לקראת סוף המילניום דליה, אישה מפונקת, מוזרה ועשירה עוזבת את בעלה ובתה בטורונטו , קנדה ושבה ארצה, כדי לתעד את […]
על ילדותה ובואן של הבובות
– 1998 –
קראתי לה קמליה ביום בו הודיעו ברדיו ש"לכל איש יש שם". הם ליקטו את השמות והניחו אותם, כמו תכשיטים, בקופסאות מהודרות, על כריות קטיפה שחורות, שומרים עליהם בהיכל מפואר וממוזג. הם הסתפקו בשמות. את עולמותיהם האבודים לא טרחו לחפש, כי האנשים היו כה רבים עד שלא נמצא מקום גדול דיו שבו ניתן יהיה לקבץ את העולמות כולם.
אז קמתי כנגדם, והחלטתי לאסוף את פירורי עולמה של קמליה, אלה שעוד ניתן למצוא במכתבים הישנים, בדפי היומנים המתפוררים, בזיכרוני, ובצילום אחד בודד שבו נראות קמליה ואחותה התאומה וויולטה, שהיא אמי, ודינה, חברתן של השתיים, הלבושה בתצלום בלבן, כמו כלה. התאומות ניצבות משני צידיה של דינה, כאילו היו השושבינות שלה, ונראות שונות מאד זו מזו. קמליה נמוכה מאמי בראש, שערה השחור כפחם קלוע לשתי צמות עבות וארוכות, ואילו אמי דומה יותר לדינה, שתיהן לא רק גבוהות מקמליה, אלא גם מלאות יותר, ושערם הבהיר פזור סביב פניהן ומגולגל ב"בקבוקים". שמלותיהן של התאומות, לעומת זאת, זהות לחלוטין ומצחיקות. הן בעלות צווארונים ענקיים המורכבים משלושה חלקים: פס בד רקום ורחב עוטף את הצוואר עד לסנטר, ממנו יורד מעין משולש של בטיסט לבן אליו מחוברת חתיכת בד עגולה, המכסה את כתפיי הבנות, שממנה משתלשלים שרוולים נפוחים למעלה, אך הנצמדים אל האמה מהמרפק עד לכף היד. כיוון שהיא נמוכה מאמי, שמלתה של קמליה ארוכה עליה ומסתירה את רגליה עד לקצה נעליים לבנות גבוהות, הרכוסות בשרוכים, המציצות מלמטה. בידה של קמליה ספר ואילו אמי ודינה אוחזות בסלי קש גדולים, מלאים בפרחים.
התצלום מודפס על נייר עבה, קשיח וחזק כמו קרטון. בזמנים ההם דרשו מהצילום שישמור על הרגע הכלוא בו מאה שנים לפחות. הצילומים הדיגיטליים שבמחשב שלי לועגים לו, הדרישה ממנו שישרוד שנים כה רבות נראית להם מגוחכת, הרי הם קמים על המסך ונעלמים בן רגע. בצדו האחורי של הצילום הישן מודפס שם הצלם באותיות מטורזנות, גדולות ומלוכסנות, יש לו צליל איטלקי, "פ. בורטטי". כתובת הסטודיו מופיעה בתחתית ואף הוראות ההגעה למקום, "שני בתים מכיכר קראסינסקי", וכמובן התאריך – 12.3.1908. מאז, הבית, הרחוב, הכיכר, נהרסו כולם והפכו ערמות אבנים שנמחו מעל פני האדמה, הצילום שרד.
– 1940 –
בקיץ הראשון שלנו בארץ, ב-1940, בימי החופשה הגדולה, הייתה דינה מגיעה אלינו לתל אביב בכל שבוע מחיפה. אמי התרוצצה ברחובות העיר כדי להכיר ולקשור קשרים עם האנשים "הנכונים", לא היה לה פנאי לא לדינה ובטח לא בשבילי, לכן היינו נותרות רק שתינו, דינה ואני. החום גלש לדירה מהגג הלוהט דרך התקרה. מבעד לחלון, שפנה מערבה, חדרו קרני השמש והגיעו עד לספה הצמודה אל הקיר הנגדי שבקצה החדר. לא היו לנו ווילונות, לא הורדנו את התריסים, עוד לא למדנו להתגונן מפני החום, או שאולי עדיין לא סבלנו ממנו.
בשעות שבהן אמי נעדרה מהבית ונותרנו שתינו בדירה הלוהטת, הייתה דינה מספרת לי על ילדותן. אהבתי את הסיפורים הפולניים של דינה. על בית הספר בו למדה עם התאומות, בית ספר לבנות בלבד, שמו ׳הפנסיה של קאלצקה׳, "ולא כל אחת התקבלה אליו," הייתה מדגישה באוזניי, "רק בנות של היהודים האמידים". ׳שלוש המוסקטריות׳ כך כינו את עצמן השלוש, על פי הצעתה של קמליה. חלק מהסיפורים כבר הכרתי, אבל אהבתי לשמוע אותם שוב ושוב. למשל, איך במקום גיר הן שמו סבון ליד הלוח ואילו הגיר עשה את דרכו לתיק של המורה קצרת הרואי, שנהגה להגיע לשיעור עם כוס תה חם אותו המתיקה בקוביות סוכר ששמרה בקופסה מיוחדת. לשווא בחשה המורה במרץ, מנסה להמס את הגיר ולא מבינה מדוע קובית הסוכר מסרבת להמתיק את התה. "לפעמים גם היינו מורחות לה את הכיסא בביצה," הוסיפה דינה, "או בחרדל." לאחר ׳תקרית הגיר׳ סירבה המורה לתת לקמליה תפקיד בהצגת סוף השנה, כי חשדה שזאת היא שעמדה מאחורי המעשה. בתגובה, סרבו גם אמי ודינה להופיע, והמורה נאלצה להיכנע. הן ידעו שקמליה למדה בעל פה את כל התפקידים, כיוון שכה השתוקקה להשתתף בהצגה, ובדרך זו הוכיחו שלוש המוסקטריות, שלא רק אימצו את שמם של גיבורי אלכסנדר דוּמה , אלא גם דבקו בסיסמתם – אחת בשביל כולן, וכולן בשביל אחת. כשהאזנתי לסיפוריה של דינה ממש ראיתי לנגד עיניי את שלושת המוסקטריות האמיצות מתהלכות בפרוזדורים ובחצר בית הספר בכובעים עם נוצה וחרבות.
אהבתי את הסיפורים הפולניים של דינה, ואת חיוכה, ואת הדרך שבה דיברה אלי, כמו לחברה. היא לא הפצירה בי, כמו אמי, ללמוד עברית ולמצוא לי חברות חדשות. איתה כאילו הייתה לי מנוחה מהארץ הזו שבה הכול היה לי זר וקשה – השפה, הילדים חסרי הנימוס, המנהגים. חשתי שגם דינה מתגעגעת לחיים הכסופים שעזבנו, שנשמתה, כמו נשמתי, כלואה במולדת החורגת, האכזרית. לכן שמחתי לקראת כל ביקור שלה, ורציתי שתספר לי עוד, כמו הסיפור על העכבר העשוי פרווה, שרוך נעל, ושני כפתורים, שהתגלה בכיתה. "כל הבנות והמורה עלו על הספסלים והשולחנות וצרחו," סיפרה דינה וצחקה, "עד שהופיע המפקח הרוסי, אמיץ הלב, ניגש אל העכבר המדומה והרים אותו בגבורה. זאת הייתה אימא שלך שהניחה את העכבר בפינה, שלושתנו תפרנו אותו, אך את הרעיון הגתה קמליה שאחרי שהמהומה שככה קמה, וכדי להרגיע את המפקח, דקלמה ברוסית את הבתים הראשונים של הפואמה ׳רוסלן ולודמילה׳." ואני ישבתי מוקסמת והאזנתי לסיפוריה של דינה בהם הפלגנו שתינו אל גן-העדן האבוד.
אינני יודעת מה דינה הסתירה ומה בחרה להאדיר בסיפוריה, אך הם שרדו בזיכרוני, ואף אימצתי אותם, וסיפרתי את עלילות שלוש המוסקטריות גם לבתי הקטנה. חוקי התיישנות אינם חלים עליהם, וגם היום, כמו באותו קיץ חם, הראשון שלי בארץ, אם אעצום את העיניים, תופיע לפני קמליה בנעלים הלבנות, הגבוהות עם השרוכים, ובשמלה הגדולה למידותיה, עומדת מול הכיתה ומדקלמת את הפואמה של פושקין ברוסית.
בערב, אחרי שדינה הייתה עוזבת, בחושך, לבדי, לפני שנרדמתי, הייתי מהרהרת במהות העבר מבלי להשתמש במושג עצמו – כי הוא עדיין לא השתייך לאוצר המילים שלי, אך כבר התחיל להתגבש בתוכי – ודמיינתי כי העבר הוא מעין מרחב עצום המכיל עולם ומלואו ובתוכו גם הצילומים הישנים, וגם סיפוריה של דינה. בערב, במיטתי, שוב ושוב תהיתי מה קרה לו לעולם של פעם, ולא הסכמתי להשלים עם כך שהוא איננו. בתוך תוכי האמנתי, שהעבר ממשיך להתקיים, שאי-שם שוכנת ממלכת הקדם, גם אם היא אסורה, נעולה, ומוסתרת מעיני כל, ומעיניי.
– 1998 –
כשגמרתי אומר לאסוף את עולמה של קמליה ולשמרו, ידעתי שיהיה עליי להעלותו מממלכת העבר, להתחקות אחריו בצילומים המעטים, בשברי המשפטים שנאמרו פעם, בניירות הדחוסים ללא סדר בתוך מעטפות בלויות. הייתי חייבת להזדרז, כי רוב הסיפורים הסתתרו בדפי יומן שהיה ברשותי, והדיו שבו נכתב הלך והחוויר.
אך הדרכים השגרתיות והמיושנות לא נראו לי מספיקות. השתוקקתי להגיע לעולם הקדם ולנגוע בו, אך כיצד? לילה אחד, בחלום, מצאתי את עצמי במשרד תיירות שלא הכרתי. ניגשתי לפקיד ובקשתי טיול מאורגן אל העבר. הוא הסתיר את עיניו וחיוכו מאחורי המחשב וענה לי בקול לועג "כל הכרטיסים אזלו עד לשנה הבאה". יצאתי מיואשת והמשכתי להסתובב ברחובות של עיר מוזרה. באחת הסמטאות פגשתי פרופסור של פעם, זקן, רזה, שלא החליף את משקפיו בעדשות מגע. לא זכור לי איך התחלנו לדבר ואיך הגענו לנושא, אך תוך כדי השיחה, סיפרתי לו על כמיהתי לעולם העבר, ועל הצורך הדחוף שהתעורר בי לאחרונה לבקר שם. הפרופסור חייך, ואמר שזו מומחיותו, לא מזמן פיתח שיטה חדישה לטיולים בעבר. בקשתי להכיר את עקרונות התורה, אך הוא טען שהלימוד ימשך זמן רב. התעקשתי, התחננתי, עד שלבסוף התרצה, ובהרצאה קצרה הסביר לי כיצד ניתן להחליק לתוך העבר.
"אבל עלייך לזכור," הזהיר אותי, "שהעבר אינו נועד לתיירים, אין בו מוקדם, ומאוחר, הנוף דומה על פי רוב למבוך, והזמן והמיקום עלולים להשתנות בו בן רגע."
כבר למחרת התרכזתי במשימה ולהפתעתי הגעתי לבית הסבים של קמליה, כנראה עשיתי טעות מזערית, התכוונתי לפגוש את קמליה הילדה, את הוריה ואחיותיה, אך הסבים גרו בדירה הסמוכה, דלת מול דלת, ונכנסתי אליהם. זיהיתי אותם מיד, כי קיבלתי בירושה את הצילום שלהם, והתבוננתי בו תכופות. איש מידות עם פנים של איכר פולני וזקן של כומר אורתודוקסי עמד לפני. צווארו עבה, כתפיו רחבות, ידיו ענקיות, דויד-חיים שמו, והוא גבוה בשני ראשים מאשתו קטנת הגוף, הרזה, שכמעט נמוגה מתחת לפאה של שער אדום וגס. שמה חווה, וקווי פניה דומים לאלה של קמליה.
באותה עת נבנה ביתי החדש, והיה עלי לדאוג לחלל שבו אוכל לשכן את עולמה של קמליה. בחרתי באולם האוכל של מנזר פרנציסקאני, רחב ומתארך ומתנשא לגובה כפול מהחדרים האחרים בביתי, את החדר תלשתי מסרט איטלקי. חלונות צרים נושקים לתקרה המקומרת וכך נוצר למעלה פס אור צנום. במרכז החדר ניצב שולחן כבד מעץ וסביבו עשרות כיסאות. רק את הצלב הורדתי מהקיר ובמקומו תליתי שעון, משרתו של הזמן. דלת אחת ויחידה מובילה לאולם, והוא הפך גם לחדר העבודה שלי.
עכשיו, כשהיה לי מקום לשכנם, הזמנתי לביתי את הסבים של קמליה. הבאתי אותם בדמות בובות. בראתי את אב סבי, דוויד-חיים, ואת אשתו חווה, בפרץ אדיר של אנרגיה, מתוך אופוריה, כאילו חזרתי על מעשה בראשית, רק רוח חיים לא הפחתי בהם. יצרתי את הבובות במקביל, כדי שאף אחת מהן לא תישאר בודדה באולם הרחב והחשוך בלילה. כשסיימתי הבטתי בהן בפליאה, ביראת כבוד, וידעתי כי טוב.
ראשית, היה עלי לבחור את מקומות הישיבה של קדמונים. את אב סבי הושבתי בראש השולחן, בקרבת שעון הקיר, ואת אשתו מימינו. לאחר ששתי הדמויות נחו על הכיסאות הכבדים, עזבתי את האולם ולא נכנסתי אליו במשך שבוע. הם נותרו שם לבדם, כמו בירח דבש, ובשובי, כשניגשתי לשולחן, היה נדמה לי כי ראשיהן התקרבו, לכן לקחתי את ידה של חווה ושמתי אותה בידו, עדיין לא חשתי מורא מפניהם. חוזק החיבור ביניהם הדהים אותי, הוא עמד במבחן של עשרות שנות חייהם, ודבק גם בבובות. מה הוא סוד הברית בין הגבר לאשתו? אהבה?
סגרתי את עיניי, ושבתי לימי ילדותי. הדודות שלי עמדו ליד תנור הבישול, המטבח התמלא בריח של בצל מטוגן, קציצות, מרק גריסים, ובסיפורים על אב-סבי. הייתה לו חזות של גוי ענק, ראש יהודי, וגינונים גסים של כפרי שביישו את נכדותיו. הוא הגיע לווארשה ללא פרוטה, התחיל בקטנות, התעשר והעסקים שלו שגשגו. הדודות המשיכו בטיגון ודיברו על סבן בגאווה, כי הוא היה גביר, דאג לעניים, חילק נדבות, בנה בית כנסת. הן דיברו עליו ביראת כבוד, כי עוד זכרו איך רדה בהן ביד רמה, הקפיד קלה כחמורה, ובשבתות אף אסר עליהן להסתרק. כשהיו מגיעות לרשימת האיסורים והעונשים שהטיל עליהן, חשתי הקלה, כי החסיד הזקן כבר הלך לעולמו ולא יכול היה להשליט את מרותו עלי .
בין הערביים, לפני שהדליקו את המנורות, הדודות הנמיכו את קולן ובלהטוטים של רמזים ושברי משפטים היו מרכלות על סוד הסבים, מנוחתם עדן. החסיד הענק ואשתו הופיעו בווארשה יום אחד, ואיש לא הצליח לגלות מאין באו, מי הם, והיכן משפחותיהם. תחילה לא עוררו עניין, כי היו עוד זוג דלפונים ללא פרוטה וללא "יחוס", אך כשאב-סבי התעשר השאלות התרבו. היכן התחתנו? מי הרב שלהם? לאיזה חצר השתייכו? מאחר שהגביר החדש ואשתו לא החזירו כל תשובה, לא סלחו להם. הכתם נדבק במשפחה, והנכדות-הדודות נאלצו להתחתן עם גברים שלא השתוו לערך הנדוניות. במותם לקחו איתם השניים את החידה וצאצאיהם לא הצליחו לפצחה. כך התגנב ללבי החשד שהקשר העז בינו לבינה שורשיו בחטא משותף, בסוד טמא, ושאהבתם היא חלק ממנו.
את לאה הביאה אלי נטלי כדי שתסייע לי. מחיתי. הרי אין לי צורך בעזרה, אני יכולה להסתדר בכוחות עצמי, והבית בטוח, שומרות עליו שתי גדרות גבוהות, החיצונית בנויה אבן וזו שאחריה, היא גדר חיה שעוד צומחת מעלה וקוציה מגנים עלי. חלונותיו של הבית קטנים, יש לו מראה של מצודה, וכל הדלתות, פרט לאחת, נפתחות לגינה הפנימית, אך נטלי התעקשה.
לאה היא בת לניצולי שואה שאיבדו במלחמה את בני זוגם, את ילדיהם, ואת כל יתר בני המשפחה. בארץ מצאו זה את זו והחליטו להיות יחד. הם כבר לא היו צעירים, אך ניסו להתחיל את החיים מחדש, ובתם היחידה, לאה, נולדה כשלאם מלאו ארבעים. "קרה נס" אמרו השכנים, חברים לא היו להם. כשהבת התבגרה, כוחם של הוריה אזל. לאה שכחה לספור את השנים, כי טיפלה בהם. האב הלך לעולמו בצעירותה, אך לבה של האם היה חזק, "למזלה הרע של הבת" הוסיפו השכנים, חברים לא היו להן. כשהאם נפטרה, הייתה לאה מבוגרת מדי מכדי ללדת. "נס קצר מועד" אמרו השכנים, כי גם ללאה לא היו חברים. לבדה, ללא בן משפחה או בן-זוג, ללא מקצוע, וללא הרנטה מגרמניה, שהופסקה לאחר מות האם ושממנה התקיימו שתיהן, היא נותרה חסרת כל.
בזכות אורך חייה הקודם לאה רגילה לקצב איטי, לרצף בו לא קורה דבר, לבקשות טרחניות, לנדנוד, למצבי-רוח, לשתיקות, לזקנה, ואף על פי כן עדיין מסבירה פנים לכל אורח, גומעת את דבריו בצמא, ועדיין מלאה תקוות ושמחת חיים.
כיסאות רבים כל כך עמדו ריקים סביב שולחן האוכל הארוך, וגם נדמה היה לי כי הסבתא חווה מתגעגעת לבנה היחיד, היורש המעודן, הנסיך, שבחייה כינתה "פיינשמקר". לכן החלטתי לשמח אותה ולצרף אליהם את סבי, אביהם של אמי וקמליה. הבאתי אותו מהצילום היחיד שברשותי, על גבו רשום התאריך 1913, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בתמונה, עומד סבי על מדרכה מרוצפת אריחי חרסינה משושים. ברקע, מאחוריו, משתרע גן מסתורי המגודר גדר לבנה העשויה מעמודים מפוסלים שביניהם נמתחת רשת עדינה, לבנה גם היא, ואין לדעת אם התמונה צולמה בפינה קסומה בארץ לא נודעת, בה ביקר באחת מנסיעותיו, או שמאחוריו ניצבת תפאורת נייר זולה בסטודיו של צלם. על שפתיו משחק חיוך קל, אירוני למחצה, חיוכו של אדם שאין לו ספק כי הגיע לפסגה.
תוך כדי עשיית בובת סבי התוודעתי אליו. הוא היה נמוך ורזה כמו הסבתא חווה, את שערו הבהיר ואת עיניו הכחולות ירש מאביו, החסיד הענק, והמיזוג בין השניים הקנה לו מראה עדין ושברירי. את זקנו הקצר, ששערו בקושי כיסה את הסנטר, קיצץ על פי צוו האופנה,ורק שפמו הארוך, המסולסל כלפי מעלה, הציל את גבריותו והשווה לפניו מראה של פרש המשרת במשמר הקיסר האוסטרי, לכן, כנראה, טיפח אותו במסירות.
הלבשתי אותו חליפת שלושה חלקים העשויה צמר משובח והוספתי חולצת משי לבנה. כדי להשיג את הכובע האופנתי שחבש, היה עליי לטרוח ולנסוע עד לרחובות בני ברק, כי רק שם עוד חובשים כובעים ששייכים לעבר. הוספתי לו שרשרת כבדה מזהב המובילה לשעון בכיס האפודה, ואף הגבהה מוצנעת בנעליו. בתצלום הוא נשען על מטריה, אך אותה לא צרפתי לדמותו. המטריה לא תועיל לו, הוא אינו דומה לג׳נטלמן אנגלי כפי שחלם להיות.
התמונה צולמה שש שנים אחרי מות אמו שהלכה לעולמה מלאת חששות. כיצד יסתדר בנה עם אביו? תהתה, הסוחר הקשוח והממולח שבא מתחתית העוני וחי חיי צנע שגם הם, בעיניו, הצטיירו כחיי מותרות. לעומתו, הבן לא ידע לעשות כסף, אך התמחה במלאכת הבזבוז. הוא הלך אחרי אופנות, את עונות הקיץ בילה בנסיעות למערב, ובשובו היה פותח את דלתות הבית לפני מעריציו הנצלנים. אך סבתא חווה דאגה לשווא, כיוון שאחרי מותה לא השתנה דבר. החסיד הזקן לא מצא פגם בבנו הנהנתן, סלח לו על קבלות הפנים הראוותניות, על לבושו האופנתי, ואף נמנע מלשאול כיצד, בזמן מסעותיו שאותן מימן האב, מילא הבן את תרי"ג המצוות.
אחרי שהושבתי את בובת סבי לצד שולחן האוכל הארוך, התקרבתי ולחשתי לאוזנו: "שמעתי שנהגת כמו גביר, אך אביך היה אדוק מאד, קפדן וצנוע, איך הוא הסכים?"
שפמו התנועע והוא חייך אלי, או שמא זה רק היה נדמה לי? חשתי כיצד גם אני, כמו אביו ואמו, נופלת ברשת קסמיו. לכן, כדי שינעם לו בביתי, הזדרזתי, חזרתי לשולחן העבודה, ויצרתי את הבובות של שתי נשותיו. גם אותן הושבתי ליד השולחן הארוך, הראשונה מולו, ליד סבתא חווה, השנייה מימינו, בינו לבין קצה השולחן, שבראשו מולך החסיד הזקן. בחייו של סבי הן הופיעו זו אחר זו, לכן חששתי לרגע, שיהיה נבוך מהמפגש בין השתיים, אך הוא דווקא נהנה מכך.
פעמיים עורר אביה של קמליה פליאה וקינאה בין חבריו ובין השכנים, כי שתי כלותיו היו גדולות למידותיו, בנות למשפחה מיוחסת, יפות, משכילות, ובעלות נדוניה נדיבה. לחתן, לעומת זאת, לא היה מה להציע פרט לכספו של אביו. הוא לא היה תלמיד-חכם, ההליכות והנימוסים בבית הוריו דמו לאלה של כפריים פשוטים, גם השכלה חילונית לא רכש ולא עבד יום אחד בחייו. אך שתי הנערות נלכדו ברשתו, סלחו לו על בטלנותו ועל חוסר השכלתו, התעלמו ממוצאם המעורפל של הוריו, מהרכילות והשמועות, ומהסוד שהכתים את המשפחה.
ניגשתי לבובת הכלה הראשונה וליטפתי את פניה. שמה אסתר, היא צעירה מאד עדיין, ועור פניה חלק ועדין. האם גם היום היא מאוהבת בחתנה? מתלהבת מחיוכו ומנימוסיו הטובים? הוא התמצא כמעט בכל נושא, אך לא טרח להעמיק, האם ידענותו השטחית ממשיכה להרשימה? אסתר חיה באושר עם סבי במשך שבע שנים וילדה לו שלוש בנות, היא התעקשה לקרוא להן בשמות פרחים – אזליאה, רוז׳ה ולילי. את שמה של בתה השלישית כבר מלמלה תוך כדי לידתה-גסיסתה שאותה הצליחה לשרוד רק התינוקת. בתום ימי האבל על האם, חזר האלמן לבית חותניו וכבש את ליבה של מרים, האחות הצעירה. הוריה נכנעו בשנית לאהבתה של בתם, התעלמו ממותה של אסתר ומהפרש הגילים. לטענת הרכלנים בשכונה, הם התרצו כדי שמרים תוכל לטפל ביתומות של אחותה.
כך זכה החתן בעוד נדוניה, והמשיך בחיי הבטלה. כלתו החדשה הייתה משכילה ויפה אף יותר מאחותה הבכורה, אך גם אותה הצליח להקסים בסיפורים על מסעותיו, ובאזכורים מתוך כתביהם של הוגי דעות, אותם ליקט בספרים, תוך כדי רפרוף בלבד, רק כדי שיוכל לפזרם בדבריו, כמו תבלינים. יכולת זו עברה בתורשה לאמי, שנולדה יחד עם אחות תאומה בלידה קשה ומסובכת, שעל פרטיה היו הדודות חוזרות לא פעם, אך הנמיכו את קולן כשהייתי נכנסת לחדר. כמו אסתר, גם מרים קראה לתאומות בשמות של פרחים – וויולטה וקמליה. הרופאים אסרו עליה ללדת שוב, כדי שלא תלך בדרך אחותה, וכך נמוגו כל התקוות לבן זכר.
אני נהנית מחברת סבי ושתי נשותיו. לעומתי הם צעירים, כי לא העריכו ימים כמוני, אסתר הייתה בת עשרים ושמונה במותה, ובתצלום שמתוכו הבאתי את סבי מלאו לו שישים ואחד. התחשק לי אף לאכול בחברתם ארוחת ערב, אך ויתרתי, כי המשימה נראתה לי מורכבת מדי וידעתי שמעשה שכזה יעורר שאלות מצדה של לאה ותמיהה אצל נטלי, לכן התפשרתי על שתיית קפה לצדן.
לאחר שלאה הביאה לי את ספל הקפה, קמתי ונעלתי אחריה את הדלת, כאילו הייתי ילדה שובבה המתכננת מעשה קונדס. ניגשתי אל השולחן עם הספל ביד והתיישבתי על הכיסא משמאל לסבי. מחשבותיי זרמו ברוגע, בקצב הזמן ההוא, ושבו אלי "מילים של פעם" ששכחתי. ריח העבר עטף אותי והזכיר לי את ריח הסתיו.
סיפרתי לסבי ולשתי נשותיו היפות על כיסופיי לעולמם התמים, ועל קינאתי מכך שלא כמוהם, אני לא זכיתי לחיות במקום נוח, במועד הנכון, בתקופה היפה – "La belle époque". עולמם היה רווי תקוות, אנשי המדע צבעו את העתיד בוורוד והבטיחו מעבר קרב ובא לאוטופיה. הוגי הדעות טענו שהאנושות עומדת על סף עידן שכולו טוב, כאילו התגלו כבר הפתרונות לכל המצוקות של בני האדם. גם המשוררת כתבה באחד משירייה – "המאה העשרים שלנו צריכה הייתה להיות טובה מקודמותיה" ציטטתי באוזניהם, אך הם לא הגיבו.
שאלתי אותם על מסעותיהם שהתנהלו באיטיות ובנועם, בכרכרות רתומות לסוסים וברכבות. "הייתי רוצה להתלוות אליכם" אמרתי, "לטייל בחברתכם בעולם של פעם, לא צפוף, לא המוני, לא מתוקשר, בעולם שבו הדרך בין עיירה לעיירה טמנה בחובה הרפתקה ומסתורין." הבאתי לפניהן את כמיהתי להכיר את הארצות, כפי שהיו אז, בזמנם, אך הם לא הזמינו אותי להצטרף אליהם. לכן פניתי לכיוון אחר ושיבחתי את הקשר הנוח שהיה להם עם אלוהים. "ידעתם להתרחק ממנו במידה," אמרתי, "עד שחוקיו הנוקשים לא הכבידו יותר מדי על חייכם. אך לא נעלתם בפניו את דלתותיכם, לא החלפתם אותו בספק, בריק, כמוני. בעת צרה יכולתם לשוב אליו ללא היסוס, ולהביא בפניו את תפילתכם". הבובות המשיכו לשבת ללא ניע, והחל להתעורר בי חשש שאולי קצת הגזמתי בשבחים. לכן הוספתי "גם בזמנכם קמו נביאיי זעם, קפקא, לדוגמה, תיאר את ההווה כמעוות, וחזה עתיד מחריד עוד יותר, ואף על פי, הלוואי ונולדתי בעולמכן, הוא היה תרבותי, שכלתני ועדיין קל להבנה." הבובות שמרו על הדממה, ועלה על דעתי, כי לא קראו את ספריו של קפקא.
תיארתי לפניהם את המציאות של ימינו, על מורכבותה, על צפיפות האירועים, על ריבוי המידע השוטף אותנו. סיפרתי להן שהתגלה יקום אינסופי, שכדור הארץ כאילו התכווץ ותושביו הנדכאים נודדים. דיברתי על פצצות המימן, על התקוות שנעלמו, הכול התערבב לי, אך סבי ושתי נשותיו שתקו. הם הרי נחשבו למשכילים רק בזכות ממונם ואורח חייהם, חשבתי, הידע שרכשו היה שטחי ואין ביכולתם להבין או לשפוט את המתרחש בימינו. סבתי, מרים, כאילו קראה את מחשבתי והתרגזה. היא זרקה בי מבט זעוף ונוקף שהכאיב לי. התכופפתי. עצמתי את עיניי. המבט המאשים והכעוס שלה לא היה לי זר, שמעתי עליו, דווקא לא מאמי, אלא מדינה שסיפרה לי איך פעם, כשביקרה בבית התאומות, ושלושתן התאמצו להמציא משחק חדש, קמליה דחפה את מיטתה למרכז חדר הילדות, נעלמה לרגע, וחזרה עם מקל מטאטא ישן וסדין לבן, שעבר כביסה וגוהץ, והפכה בעזרתם את המיטה לאוניית מפרשים.
"עוד מעט האונייה מפליגה לג׳מאיקה, לאקאפולקו, ולהונולולו," הכריזה, "כל הנוסעים מתבקשים להזדרז, ולעלות מהר על הסיפון."
"את השמות," סיפרה דינה, "מצאה קמליה באטלס של אביה, אבל אמא שלך לא רצתה לבקר באף אחד מהמקומות האקזוטיים והתעקשה להגיע דווקא לפריס."
"בפריס אין ים ואין נמל," טענה קמליה, "לפריס נוסעים ברכבת."
"גם בווארשה אין לא ים ולא נמל." צעקה וויולטה.
"כרגע אנחנו באודסה," תיקנה אותה קמליה, "ולא בווארשה."
וויולטה כבר פערה את פיה להשיב תשובה זועמת לקמליה, אך בו ברגע הדלת נפתחה, ונכנסו אל החדר סבתי מרים והעוזרת שהצביעה על הסדין הלבן, אז העבירה את האצבע המאשימה לכיוונה של קמליה. הגברת נתנה לה סימן והעוזרת פירקה את האונייה וקיפלה את הסדין המעומלן.
"אף מילה לא נאמרה, כנראה כי הייתי שם," אמרה דינה, והוסיפה שהאם זרקה מבט ארוך ומלא רוגז בקמליה. המבט עורר בדינה אי נוחות, ונחרט בזיכרונה. "קמליה תמיד חלמה על נסיעות," היא נזכרה, "חלמה על ערים ועל איים בעלי שמות אקזוטיים. בסוף היא לא נסעה לשום מקום."
– 1908 –
בביקורי השני בעבר לא היססתי והגעתי ישר לדלת בית הוריה של קמליה. כשאזליאה פתחה את הדלת לאחד המוזמנים, החלקתי פנימה. מיד התברר לי שהגעתי לערב חגיגי אליו הוזמנו אורחים רבים. לילי, קמליה ואמי כבר ישנו, אזליאה, הבכורה, השגיחה על העוזרת במטבח ורוז׳ה קראה ספר במיטה. לא נותר לי אלא להיכנס לחדר האוכל.
כמו בימי ילדותי הסתתרתי מאחרי הווילון הכבד. ליד השולחן העמוס בכל טוב הסבו כעשרה בעלי שפמים וזקנים, המעוצבים על פי דוגמת זקנו של זיגמונד פרויד. רק אישה אחת ישבה בחברתם, הייתה זו סבתי ועיניה כעיני אמי, בוחנות, ערניות, חדות, וצבעם צבע סיגליות.
אצבעות האורחים אחזו בסכינים ובמזלגות, מבטיהם התמקדו בצלחותיהם, ובמגשים המלאים במטעמים. לעומתם, סבי לא נגע באוכל. מזמן לזמן כחכח קלות בגרונו כדי לקבל תשומת לב וסיפר בדיחה, או חוויה מנסיעותיו בארצות נכר, או משל כלשהו, כאילו נזכר בהם בו ברגע, באקראי. כשסיים, הייתה משתררת דממה, אך אחרי רגעים אחדים האורחים היו מפסיקים גם את זלילתם ומריעים למארח, צוחקים, מניפים את כוסיות היין לכבודו, ושוב שוקעים אל תוך צלחותיהם המלאות. אחרי שהיה לוגם גם הוא מהיין, היה סבי נותן מבט באשתו היפה שישבה לימינו, ומחייך אליה.
משמאלו, ישב גבר צעיר בהרבה מיתר החבורה, עוד לא מלאו לו שלושים. הוא היחיד שהתבונן בהערצה כנה במארח, אכל מעט, את הכוסית הרים לפיו יחד עם כולם, אך הסתפק בלגימה קטנה בכל פעם, כמו בעל הבית. פניו היו מוכרות לי. ראיתי אותן משתנות בעשרות צילומים עם חלוף שנותיו, ובזקנתו נפגשנו. זהו הידיד האגדי של סבי שהפליג עם אשתו ובנו התינוק מעבר לאוקיאנוס, כאשר לקמליה ולאמי מלאו עשר שנים. שם, בארץ קרה ואפרורית, הפך לעשיר מופלג. הרכלנים בעיר מולדתנו התווכחו בינם לבין עצמם אם סתם שיחק לו המזל או שהתעשר בזכות חריצותו ושכלו הטוב. כך או כך, שלא כמו רבים אחרים שעזבו, הוא לא שכח את סבי והמשיך להתכתב עמו עד סוף ימיו. הייתה זו אמי שהודיעה לו על מות אביה, וניצלה את ההזדמנות כדי להמשיך את קשר.
בילדותי הייתי הולכת איתה לדואר כדי לקנות את האיגרות המשונות, אלה שהקיפול הפך אותן לנייר מכתבים ומעטפה כאחד. כמו אביה ידעה גם היא לפזר את צלילי חליל הקסם בין מילותיה. היא החליפה מאות מכתבים עם ידיד-סבי, שעל עושרו סיפרו בווארשה אגדות. בין המכתבים הללו, שניים חרצו את גורלי. הראשון הגיע אלינו בסוף מאי 1939.
אני עדיין בעבר, ארוחת הערב הסתימה, ואני מתבוננת באורחים העוזבים את חדר האוכל. מחר בבוקר, כשקמליה תתעורר, אזכה לבלות אתה יום שלם של ילדותה. אלא שכפי שהזהיר אותי הפרופסור של פעם, החוקים בממלכת העבר הם מוזרים ומוטב לא לתכנן את צעדיך, כי המטייל בעבר עלול להיזרק לנקודת מרחב-זמן כלשהי, מבלי לפסוע פסע. נבואתו מתגשמת ואני מושלכת חזרה לביתי, לחדר הבובות, הן יושבות ללא ניע בקצה השולחן הענק.
– 1938-39 –
אני משתדלת לשוב אל העבר, נלחצת, נלחמת, מנסה להחזיר את חוט המחשבה שלי אחורה. היכן הייתי? התבוננתי בידיד סבי, נזכרתי במכתבים שהחליף עם הסב ואחר כך עם אמי, ובשני המכתבים שחרצו את גורלי. הראשון הגיע בסוף מאי 1939 והביא הזמנה לתאומים, כי גם לאמי נולדו תאומים, אמרו שזאת סגולה העוברת במשפחה, אך בשונה מאמי וקמליה, אחיי הבכורים היו תאומים זהים. בעקבות מכתבו, שבו הציע כי בסוף הקיץ התאומים יטיילו עם משפחתו ביוון, התחלתי לכנות את ידידו של סבי "הידיד האגדי", כי באביב 1939 היינו זקוקים לזריקת העידוד הזאת.
האווירה באותם ימים הייתה קשה. קמליה נהגה לבקר אצלנו בערבים, מביאה עמה עיתונים עמוסים בידיעות קשות, וכאילו מבקשת נחמה ועזרה. היא הייתה חלק בלתי נפרד מחיינו, חלק מאתנו, ואף על פי כן קשה לי למקמה. היא עמומה, מעורפלת, דמות משנית, חסרת חשיבות, אחת שעולה על הבמה כדי להביא דבר מה, או לקחת, ואם כבר ניתנה לה רשות הדיבור, אז אלה רק מילים ספורות שאפשר היה גם בלעדיהן. רזה ונמוכה, כאילו מקופלת בתוך עצמה, מדברת מעט, מהססת, עייפה תמיד, או עצובה, או מבוהלת.
קמליה הייתה מחייכת רק לבתה, נטלי, אותה גידלה לבדה. בעלה נפטר ממחלה קשה שנמשכה שנים רבות. ידעתי שיש לה מעט כסף, ושתי העובדות האלה נקשרו אצלי, משום מה, זו בזו. היא התפרנסה מסידור חלונות ראווה בחנויות ואמי, כשדיברה עליה עם חברותיה או הציגה אותה, הוסיפה לה את התואר "מעצבת חלונות ראווה". לפני חג המולד והפסחא היינו הולכות, אמי ואני, למרכז העיר כדי לראות את החלונות המעוטרים שקושטו לכבוד החג. חלונות הראווה היפים ביותר היו תמיד אלה של קמליה.
על אף היותי ילדה, חשתי את תלותה של קמליה באמי. חשתי שהיא זקוקה לה ומעריצה אותה, שהיא מצפה ממנה לחיבה, לתשומת לב, לחום, כפי שבקשתי גם אני. קרבתה לאמי הטרידה אותי, כאילו קמליה מתחרה בי על אהבתה. תהיתי אם גם היא, כמוני, מבקשת להיות יפה כמו אחותה התאומה, כמו אמי. מתצלומיה כילדה ידעתי שיש בנינו דמיון רב, שקווי פניי כמעט זהים לקווי פניה, ואמי אינה שבעת רצון מכך.
אך לא הייתה זאת קמליה היחידה שהכרתי, כי היו בעצם שתי קמליות: האחות העצובה וההססנית של אמי, והאימא של נטלי. בתפקיד השני, קמליה הייתה משתנה, גופה מתמלא בכוחות מסתוריים ובשמחת חיים, קולה הופך סמכותי ובטוח ונדמה היה שהיא יכולה להתמודד כנגד כל מכשול ולנצח.
כשביקרתי בביתן של קמליה ונטלי חשתי כמו מסיגה גבול, כאילו פלשתי למקום לא לי, אך שמחתי לקראת כל ביקור אצלן, כי כך זכיתי להסתנן לעולם שקמליה בראה רק לשתיהן, עולם קסום בעל חוקים משלו, שבתוכו אף עלולים להתרחש ניסים. הכול היה אפשרי בעולמה של קמליה. בתוכו צלחו היא ונטלי כל ימה, בנו גשר מעל כל תהום, גברו על כל קושי ואבן נגף ועשו זאת תמיד באיזו קלילות צבעונית מעוררת קנאה. אני עדיין רואה לפניי את חיוכה, את פניה הקורנות של קמליה, כשהיא מסתכלת אל נטלי.
כילדה, כשהייתי מהרהרת בתאומה של אמי, קרה והיו מבזיקות בראשי אחת משתי משאלות מוזרות, שתיהן אסורות, ושתיהן החרידו אותי. לפעמים רציתי להיות בתה, רציתי שתנהג בי כפי שנהגה בנטלי, שתחייך אלי, תדבר ברכות, תקדיש שפע זמן למשחקים עמי ותחזיר לי תשובה לכל השאלות שהטרידו אותי. אך לפעמים דמיינתי שקמליה נעלמת, ועל כך רודף אותי האשם במשך כל חיי.
היום 31 לאוגוסט, בסיומו של קיץ 1939, היה ליום מפחיד ומרושע, יום שאף אזכורו מאיים עלי, לכן כלאתי את זיכרונו בכוכי מוחי הנידחים. אלא שקורה והשרשראות נקרעות, הזיכרונות האסורים משתחררים מהכבלים ופותחים בריצת אמוק מטורפת, כמו עדר סוסי פרא מבוהלים, עד שנעצרים. ובראשם הזיכרון של היום האחרון לפני פרוץ המלחמה, שהוא גם היום בו ראיתי את קמליה בפעם האחרונה.
רק שלושתנו ישבנו סביב השולחן בארוחת הבוקר, כיוון שהתאומים טיילו ביוון עם הידיד האגדי ומשפחתו. אמי שמרה על שתיקה נדירה ומשפט אחד בלבד אמרה לאבי.
"תדאג להסעה, אני אסדר את כל היתר."
הוא נד בראשו, כנראה היו ביניהם דיבורים קודמים, וכשדלת הבית נסגרה אחריו נשלחתי לחדרי עם האזהרה "לא להפריע". שמעתי את צעדי אמי מתרוצצים ברחבי הדירה. כל השאלות והתמיהות נדחפו אחריי פנימה לחדר והציקו לי. מדוע היה על אבי לחפש הסעה? מי נוסע? ולאן? ולמה אימא עצבנית כל כך? האם תפרוץ מלחמה? ומה יקרה בה? מה טיבה? ומה קורה לילדים במלחמה?
שמעתי על ׳מלחמת העולם הגדולה׳, שנקראה כך כי נמשכה ארבע שנים, ועמים רבים השתתפו בה. ידעתי שבזמן המלחמה ההיא למדו קמליה ואמי בבית הספר, לכן הנחתי שחיי הילדים אינם משתנים גם במלחמות, בוודאי אם זה כבר קרה קודם, והוקל לי. גם אני עמדתי ללכת לבית הספר למחרת, והספרים החדשים, המחברות, הקלמר, היו מוכנים בילקוטי מזה שבוע. כנראה שבמלחמות נפגעים רק החיילים, הסקתי, ולשמחתי לא הכרתי חיילים.
לאחר שחששי התפוגג, היה עלי למצוא עיסוק כדי להעביר את הזמן. כבר לא שיחקתי בבובות ובדובים שישבו מוזנחים בפינה, את כל הספרים שלי קראתי חמש פעמים לפחות, לכן נותרו לי רק לוח השנה והשעון. ארבע שנים עברו מהיום בו ראיתי את לוח השנה אצל קמליה, במטבח, ומאז למדתי על קיומם של העבר והעתיד, והרהרתי תכופות במהותו של הזמן. "כבוד הזמן", כיניתי אותו, והשעון ולוח השנה היו משרתיו. הוא דמה לסנטה קלאוס במראהו, עם זקן לבן, ארוך, ומעיל עטור פרווה, אך "כבוד הזמן" לא חילק מתנות ולא נסע במגלשה רתומה לאיליי הצפון. הוא צעד ברגל, הלך לבדו בשביל המסתורי, המוכר לו בלבד, ולא עצר רגע מלכת.
בקשתי לראות אותו. עצמתי את העיניים אך "כבוד הזמן" לא התגלה לי. לכן נאלצתי להתנחם בלוח השנה. מחר, ב-1 בספטמבר 1939, חוזרים לבית הספר, חשבתי, מחר הכול יחזור לקדמותו, יש לי רק יום אחד לעבור, עצוב וריק. הקשבתי לתקתוקו של השעון. כל תקתוק סימן עוד צעד אחד קדימה, צעדו של הזמן. התבוננתי במחוגי השניות והדקות שכאן, בחדרי, מלווים את כבוד הזמן בדרכו, אי-שם, רחוק, בארץ בלתי נודעת בה הוא ממשיך לצעוד בשביל צר ומתפתל, בין שדות ויערות, בדרך המותרת רק לו.
בצהריים אמי קראה לי לאכול. אבא עדיין לא חזר. היא דיברה בטלפון עם קמליה, הפצירה בה להגיע אלינו מיד ולהביא עמה חצאית ישנה של נטלי, כזאת שכבר קטנה עליה, ובכלל כל בגד ישן ומסמורטט שתמצא אצלה. שמחתי לשמוע שגם נטלי תבוא, כי כבר נמאס לי לשבת לבדי בחדר ולהרהר בטיבם של המלחמות ושל הזמן. כמוני, גם נטלי אהבה לשחק, לא חשוב במה, והשעות בחברתה עברו במהירות.
בערב אכלנו ארבעתנו את ארוחת הערב, ואז, על פי הוראת אמי, קמליה השכיבה את נטלי לישון בחדרם הריק של התאומים. תהיתי מדוע היא לא ישנה בחדרי, כרגיל, אך לא היה זה ערב כמו כל ערבים ואני חשתי במתח שעמד באוויר. הלכתי לבד לחדרי, אך לא נותרתי שם זמן רב, בקושי החלפתי את שמלתי בכותנת לילה, וכבר אמי קראה לי לחזור לחדר האוכל.
זיכרון הערב ההוא דימם כמו פצע, עד שנקרש. הוא מוחשי, לא מתיישן ולא נשחק, כאילו הדברים קרו אתמול, שום פרט אינו חסר בו. החדות הזאת היא בזכות הנסיבות. נאבקתי נגד הזיכרון המכאיב, ניסיתי לעטפו בלביבות שכחה, שיסתבך בתוכן ויפסיק להציק. אך הוא קורע אותן, מתפרץ, וחוזר אלי בעיקשות.
כשהתייצבתי בחדר האוכל, ציוותה עלי אמי לפשוט את כותנת הלילה ולהתלבש בחצאית של נטלי שהביאה קמליה, כאילו הבוקר קם מחדש. מחיתי על כך שהחצאית ישנה וארוכה מדי, אך אמי התעלמה והוסיפה אליה גם חולצה מרופטת, וגרוע מכך, צץ יש מאין זוג נעלים ישנות שלחצו לי על האצבעות. גם היא, בעצמה, התלבשה כמו עוזרת בית או אישה כפרית, ובמקום כובע קשרה לראשה מטפחת. על השולחן נערמו חבילות משונות. כשבחנתי אותן מקרוב, הבנתי כי אלה המזוודות שלנו שנעטפו בקרטון ישן, סביבן נכרך חוט ולא הבנתי לשם מה. לצדם היו מונחים צרורות קטנים אפופים בקרעיי כיסוי מיטה בלוי, כאילו היינו עניים מרודים. ההכנות בישרו שעומד להתרחש דבר מה תמוה, משהו מעבר לבינתי, אך פחדתי לשאול. אמי שלפה בובה מכוערת, עשויה מחתיכות בד, רגלה האחת התחילה כבר להתפורר, פנתה אלי, ואז נכנסה לחדר קמליה.
תמונתה של קמליה מאותו ערב היא הקשה לי מכולן. היא נשמרה בזיכרוני במלוא החדות, תמיד זמינה, תמיד לרשותי, מתייצבת מיד אם רק אבקש, ועל פי רוב מבלי שהתבקשה, מעמידה פנים שקראתי לה. קמליה עומדת מול אמי הלובשת בגדים לא לה, כאילו מחופשת, וקמליה נראית קטנטונת, חסרת אונים, מבוהלת. אמי מדברת בשצף-קצף, מטר ההוראות זורם מפיה אל אוזניה של קמליה שכורעת תחת כובד משקלן מטה, מטה, ושותקת. היא בוהה בעיני אמי, פניה לבנות כסיד, ממתינה עד שרשימת ההוראות תגיע לסופה אך אמי ממשיכה לפרט באוזניה כיצד לשמור על הדירה, ועל הרכוש הרב שהצטבר בה, על דברי הכסף, הקריסטלים, התמונות, והרהיטים היוקרתיים. היא מפצירה בה, דורשת, מצווה – "תדאגי", "תסדרי", "תקפידי" – ונדמה לי כאילו בעוד רגע קמליה תתמוטט מעומס המשימות ההולכות ונערמות על גבה. היא מנסה להתגונן בדרכה, מעמידה פנים שלא קלטה את הדברים במלואם, לא הבינה את משמעותם כנדרש, אך אמי, שמכירה את התאומה שלה היטב, לא מוותרת, מתעקשת, וכדי לנפץ את חומת הגנתה האחרונה, חוזרת שוב ושוב על המשפט: "אנחנו נוסעים עוד הערב, כי אנחנו חייבים למצוא את אדם ואלכסנדר". ההבנה שאנחנו עוזבים, שאמי עומדת להותיר אותה לבד, חודרת בהדרגה למודעותה של קמליה. היא מנסה למחות, לזעוק, אך נכשלת. רק גופה רועד.
גם אבי נמצא פתאום בחדר. הוא עומד ליד החלון, אינו מתערב, מתי חזר? הוא ניגש לקמליה, כמו מועל שרוצה לבקש סליחה, מושיט לה יד. "תביני," אומר, "הבנים הם כל חייה." קמליה מהנהנת בראשה וממציאה תירוץ שקוף שעליה לבדוק אם נטלי נרדמה. גם קולה רועד. היא יוצאת מהחדר ונעלמת מחיי.
אבי ניגש לאמי ומבקש ממנה שתשקול בשנית, כמעט מתחנן, "זה יהיה יותר קשה," אומר, "אך אפשר לקחת גם אותן."
"אתם סתם עושים טרגדיות," היא משיבה בקול שקט וקר, "כל המשפחה נשארת, איש אינו עוזב. וגם אנחנו לא עוזבים, כשנמצא את תאומים, נחזור, ובינתיים מישהו חייב לשמור על הרכוש."
יצאנו לדרך עוד באותו הלילה, במשאיות, ברכבות, בעגלות. חמקנו דרך כפרים פולניים, רומניים, בולגריים. נדדנו מעיירה לעיירה. קרה ובני הקהילה היהודית המקומית קיבלו את פנינו ואירחו אותנו. הנאצים עוד לא הגיעו אליהם, ואז עבר עלינו לילה שקט, אך ברוב המקומות שמענו צרחות של פקידים זוטרים ואנטישמים. הם איימו להחזיר אותנו מיד לפולין, ואז איך שהוא השתכנעו, והשתרר שקט. רק אחרי שנים הבנתי, כי אבי קנה את חסדם בכסף, או בטבעת נשואים מזהב, כל יום אחרת, שהיה מוריד מאצבעה של אמי, באומרו שזה הדבר האחרון שנותר לנו. הטבעת המקורית הגיעה יחד אתנו ארצה, גם היא, כנראה, נשמרה בתוך הבובה המסומרטטת, שנתנה לי אמי. כל הדרך הפצירה בי לשמור עליה מכל משמר, לאחוז בה, ולחבקה, כאילו הבובה הייתה הדבר היקר לי בעולם, וגם היא, בעצמה, לא הורידה ממנה עין עד שחשתי, כי היא משגיחה עלי בזכות הבובה בלבד.
לאחר כחודש מצאנו את העיירה היוונית הספוגה ריח מיורן, בה שהו אחיי התאומים, שעל אף יופייה היה בה משהו צורם ועצוב. התאומים גרו בפנסיון קטן, שבו ידיד סבי שכר להם חדר. למרות שהגענו בשלהי הסתיו, הגינה סביב הבית הייתה ירוקה עדיין.
שנים על גבי שנים היו חוזרים הוריי לליל הבריחה, לשיחה עם קמליה, לשיחה ביניהם, ולהחלטת אמי. הם היו מתווכחים ביניהם עד שהיא הייתה פורצת בבכי, וצורחת בין יבבה ליבבה: "מי בכלל חלם על דברים כאלה?"
– 1998 –
קולותיהם מתרחקים ונעלמים. דממה עוטפת אותי כמו עשן סמיך, צרה עלי, וחונקת. לא סיפרתי לאיש איך נפרדנו מקמליה. כואב מדי לפרוט את הזיכרון למילים ולתת להן לזרום סתם כך, בשיחת חולין. גם עם נטלי לא דיברתי מעולם על קורות אותו הערב, הערב בו קמליה השכיבה אותה לישון מוקדם. האם גם היא מהרהרת בקורות היום בו עזבנו? האם גם היא סוחבת איתה את ערב הפרידה, או שאצלה זה עוד אפיזודה אחת בשרשרת הארוכה והכבדה של האירועים שקיפלה ואחסנה במוחה תחת הכותרת ׳המלחמה׳. מה חשה כשהתעוררה בבוקר בדירתנו ואנחנו נעלמנו?
אני יוצאת אל הפורטיקו, המרפסת הצרה המקיפה את הגינה הפנימית. בחוץ כבר מתחיל להחשיך. לקראת תום שקיעתה, לפני שתתחבא בתוך הים, שולחת השמש קרניים אחרונות הצובעות את השמים הכהים בזוהר אדום, כאילו פרצה שריפה ענקית מעבר לאופק. אני מתבוננת בשמים הבוערים, רואה בדמיוני את הדלקה המתלקחת בלב הים וחיזיון של אש ומים הנלחמים אלה באלה מחריד אותי. לפתע גם אני בתוך הקרב, ולא ברור לי אם אני נאבקת בלהבות או בגלים. כולי רועדת. ראשי מסתחרר. ידי נאחזת במעקה הפורטיקו ובשארית הכוחות אני נגררת עד לספסל העץ.
הליל השתלט על הגינה. איש לא הדליק את המנורות בחוץ, ואני מתעוררת לתוך אפלה. לאה נזכרת בחובותיה כלפיי, יוצאת, הולכת לכיוון חדר העבודה שלי, ומופתעת לגלות אותי במרפסת הצרה, בחושך, על הספסל. נסערת על שהתרשלה, היא אינה שואלת כמה זמן אני יושבת כאן, אלא מפצירה בי להיכנס פנימה מהר, כי קריר, ולוחצת עלי לאכול דבר מה, או לפחות לשתות כוס תה חם.
אני עולה לחדרי בשעת לילה מאוחרת, החדר חם ומחניק, לאה מקפידה לסגור את החלון כל יום בחמש, כדי לעצור את גדודי היתושים הדמיוניים מלהסתנן פנימה. "שלא יעקצו אותך" היא עונה כנגד תלונותיי.
אני פותחת את החלון לרווחה, צלליות העצים באות לקראתי. תחילת חודש מאי. רוב השיחים בגינתי פורחים עכשיו. אחד מהם מפיץ ריח מתוק ומשכר, המתעצם לקראת הערב והחדר מתמלא בו. אני שואפת לקרבי את הריח העז, כמו אדי שיקוי, כבר זמן ארוך מבקשת לדעת את שמו של שיח הבושם אך לא מצליחה לגלות את זהותו. הגינה תוכננה על ידי איש מקצוע והוא שתל בה צמחים בעלי שמות אקזוטיים כמו יוניפרוס וספיראה, שמות שקמליה הייתה וודאי שמחה לאמץ לעולמות שבראה במשחקיה עם נטלי .
בילדותי סיפרו לי שבחצות הלילה מתעוררים הרוחות והשדים, ויוצאים לחגוג, להציק, ולפתות. הם נמשכים לצלילי הקולות האנושיים ולנקודות האור, חודרים לבתיהם של בני האדם, ומביאים איתם את כוחות הרוע. לכן נהגתי לשכב בחושך בלי לנוע, כמעט עוצרת את הנשימה מתוך חשש כי גם רשרוש קל שבקלים, עלול להביא את השדונים למיטתי.
ברגע זה, בעמדי ליד החלון הפתוח, אני מקפידה להביט רק אל הקרקע. בלילות איני מעזה להרים את עיניי כלפי מעלה, השמים הכהים מעוררים בי פחד, גם אם נזרעו בנקודות הכסף הנוצצות ששורות שירה כה רבות נכתבו בשבחם. אני חשה כי היקום כולו קם נגדי, על מיליארדי הכוכבים שבו, שהתהום האפלה, האינסופית מאיימת עלי, שהבלתי-נודע מתגרה בי. המילים שכתבה המשוררת על הכוכב השובב שנשמט מהשמים בליל קיץ בהיר חוזרות אלי. בילדותי דמיינתי כי ייפול עלי כוכב רופף שלא חובר חזק דיו לרקיע. היום, בזקנתי, אני חרדה כי אשאב לתוך החלל האימתני של המרחב והזמן.
מאי 1998
אין עדיין תגובות