נובלטה מפרי עטו של סופר המד"ב האמריקאי המוערך טד צ'יאנג, שזכתה בפרסי נבולה והוגו לנובלטה הטובה ביותר לשנת 2008. "הסוחר […]
הסוחר ושער האלכימאי
הו כליף גדול ומנהיג המאמינים, נוכחותך המפוארת ממלאת אותי בענווה. לא יכול אדם לקוות לברכה גדולה יותר בחייו. הסיפור שברצוני לספר הוא סיפור מוזר באמת, ולו כולו היה מקועקע בזווית העין, גם אז פלא הצגתו לא היה מתעלה על המאורעות המסופרים, שכן זו אזהרה לאלה שיקשיבו לאזהרות ושיעור לאלה שמוכנים ללמוד.
שמי הוא פואד איבן עבאס, ונולדתי כאן בבגדד, עיר השלום. אבי היה סוחר דגנים, אך במשך רוב חיי עבדתי במכירת בדים משובחים. סחרתי במשי מדמשק ובפשתן ממצרים ובצעיפים עם רקמת זהב ממרוקו. שגשגתי, אך לבי היה כבד עליי, ורכישת מוצרי מותרות ואף מתן לצדקה לא הקלו עליו. כעת אני עומד מולך ללא דירהם אחד בארנקי, אבל אני שלֵו.
כל הדברים מתחילים באללה, אבל ברשות הוד מלכותך, אתחיל את סיפורי ביום שבו הלכתי ברובע חרשי המתכת. היה עליי לרכוש מתנה לאדם שאיתו עמדתי לעשות עסקים, ונאמר לי שהוא עשוי להעריך מגש כסף. לאחר שחיפשתי במשך חצי שעה, הבחנתי שסוחר חדש השתלט על אחת החנויות הגדולות בשוק. זה היה מקום משובח שבוודאי היה יקר לרוכשו, אז נכנסתי להתבונן בסחורה.
מעולם לא ראיתי מגוון מופלא כל כך של מוצרים. ליד הכניסה היו אצטרולב מצויד בשבעה לוחות מצופים כסף, שעון מים שצלצל מדי שעה וזמיר נחושת ששר כשהרוח נשבה. עמוק יותר בפנים היו מנגנונים גאוניים עוד יותר, ובהיתי בהם כפי שילד בוהה בלוליין, כאשר גבר זקן הגיח מפתח שהיה מאחור.
"ברוך הבא לחנותי הצנועה, אלופי," אמר. "שמי הוא בשארת. איך אוכל לסייע לך?"
"יש לך פריטים מרשימים למכירה. אני עובד עם סוחרים מכל רחבי העולם, אך מעולם לא ראיתי כמותם. מהיכן, אם יורשה לי לשאול, השגת את הסחורה שלך?"
"אני אסיר תודה על מילותיך הנדיבות," אמר. "כל מה שאתה רואה כאן נוצר בסדנה שלי, בידיי שלי או על ידי עוזרים שאני מנחה."
התרשמתי מכך שהאדם יכול להיות כה מוכשר באמנויות כה רבות. שאלתי אותו על המכשירים השונים בחנותו, והקשבתי לו מדבר מלומדות על אסטרולוגיה, מתמטיקה, גיאומטריה ורפואה. שוחחנו במשך יותר משעה, וההערכה והריתוק שלי פרחו כפרח בחום השמש, עד שהוא הזכיר את ניסוייו באלכימיה.
"אלכימיה?" זה הפתיע אותי, שכן הוא לא נראה טיפוס שישמיע טענות רמייה שכאלה. "אתה מתכוון שאתה יכול להפוך מתכת בסיסית לזהב?"
"אני יכול, אלופי, אבל זה לא מה שרוב האנשים רוצים מאלכימיה."
"אז מה רוב האנשים מחפשים?"
"הם מחפשים מקור זהב זול יותר מכריית המתכת מהאדמה. אלכימיה אכן מתארת שיטה ליצירת זהב, אבל התהליך מפרך כל כך, עד שלעומתו חפירה מתחת להר קלה כקטיפת שזיפים מעץ."
חייכתי. "תשובה מחוכמת. איש לא יטען שאינך אדם מלומד, אבל אני חכם מכדי שאאמין לסיפורי אלכימיה."
בשארת התבונן בי והרהר. "לאחרונה בניתי משהו שעשוי לשנות את דעתך. אתה תהיה האדם הראשון שאראה לו את הדבר. האם תרצה לראותו?"
"לתענוג יהיה לי."
"בוא איתי, בבקשה." הוא הוביל אותי מבעד לדלת בקצה האחורי של חנותו. החדר הבא היה סדנה, שבה סודרו מכשירים שאת תפקידם לא יכולתי אפילו לנחש – סורגי מתכת עטופים בחוט נחושת שאורכו היה מספיק כדי להגיע לאופק, מראות שהוצבו על אבן גרניט עגולה שריחפה בכספית – אבל בשארת חלף על פני אלה ללא מבט.
במקום זאת הוא הוביל אותי לעבר כן חסון, בגובה החזה, שעליו עמד חישוק מתכת מוצק. הפתח של החישוק היה רחב כשתי ידיים מושטות, והוא היה עבה במידה כזאת שהחזק בגברים היה מתקשה לשאתו. המתכת הייתה שחורה כלילה, אך מבהיקה וחלקה כל כך שלו הייתה בצבע אחר, היא יכלה להיות מראה. בשארת ביקש ממני לעמוד כך שאתבונן בקצה בחישוק, בעודו עומד ליד הפתח.
"הבט, בבקשה," אמר.
בשארת דחף את זרועו מבעד לחישוק מצד ימין, אבל היא לא יצאה משמאל. במקום זאת נראה כאילו זרועו נכרתה מהמרפק והלאה, והוא נופף בגדם מעלה ומטה, ואז הוציא את זרועו בשלמותה.
לא ציפיתי לראות אדם מלומד שכזה מבצע קסם להטוטני, אבל זה נעשה היטב ומחאתי כפיים בנימוס.
"עכשיו חכה רגע," אמר ונסוג צעד.
חיכיתי, וראיתי זרועה מושטת מהחישוק מצד שמאל, ללא גוף שיחזיק אותה. השרוול שלה תאם את הגלימה של בשארת. הזרוע נופפה מעלה ומטה, ואז נסוגה מבעד לחישוק עד שנעלמה.
חשבתי שהלהטוט הראשון היה פנטומימה מחוכמת, אבל זה נראה מרשים בהרבה, מכיוון שהכן והחישוק היו בבירור דקים מכדי להסתיר אדם. "מחוכם מאוד!" הכרזתי.
"תודה, אבל זו אינה אחיזת עיניים. הצד הימני של החישוק קודם לשמאלי בכמה שניות. מעבר בחישוק משמעו חציית הזמן הזה באופן מיידי."
"אני לא מבין," אמרתי.
"אחזור על ההדגמה." הוא שוב דחף את זרועו מבעד לחישוק, וזרועו נעלמה. הוא חייך, ומשך קדימה ואחורה כאילו שיחק במשיכת חבל. אז הוא שלף שוב את זרועו, והציג את ידו כשכף היד פתוחה. הייתה עליה טבעת שזיהיתי.
"זאת הטבעת שלי!" בדקתי את ידי, וראיתי שהטבעת שלי עדיין הייתה על אצבעי. "ייצרת עותק, מעשה קסם."
"לא, זאת באמת הטבעת שלך. חכה."
שוב הושטה זרוע מצד שמאל. מכיוון שרציתי לגלות את המנגנון של הלהטוט, מיהרתי ואחזתי ביד. זאת לא הייתה יד מדומה, כי אם יד חמימה וחיה כשלי. משכתי אותה והיא משכה חזרה. אז, בזריזות של כייס, היד הורידה את הטבעת מאצבעי והזרוע נסוגה מהחישוק ונעלמה.
"הטבעת שלי נעלמה!" קראתי.
"לא, אלופי," הוא אמר, "הטבעת שלך כאן." והוא הושיט לי את הטבעת שאחז. "סלח לי על המשחק ששיחקתי."
ענדתי אותה שוב על אצבעי. "הטבעת הייתה בידך לפני שהיא נלקחה ממני."
באותו הרגע הושטה זרוע, הפעם מצדו הימני של החישוק. "מה זה?" קראתי. שוב זיהיתי את הזרוע כשלו לפי השרוול, אבל לא ראיתי אותו מכניס אותה.
"זכור," אמר, "הצד הימני של החישוק קודם לשמאלי." והוא הלך לצד השמאלי של החישוק והושיט את זרועו מהצד ההוא, והיא שוב נעלמה.
הוד מעלתך ודאי הבין את זה כבר, אבל רק אז קלטתי שמה שקורה בצד ימין של החישוק מושלם, כמה שניות לאחר מכן, על ידי מאורע בצד שמאל. "האם זה כישוף?" שאלתי.
"לא, אלופי, מעולם לא פגשתי בג'יני, ולו הייתי פוגש באחד לא הייתי סומך עליו שיעשה כמצוותי. זאת צורה של אלכימיה."
הוא הסביר, ודיבר על החיפוש שלו אחר נקבוביות קטנות בעור המציאות, כמו החורים שתולעים קודחות בעץ, ואיך כאשר מצא חור שכזה הצליח להרחיב ולמתוח אותו כפי שנפח זכוכית הופך גוש זכוכית מותכת לצינור ארוך צוואר, ואיך אז אִפשר לזמן לזרום כמו מים בפתח אחד בעודו גורם לו להסמיך כמו סירופ בפתח האחר. אני מודה שלא באמת הבנתי את דבריו, ואיני יכול להעיד באשר לאמיתותם. כל מה שיכולתי לומר בתגובה היה "יצרת משהו מופלא באמת."
"תודה לך," אמר, "אך זאת רק ההקדמה למה שהתכוונתי להראות לך." הוא ביקש ממני לבוא בעקבותיו לחדר אחר, שהיה בהמשך החנות. באמצע החדר היה פתח עגול שהמסגרת המסיבית שלו נוצרה מאותה מתכת שחורה מבהיקה.
"מה שהראיתי לך קודם היה שער של שניות," אמר. "זהו שער של שנים. בין שני צידי הדלת מפרידות עשרים שנה."
אני מודה שלא הבנתי את האמירה בתחילה. דמיינתי אותו מושיט זרוע מצד ימין וממתין עשרים שנה עד שהיא הגיחה מצד שמאל, וזה נראה כמו תרגיל קסם עלום מאוד. אמרתי זאת, והוא צחק. "זה שימוש אפשרי אחד," אמר, אבל תחשוב מה יקרה אם תיכנס בשער." הוא עמד בצד ימין וסימן לי להתקרב, ואז הצביע מבעד לדלת. "ראה."
התבוננתי במה שנראה כמו שטיחים וכריות בצד השני של החדר, אך שונים מאלה שראיתי כשנכנסתי. הזזתי את ראשי מצד לצד, והבנתי שכאשר אני מתבונן בדלת, אני מתבונן בחדר שונה מזה שבו עמדתי.
"אתה רואה את החדר בעוד עשרים שנה," אמר בשארת.
מצמצתי, כפי שאדם עשוי למצמץ למראה פאטה מורגנה, אבל מה שראיתי לא השתנה. "ואתה אומר שאוכל לעבור דרכו?" שאלתי.
"תוכל. ובצעד אחד, תבקר בבגדד של עוד עשרים שנה. תוכל לחפש את עצמך המבוגר יותר ולשוחח עמו. לאחר מכן תוכל לחזור מבעד לשער השנים ולשוב להווה."
כאשר שמעתי את מילותיו של בשארת, חשתי שאני מתנודד. "אתה עשית זאת?" שאלתי אותו. "אתה צעדת מבעד לו?"
"כך עשיתי, וכך גם עשו רבים מלקוחותיי."
"קודם אמרת שאני האדם הראשון שתראה לו את זה."
"את השער הזה, כן. אבל במשך שנים רבות הייתה לי חנות בקהיר, ושם בניתי לראשונה את שער השנים. היו רבים שהראיתי להם את השער ההוא, ושהשתמשו בו."
"מה הם למדו כששוחחו עם עצמם המבוגר יותר?"
"כל אדם לומד דבר אחר. אם תרצה, אוכל לספר לך את סיפורו של אדם אחד שכזה." בשארת סיפר לי אז סיפור, וברשות הוד מעלתך, אספר את הסיפור הזה כעת."
xantipa@gmail.com (בעלים מאומתים) – :
כרגיל אצל טד צ'אנג – סיפור קולח שכיף לקרוא