוד זרמי מים נשטפים מטה משדי כמו מפלים, והפטמות שלי עדיין קשיחות. הסטתי את השיער מפני והרגשתי מסוחררת, מותשת, מסופקת.

"זה כל מה שאני יכול לתת לך בצעד הזה, דופין. אני לא רוצה לעשות את זה, אבל עכשיו אני חייב להחזיר אותך."

הוא צעד לעבר החוף המלא חלוקי נחל שממנו נכנסנו לנהר. ליד הבגדים שלנו היתה ערימה של מגבות לבנות בוהקות. הוא שיחרר את ידי ועלה לגדה, המים נוצצים על גבו. ואז הוא הסתובב ומשך אותי אל העשב. רעדתי בזמן שהוא קטף מגבת מהערימה ועטף אותי, קירב אותי אליו, חימם את גופי בגופו ושיפשף במרץ את זרועותי.

"אני מרגישה כל כך… אני לא יודעת מה להגיד."

"את לא חייבת להגיד שום דבר. העונג כולו שלי." הוא הסתובב והתנגב.

הידקתי את המגבת סביבי והסתכלתי עליו בזמן שהוא משך את הג'ינס מעלה על ירכיו השריריות ולבש חולצת טריקו לבנה צחה, שנצמדה אל גופו הלח. הוא התקרב אלי שוב, והפעם הציב את כפות ידיו הגדולות משני צדי פני וקירב אותי אליו לנשיקה ארוכה.

כשהתנתק הוא אמר, "אני מתכוון לזה. העונג היה שלי, דופין."

אחרי שהצמיד נשיקה אחת אחרונה אל מרכז המצח שלי, הוא צעד מעט אחורנית. ואז הוא הסתובב לכיוון המטע ונעלם סביב פינה מכוסה קיסוס.

רציתי לצרוח לעברו תודה על שהשאיר אותי נטושה ככה בגדה. אבל המילים עדיין היו קבורות לצד חלקים אחרים של האני־של־פעם, החלקים שפחדו להיכנע, לִרצות את זה, פשוט להתמסר לעונג ולהאמין שהוא יכול להתרחש. במקום זה פשוט צחקתי שוב בקול, והפעם חשבתי לעצמי, עשיתי את זה. קרה משהו, ונתתי לו לקרות!

הסתובבתי אל השמלה שלי והרמתי אותה על רגלי הרועדות והלחות. כשהחלקתי אותה מעל האגן, הרגשתי משהו בתוך הכיס והוצאתי אותו. קופסה סגולה קטנה. ובתוכה, על ענן של צמר גפן, נח קמע זהב, בהיר ומחוספס בקצותיו. הרמתי אותו. ספרה רומית היתה כתובה על צדו האחד — I — והמילה "כניעה" נחרטה בצדו הנגדי. הלב שלי ניתר כשהוצאתי את הקמע ממקומו ולחצתי אותו חזק בכף ידי. הוא היה כמו אבן חמימה ושטוחה. הוא היה שלי. חיברתי אותו אל הצמיד שלי, זה שענדתי כבר שלושה שבועות.

התקדמתי לאט במעלה הגבעה לעבר המכונית. כשעברתי ליד חומת אבן גבוהה מכוסה בוגנוויליאה, ליטפתי את עלי הכותרת הוורודים הקטנטנים. עשית את זה. ויתרת על שליטה. עכשיו הגיע הזמן לעבור את שאר הצעדים, גם אם בזהירות, לעבר החיים החדשים שלך — הרחק מהקולות האלה, הרחק משיברון הלב, הרחק מהעבר העצוב שלך.