אמנית צעירה ותוססת, מנסה לפלס את דרכה במעלה עולם האמנות התככני ורווי האינטרסים, מסע שכנראה חייב לעבור דרך חדרי המיטות […]
בדקה האחרונה הביט בשעונו שלוש פעמים. הכתפיים כאבו והקול בצד השני של הקו המשיך להכביר מילים בזכות האמנים של עפולה. נמלה טיילה לתומה על השטיח ליד כבלי המחשב. קרוב מספיק לכף רגלו כדי שתימחץ תוך שנייה בעקב הנעל השחורה.
"כן, כן," הנמיך את קולו ואמר באטיות, "אני בהחלט מעודד אמנות מקומית. לאמנים מהצפון יש הרבה מה להציע לעולם האמנות הישראלי והבין-לאומי. נדבר ברגע שיהיה איך להתקדם. שלום לך."
הוא סגר את הטלפון בתנועה מהירה והעיף שערה דמיונית מהז'קט. בעודו רוכן על תיק העבודות שהונח לפניו, העיף מבט מהיר על כתובתה של האמנית מבנימינה, דליה. כמה פעמים הוא צריך להגיד לרינה לסנן את כל אמני הפריפריה הפאתטיים? איך הדליה הזאת הסתננה אליו?
הוא החליק את אצבעותיו על רקותיו המאפירות ואחז בחזקה בשולחן הזכוכית המעוצב. האצבעות השאירו את חותמן המיוזע על הזכוכית. צריך ניקיון חוזר במגבונים. כל אמן, גם הדגול ביותר, זקוק למישהו שינקה אחריו.
לבסוף החליט לפתוח את התיקייה. נופים, נופים, נופים. בית עם גג רעפים. שקיעות. אלוהים, אין שום דבר אורבני בבנימינה?
בדף האחרון הופיעה רשימת התערוכות המגוחכת: בית אמני בנימינה, האסם בעמק, לובי בנק הפועלים ולובי היכל התרבות של קיבוץ כלשהו.
והנה הצילום שלה. אישה מבוגרת עם צחוק עייף בעיניים וצעיף סגול, הנח ברפיון על צווארה בניסיון להפגין בוהמייניות פרובינציאלית.
הוא נאנח וזמזם לרינה. היא נכנסה בגזרתה החדשה, שהושגה לאחר חודשים רבים של מאמץ ב"שומרי משקל", עטופה בשמלה שחורה הולמת, נושאת בידה את האספרסו הנצחית שלו.
"רינה, מה יהיה עם הפריפריאליים האלה?" שאל יעקב בעוד מבטו סוקר בקפידה את כל אחד ממאה ושמונים הסנטימטרים של מזכירתו. היא הניחה את הקפה על השולחן וסטרה על ידו: "יעקב, את המבטים האלה שמור לבחורות שאתה יוצא איתן. אם יש לך מה לומר על תוצאות הדיאטה שלי, תאמר את זה לבעלי, שאגב, מסר לך ד"ש הבוקר."
יעקב גיחך ואמר משהו בעניין התכונות המקצועיות המאפיינות אוצְרים בעלי ניסיון, שמתפקידם להעריך בפרוטרוט אוצָרות אמנותיים. לאחר מכן סגר בחבטה את תיק העבודות ושינה את הטון.
"למה הכנסת את הזקנה הבניימינית הזו לכאן? את יודעת מה אנחנו מחפשים. לא צפונית מהרצליה ולא דרומית מחולון…"
"כן כן," רינה המשיכה באנחה, "לא מבוגרים מעל גיל שלושים וחמש ולא נופים. אבל אם לפתע מזדמנת לידינו אחות של יוסי יקיר, האם נחמיצנה???"
היא הביטה בו בעיניה השחורות עד שלא הייתה לו ברירה אלא לעצום את עיניו.
לא היה צריך להוסיף דבר. מתברר שהאספן הגדול בישראל, המיליונר שמככב קבוע במכירות הפומביות של סותביס וקריסטיס, טומן במאורת השרצים האפלולית שלו אחות בבנימינה. והיא מציירת. והיא חייבת להיות שלו. אסור שתיפול לידיים של אורי, האוצֵר של מוזיאון רמת גן.
"או-קיי, תאמי פגישה לשבוע הבא. את בטוחה במה שאת אומרת? למה שמיליונרית תרצה לגור בבנימינה? נגמרו הדירות במגדלי אקירוב?"
"משהו שקשור בבת שלה שגרה שם. וחוץ מזה, אתה יודע שיוסי יקיר קמצן. למה שיחלק רכוש בימי חייו אם אפשר לאחר מותו?"
רינה ירתה גצים שובבים מבעד לריסיה המעוצבים, והוא חייך וסירק קלות את שפמו. צבעו השחור של השפם היווה ניגוד בולט לצדעיו המאפירים והיה עבורו מקור לגאווה. הוא כבר ימצא איך לארגן לה תערוכת נופים במרתף המוזיאון. אולי בקומה התחתונה של הלנה רובינשטיין. לא מזיק אבל יוקרתי.
*
בדרכו מהמשרד הביתה הביט בשדרה המאפילה. יום ראשון הוא יום משעמם וריקני. בראשון בערב אין פתיחות של תערוכות. בימים של תערוכות כולם סובבים סביבו בחיוכים מצוחצחים, הוא נישא על גלי ההערצה, ובעורקיו זורם שיכר חנופה מערפל חושים.
עכשיו סקר מבטו את כותלי הסלון המסודר והמצוחצח:
קדישמן נדיר ללא אף כבש, עופר ללוש בעירום קודר, סספורטס ענק וצילום מהסדרה המדוברת של עדי נס. נפלא. מבטו נח על פסל מלח של סיגלית לנדאו והוא העיף עליו את הז'קט הכחול. "קונטרסטים דרמתיים…" הוא גיחך בעוד מוחו מצטט מהמאמר האחרון שכתב.
פעם התרגש מרכישות חדשות, מהסכמי ייצוג שהשאירו בידיו את טובי היצירות. יצירות של אמנים שאז היו משחרים לפתחו, והוא היה בוחר עבודה ועושה טובה גדולה בכך שהוא מוותר למענה על חלק משכר טרחתו.
לאחר כמה שנים, כפי שהיטיב לדעת, הפכו יצירות אלו לקופות חיסכון מניבות רווחים. את הטובות שבהן שמר עבור דירתו, ואהב להביט בהן בהיסח הדעת בעודו חולץ את נעליו ומסדרן על מדף הנעליים שבכניסה למסדרון.
היצירות הסובבות אותו היו קודרות וחסרות חיים. כך היה גם ביתו. הוא התרגל. מאז עזבה אשתו לפני שנים. מאז עקרו בניו לניו-יורק. את השקט ממלא חתול שתקן שהתחמק מלטיפותיו.
מאחר שלא מצא עיסוק אחר, ואת ההתכתבות במחשב השאיר לשעות המשרד, הוא התיישב באנחה והחל פותח באבחת סכין מעטפות שהגיעו בדואר.
הוא הביט מבעד לחלון בעודו זורק לפח מעטפות של עוד אמנית ועוד אמן. כולם שולחים צילומים או דיסקים ומצפים לנס.
לפתע משכה את תשומת ליבו תמונה של אמנית צוחקת המציירת ציורים מופשטים. שמה לימור. מתגוררת בתל אביב. בת שלושים. תלתלים. עיניים ירוקות מסוככות בריסים עבותים דבשיים במידת-מה, והיא מחייכת אליו בעודו מוזג לעצמו עוד ברנדי ששורף את הקרביים. למחרת בבוקר התקשר ללימור וקבע פגישה לשבוע הבא. אסור להיראות להוטים מדי.
אין עדיין תגובות