אמון – סבא שלי היה יורה בי

בגיל ארבעה שבועות נמסרה ג'ניפר טֶגֶה על ידי אמה הגרמנייה לטיפולן של נזירות בבית ילדים במינכן. היא הועברה למשפחה אומנת שאימצה אותה בגיל שבע ואז ניתק כליל הקשר שהיה לה עם אמה וסבתה האהובה. גם עם אביה הניגרי, שממנו ירשה את עורה הכהה, לא היה לה אז כל קשר. בגיל שלושים ושמונה, בעת שיטוט בספרייה המרכזית בהמבורג, נתקלה במקרה בתמונת אמה הביולוגית על גבי ספר שחשף בפניה סוד משפחתי גדול שהוסתר ממנה כל השנים: אַמוֹן גֵּת, המפקד הסדיסט של מחנה הריכוז פלאשוב, הוא סבא שלה.

בספרה אַמוֹן – סבא שלי היה יורה בי מתארת ג'ניפר טֶגֶה את המסע הפנימי האמיץ שהתעקשה לעשות מאז הגילוי. במסעה היא חוקרת את דמותו של אמון גֵּת, הנאצי האכזר, אבל גם את אמה הביולוגית וסבתה, שדמויותיהן נצבעות עכשיו באור חדש המאיר צדדים אפלים בילדותה שלה; היא חוקרת את מה שהודחק והושתק עשרות שנים, לא רק במשפחתה, אלא בחברה הגרמנית כולה; היא חוקרת את הקשר האישי שלה עם חבריה בישראל, צאצאי קורבנות השואה. מתוך השבר הגדול של הגילוי היא בונה מחדש את זהותה, ברגישות ובחוכמה. את כתיבתה האישית מלווה ניקולה זֶלְמַיֶיר בסקירה המשלימה את התמונה המשפחתית וממקמת אותה בהקשר רחב.

ג'ניפר טֶגֶה, ילידת 1970, בוגרת החוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב, מתגוררת כיום בהמבורג עם בעלה ושני ילדיה.

ניקולה זֶלְמַיֶיר, בוגרת אוניברסיטת מינכן, עיתונאית במגזין "שטרן". זכתה בפרסים על כתיבתה העיתונאית, ביניהם פרס העיתונות גרמניה-פולין על מאמרה העוסק בסיפורה של ג'ניפר טגה ששימש בסיס לספר זה.

מן העתונות והמרשתת: הקיבוץ המאוחד | הארץ | ג'ניפר טגה בסדרת השקות בישראל

מקט: 4-31-6004

מסת"ב: 978-965-02-0750-2

בגיל ארבעה שבועות נמסרה ג'ניפר טֶגֶה על ידי אמה הגרמנייה לטיפולן של נזירות בבית ילדים במינכן. היא הועברה למשפחה אומנת […]

---

פתח דבר

הגילוי

מבטה של האישה הוא שנראה לי מוּכּר. אני עומדת בספרייה המרכזית של המבורג ואוחזת בידי ספר בכריכה אדומה שזה עתה לקחתי מהמדף. בחזיתו מודפסת תמונה בשחור לבן של אישה בגיל העמידה. מבטה מהורהר, יש בו משהו מאומץ, נטול שמחה. זוויות פיה נוטות מטה. היא נראית אומללה.

עינַי מרפרפות על כותרת המשנה: "קורות חייה של מוניקה גֵּת, בִּתו של מפקד מחנה הריכוז מתוך ‘רשימת שינדלר'". מוניקה גֵּת! אני מכירה את השם הזה. זה שמה של אִמי. אִמי שמסרה אותי למוסד לילדים ולא ראיתי אותה שנים רבות.

גם שמי היה פעם "גֵּת", נולדתי עם השם הזה, על המחברות הראשונות שלי בבית הספר כתבתי "ג'ניפר גֵּת" עד שאִמי מסרה אותי לאימוץ וקיבלתי עלַי את שמם של הורַי המאמצים. הייתי אז בת שבע.

מה עושה השם של אִמי על כריכת הספר הזה? בהיתי בכרך. ברקע, רק כצל מאחורי התצלום בשחור־לבן של האישה, אפשר להבחין בגבר, פיו פתוח והוא מחזיק ברובה. זה בוודאי מפקד מחנה הריכוז.

אני פותחת בחָפזה את הספר ומתחילה לדפדף, תחילה לאט, אחר־כך מהר, מהר יותר. יש בו לא רק טקסט, יש בו גם תצלומים רבים. האנשים בתמונות, לא ראיתי אותם כבר פעם? באחת מהן נראית אישה צעירה, גדולה, שערה כהה, היא מזכירה לי את אִמי. באחרת יושבת אישה מבוגרת יותר בגן האנגלי במינכן, לבושה בשמלה קיצית פרחונית. יש לי רק מעט תמונות של סבתי, אני מכירה היטב כל אחת מהן. באחת היא לובשת בדיוק את השמלה הזאת. מתחת לתצלום בספר כתוב "רות אירנֶה גת". זה היה שמה של סבתי.

האמנם מדובר במשפחתי? האם אלה התצלומים של אִמי ושל סבתי? לא, מגוחך, לא יכול להיות שיש ספר על המשפחה שלי ואני לא יודעת על כך!

אני ממשיכה לדפדף במהירות. בסוף, ממש בסוף, בעמוד האחרון של הספר אני מוצאת ביוגרפיה. היא נפתחת במילים: מוניקה גת, נולדה ב־1945 בבאד טולץ. הפרטים האלה מוּכּרים לי. הם מופיעים במסמכי האימוץ שלי. הם כתובים פה, שחור על גבי לבן. אכן, זו אימא שלי. מדובר כאן במשפחתי.

אני סוגרת את הספר. שקט מסביב. מישהו משתעל באולם הקריאה. אני רוצה לצאת מכאן, מהר, רוצה להיות לבד עם הספר הזה. אני מחזיקה בו חזק כאילו היה אוצר יקר ערך, יורדת במדרגות, עוברת בדוכן ההשאלה. אני מושיטה לספרנית את הספר בלי לראות את פניה כלל. אני הולכת אל הרחבה הגדולה שלפני הספרייה. ברכַי פקות. אני נשכבת על ספסל, עוצמת את העיניים. מאחורַי הומה תנועת כלי הרכב.

המכונית שלי חונה ממול, לא רחוק, אבל אני לא מסוגלת לנהוג כעת. אני מזדקפת פעמים אחדות ומתלבטת אם להמשיך לקרוא. אני מתחלחלת למחשבה. אני רוצה לקרוא את הספר בבית, בשקט, מתחילתו ועד סופו.

יום אוגוסט חם אבל ידַי קרות כקרח. אני מחייגת את מספר הטלפון של בעלי: "אתה מוכרח לבוא לקחת אותי, מצאתי ספר. על אימא שלי ועל המשפחה שלי."

אִמי מעולם לא אמרה לי דבר על כך. מדוע? האם עדיין אני כל־כך נטולת משמעות בעיניה? מי הוא אותו אמון גת? מה בדיוק עשה? מדוע אינני יודעת עליו דבר? מה כל העניין הזה עם "רשימת שינדלר" ועם היהודים של שינדלר?

זמן רב חלף מאז שראיתי את הסרט. אני עדיין זוכרת שזה היה באמצע שנות התשעים, בתקופת לימודַי בישראל. כולם דיברו על דרמת השואה של סטיבן שפילברג. רק אחר־כך ראיתי את הסרט, בטלוויזיה הישראלית, לבד בחדר השכור שלי ברחוב אנגל, רחוב אנגל בתל אביב. אני זוכרת שהסרט ריגש אותי; לקראת הסוף הוא נעשה קיטשי קצת, הוליוודי מדַי.

"רשימת שינדלר" היה בשבילי רק סרט ותו לא, לא היה לו שום קשר אלַי.

מדוע לא אמר לי איש את האמת? האמנם שיקרו לי כולם כל השנים האלה?