בדירה החדשה של נייט יש כמה דברים משונים. 14 (ארבע עשרה) הוא ספרו השני של פיטר קליינס הרואה אור בעברית. […]
פרק אחת
נייט טאקר שמע על הדירה כפי שלרוב מגלים את הדברים שמשנים את החיים לנצח – לגמרי במקרה.
זאת הייתה מסיבת חמישי בערב שהוא לא רצה להיות בה. "מסיבה" הייתה מילה קצת מוגזמת בשבילה, אבל "כמה משקאות אחרי העבודה" נראה כמו תיאור צנוע מדי. היו שם חמישה או שישה אנשים שהוא הכיר ועוד בערך עשרה אנשים שהוא היה אמור להכיר. הוא לא ממש התרכז כשהציגו אותם בפניו ואף אחד מהם לא נראה מעניין מספיק כדי שינסה לברר שוב את שמו. הם ישבו סביב שולחנות שהוצמדו זה לזה, חלקו מתאבנים משותפים שחלקם יטענו אחר כך שהם אפילו לא נגעו בהם, ולגמו משקאות יקרים להחריד שהם טרחו מאוד לציין שכבר שתו במסעדות אקסקלוסיביות יותר.
נייט קלט כבר די מזמן שאף אחד לא מדבר עם אף אחד אחר במפגשים כאלה. כל אחד מדבר בתורו לעבר אנשים אחרים. אף פעם לא נוצר בו הרושם שמישהו מקשיב. הוא היה שמח אם חבריו לעבודה היו מפסיקים להזמין אותו.
איש אחד שהוא זכר בתור העיתונאי עם החברה הג'ינג'ית הסקסית דיבר לעברו. מישהו ערך ביניהם היכרות באחד מהאירועים האלה בערך חודש או חודשיים קודם לכן. בדומה לשאר האנשים שישבו מסביב לשולחן העיתונאי ראה בעצמו חלק מתעשיית הסרטים, אפילו שלמיטב ידיעתו של נייט לא היה שום קשר בין עבודתו של האיש לעשיית סרטים. ברגע זה העיתונאי התלונן על ריאיון שהתבטל לו. המרואיין, תסריטאי, נאלץ לצלול לסבב שכתובים של הרגע האחרון שאיזה מפיק דרש ממנו לעשות. נייט תהה אם האיש זוכה להכניס פרטים כאלה לכתבות שלו – שינויים אידיוטיים נעשו בסצנת שיא כדי לרַצות בכיר אגוצנטרי.
המונולוג של העיתונאי פסק לרגע ונייט קלט שהאיש מצפה לתגובה. הוא חיפה על השתיקה בשיעול ולגם מהבירה שלו. "ממש מבאס," אמר נייט. "הכול אבוד או שהוא יכול לקבוע איתך לפעם אחרת?"
העיתונאי משך בכתפיו. "אולי. השבוע שלי הולך להיות מפוצץ והוא יהיה עסוק בלתלוש לעצמו את השערות." הוא לגם מהמשקה שלו. "בכל אופן, מספיק דיברתי על עצמי. מה איתך? לא ראיתי אותך באירועים האלה כבר המון זמן."
נייט, שזכר איך נופף לעיתונאי לשלום בכמעט־מסיבה של השבוע שעבר וזכה להרמת סנטר בחזרה, משך גם הוא בכתפיו. "לא הרבה," הוא אמר.
"לא היית באמצע עבודה על תסריט או משהו כזה?"
נייט הניד את ראשו. "לא, לא אני. זה לא הקטע שלי."
"אז מה קורה איתך?"
הוא לגם לגימה נוספת מהבירה שלו. "עובד. מחפש דירה."
גבותיו של העיתונאי התרוממו. "מה קרה?"
"האנשים שאני גר איתם החליטו לחיות את החיים שלהם," אמר נייט. "אחד מהם חוזר לסן פרנסיסקו והשני מתחתן." הוא משך בכתפיו. "גרנו בבית פרטי, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי להמשיך לגור שם לבד."
"איפה אתה גר כרגע?"
"בסילבר לייק."
"מחפש משהו מסוים?"
נייט הרהר לרגע בשאלה. זה היה הכי הרבה עניין שמישהו חוץ מהשותפים שלו הפגין בחיפוש הדירה. "הייתי רוצה להישאר קרוב להוליווד," הוא אמר. "אני לא צריך הרבה מקום. אני מקווה למצוא איזו דירת סטודיו בסביבות שמונה מאות לחודש."
העיתונאי הנהן ולגם לגימה נוספת מהמשקה שלו. "אני מכיר איזה מקום."
"באמת?"
האיש הנהן. "חבר הציע לי אותו כשרק עברתי לפה מסן דייגו. בניין ישן בשטח האפור בין קוריאטאון ללוס פֶליז, לא רחוק מכביש 101."
נייט הנהן. "כן, אני יודע בדיוק איפה זה. הרבה יותר קרוב לי לעבודה יחסית לאיפה שאני גר עכשיו."
הנהון נוסף מצד העיתונאי. "גרתי שם רק כמה חודשים, אבל שכר הדירה היה זול והנוף היה נהדר."
"כמה זול?"
העיתונאי הציץ לצדדים. "שילמתי חמש מאות חמישים," הוא אמר. "אבל שיישאר ביננו."
נייט נחנק באמצע השתייה. "חמש מאות חמישים לחודש? זה הכול?"
העיתונאי הנהן.
"חמש מאות חמישים דולר?"
"כן. כולל חשבונות."
"אתה צוחק עליי."
"לא."
"למה עזבת?"
העיתונאי חייך והחווה בכוסו על החברה הג'ינג'ית הסקסית שלו. היא ישבה בצד האחר של השולחן, לא לגמרי מולם. אישה בעלת שיער שחור כפחם ובגדים תואמים דיברה לעברה. "החלטנו לעבור לגור ביחד ומצאנו דירה גדולה יותר. ו…"
נייט הרים את גבותיו. "ומה?"
"יש לו מין וייב מוזר כזה."
"לאזור או לבניין?"
"לבניין. שלא תבין אותי לא נכון, זה יופי של מקום. הוא פשוט לא התאים לי." הוא שלף את הטלפון שלו והתחיל להעביר את האצבעות על המסך הצבעוני. "נדמה לי שעדיין יש לי את המספר של חברת ניהול הנכסים אם אתה רוצה אותו."
אין עדיין תגובות