המפקח הקטור סלגדו חוזר בעוד מותחן פשע מרתק. סגל עובדים בכיר של חברת קוסמטיקה חוזר עם סוד אפל לאחר סופשבוע חורפי בבית כפר מבודָד. כל אחד מהם קיבל מייל אנונימי ובו שתי מילים בלבד: "אסור לשכוח", ואליו מצורפת תמונה מזוויעה של שלושה כלבים תלויים על עץ, שצולמה לא הרחק מאותו בית כפר שבו שהו. כאשר האנשים שקיבלו את התמונה מתאבדים בזה אחר זה, מבינים במשטרת ברצלונה שיש קשר בין ההתאבדויות, וסוף זהה מאיים על המעורבים בפרשה. את צמרת החברה אופף קשר שתיקה, אבל למפקח סלגדו יש שיטות משלו להוציא מידע ממי שעדיין נותרו בחיים. בעוד השעון מתקתק לקראת התאבדות נוספת, סלגדו עושה כל שביכולתו כדי להביא את האֵימה הזאת אל קִצה. בו בזמן החוקרת ליירה, משועממת משמירת ההיריון שנכפתה עליה, מסרבת להרפות מתעלומת היעלמותה של רות, אשתו לשעבר של סלגדו, אשר רבים – כולל סלגדו עצמו – כבר נואשו מלפתור אותה. אנטוניו היל מפליא לקלוע את שני קווי העלילה האלה לכדי מותחן מצמרר ורב-רבדים על סודות, על טיוחים ועל שקרים הרסניים. ספרו הראשון, ״משחקי קיץ קטלניים", שיצא לאור בעברית בהוצאת מודן, היה לרב־מכר עולמי מסחרר וזכה לשלל ביקורות משבחות.
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
98.00 ₪
משפחה נורמלית לגמרי
לולה מרטינז רואדה, קולם של אחרים
יום חמישי, 9 בספטמבר 2010
"הם היו זוג נחמד מאוד," אומרים השכנים. "אותו לא ראו הרבה, אבל הוא תמיד היה מנומס מאוד. אמר שלום בחביבות. היא אולי היתה קצת יותר מרוחקת… מאוד מסורה לבת שלה, זה כן. היתה להם בת יפהפייה," מספרת לי בעלת בית־קפה סמוך לביתם אשר בשכונת קְלוֹט שבברצלונה – המקום שבו ימים ספורים קודם לכן, בסביבות השעה עשר, גַספַּר רוֹדֶנַס, אשתו סוזנה ובתם המשותפת אלבה בת השנה וחודשיים אכלו ארוחת בוקר. "הם נהגו לבוא בסופי שבוע," היא מוסיפה. ובלי שאשאל אותה מספרת לי מה נהגו להזמין. הוא קפה שחור, היא קפה בחלב, וכמה חמודה היתה התינוקת. זוטות, נכון, כמובן. פרטים לא חשובים והערות רגילות ביותר שכעת, לאור האירועים, מזעזעים אותנו.
זאת מפני שב-5 בספטמבר לפנות בוקר, בשעה שאשתו ישנה, אותו אב "נחבא אל הכלים אך חביב" קם מהמיטה הזוגית, נכנס לחדר של בתו היחידה, הניח כרית על פניה ולחץ אותה בכל כוחו. אין באפשרותנו לדעת אם האֵם התעוררה, מוּנעת אולי מאותו חוש שישי שמפר את שנת האמהות מאז שחר האנושות. בכל מקרה, גספר רודנס, בעל "מנומס כל כך" לדברי שכנים ומכרים, לא התכוון להשאיר אותה בחיים. סוזנה מתה זמן קצר לאחר מכן מירייה אחת בלב. אחר כך, בהתאם לדפוס הרצח של נשים בידי בעליהן, גספר העניק לעצמו את יריית החסד.
השמות של סוזנה ובתה הגדילו את רשימת הנשים שנפלו קורבן בידי מי שלכאורה אמורים היו לאהוב אותן, לכבד אותן, ואפילו – אם חושבים על הילדה – להגן עליהן. ארבעים וארבע נשים נרצחו במהלך שנה זו, 2010, בידי בני זוגן. כעת מדובר בארבעים וחמש, פלוס התוספת המחרידה של הבת. אולי המקרה הזה אינו תואם את הנוסחה שהורגלנו אליה: תהליכי פרידה, תלונות על אלימות. גספר רודנס לא היה, למרבה האירוניה, אדם אלים.
רשויות הרווחה יכולות לשם שינוי להגיד בביטחון שדבר לא הצביע על כך שסוזנה ואלבה נמצאו בסכנה, והצדק עימן. אבל עובדה זו רק הופכת את מותן, אם זה בכלל אפשרי, למחריד יותר. שכן נשים רבות מאיתנו כבר מוּדעוֹת למנגנונים – מעטים ובלתי מספקים ככל שיהיו – שנועדו להגן עלינו מאותם גברים אלימים, הסבורים כי זכותם לשלוט בחיינו ובמותנו. מנגנונים שנועדו להגן עלינו מאותם טיפוסים שצורחים עלינו, מבזים ומכים אותנו. אבל מדבר אחד איננו יודעות כיצד להגן על עצמנו – מאותו זעם שנאצר חרש בקרבם, מאותה שנאה אילמת המתפרצת לפתע פתאום בלילה אחד ומחריבה הכול.
יש תמונה של השלושה, שצולמה שבועות מעטים קודם לכן, בחוף ים במֶנוֹרקָה. בתמונה רואים את אלבה, יושבת על שפת הים ובידה כף פלסטיק אדומה. היא חובשת כובע קטן לבן שמגן עליה מפני שמש אוגוסט. מאחור, כורעת על ברכיה, נראית סוזנה. היא מחייכת אל המצלמה, מאושרת. ולצידה, מחבק אותה בזרועו, בעלה. כשהוא נראה כך, נינוח, עיניו עצומות למחצה מהשמש, קשה להאמין שבקושי חודש לאחר מכן, באותן ידיים שמחבקות את סוזנה, גבר זה יהרוג את השתיים.
מדוע גבר בן שלושים ושבע זה, בעל עבודה מסודרת ומתוגמלת היטב בחברה ידועה בתחום הקוסמטיקה, ללא חובות כספיים מעבר למקובל, בלי כל עבר פלילי משום סוג שהוא, ביצע רציחות שמעוררות חלחלה בלב כל אדם? מתי צץ בדעתו הרעיון לגדוע את חייהן של אשתו ובתו? באיזה רגע גבר עליו הטירוף ועיוות את מציאות חייו עד כדי שכנוע כי המוות הוא המוצא האפשרי היחיד?
בני משפחתו, חבריו ועמיתיו לעבודה ממשיכים להשיב אותה תשובה, אף כי איש מהם אינו מאמין במה שהם מתעקשים לחזור עליו: גספר, סוזנה ואלבה היו משפחה נורמלית לגמרי.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הקורבן המושלם”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות