הזמן הוא מאי־יוני 1914, רגע לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הגיבור, ריצ'רד האנאי, אדם אמיד המוצא את עצמו משועמם בלונדון, […]
האיש שמת
חזרתי מהעיר בסביבות השעה שלוש באותו אחר צהריים של מאי, מלא שאט נפש מהחיים. הייתי כבר כשלושה חודשים בארץ הישנה ומאסתי בעניין. אם מישהו היה אומר לי לפני שנה שארגיש כך, הייתי צוחק לו בפרצוף, אולם זאת היתה עובדה. מזג האוויר עשה אותי רגיז, ודיבורו של האנגלי הממוצע גרם לי בחילה. לא יכולתי להתעמל מספיק, ושעשועיה של לונדון נראו תפלים כסודה שעמדה בשמש. “ריצ’רד האנאי,” חזרתי ואמרתי לעצמי, “התגלגלת לתעלה הלא נכונה, ידידי, ומוטב לך שתטפס החוצה.”
נשכתי את שפתי כשחשבתי על כל התוכניות שבניתי בשנים האחרונות בבולאוואיו. עשיתי את הערימה שלי, לא אחת מהגדולות, אבל מספיק טובה בשבילי, ולמדתי דרכים כאלה ואחרות להינות מהחיים. אבי הביא אותי מסקוטלנד בגיל שש שנים, ומעולם לא הייתי במולדת מאז, כך שאנגליה היתה כמו סיפורי אלף לילה ולילה בשבילי, ותיכננתי להישאר בה למשך שארית ימי.
אולם למן הרגע הראשון התאכזבתי. לאחר כשבוע עייפתי מלראות אתרים, ותוך פחות מחודש קצתי במסעדות, בתי קולנוע, ומפגשי מירוצים. לא היה לי חבר אמיתי אחד להסתובב איתו, עניין שככל הנראה מסביר כמה דברים. אנשים רבים הזמינו אותי לבתיהם אך לא גילו בי עניין רב. הם השליכו לעברי שאלה או שתיים על דרום אפריקה ולאחר מכן חזרו לענייניהם. גבירות אימפריאליות הזמינו אותי לתה כדי שאפגוש מנהלי בתי ספר מניו זילנד ועורכים מוונקובר, וזה היה העסק המדכדך מכול; הנה אני, בן שלושים ושבע שנים, איתן ברוח ובגוף, בעל די ממון לבלות בנעימים, מפהק את עצמי לדעת כל היום. כמעט שהחלטתי להתקפל ולחזור לאדמת הרמה של דרום אפריקה, שכן הייתי האדם המשועמם ביותר בממלכה המאוחדת.
באותו אחר צהריים הטרדתי את הברוקרים שלי בענייני השקעות כדי לתת למוחי משהו לעסוק בו, ובדרכי הביתה נכנסתי למועדון שלי, מסבאה למעשה, שאירחה בני מושבות. ישבתי ארוכות עם המשקה, וקראתי את עיתוני הערב. הם היו מלאים במריבות המזרח הקרוב, והיה גם מאמר על קרוליידס, ראש הממשלה היווני. די חיבבתי את הברנש. מכל התיאורים הוא נראה האיש הכי רציני במופע, הוא גם שיחק משחק הוגן, וזה היה יותר ממה שאפשר להגיד על רובם. הבנתי שהם שונאים אותו די ברוע לב שם בברלין ובוינה, אבל שאנחנו הולכים לתמוך בו, ועיתון אחד אמר שהוא הדבר היחיד המפריד בין אירופה לארמגדון. אני זוכר שהתחלתי לתהות האם אוכל להשיג עבודה במקומות הללו. דומה היה כי אלבניה היתה מין מקום שעשוי לשמור על הבן־אדם מהפיהוק.
בערך בשש הלכתי הביתה, התלבשתי, סעדתי ארוחת ערב בקפה רויאל ונכנסתי למופע מוזיקלי. היה זה מופע מטופש להחריד, הנשים פיזזו והגברים נראו מטופשים, ולא נשארתי זמן רב. הלילה היה בהיר ונאה כשהלכתי אל הדירה ששכרתי ליד פורטלנד פלייס. ההמון חלף על פני סואן על פני המדרכות, עסוק ומלהג, ואני קינאתי בבריות על שיש להן משהו לעסוק בו. כל אותן זבניות ופקידים וגנדרנים ושוטרים, היה להם עניין כלשהו בחיים שגרם להם להמשיך הלאה. נתתי חצי כתר לקבצן משום שראיתי אותו מפהק, הוא היה חבר לסבל. בכיכר אוקספורד הסתכלתי מעלה אל שמי האביב ונדרתי נדר; אתן לארץ הישנה עוד יום אחד למצוא לי משהו ראוי, ואם דבר לא יקרה, אקח את האונייה הבאה לקייפ.
דירתי היתה בקומה הראשונה בבניין חדש מאחורי לנגהם פלייס. היה בו גרם מדרגות משותף, וכן שוער ונער מעלית בכניסה, אולם לא היתה בו מסעדה או משהו מעין זה, וכל דירה היתה נפרדת לחלוטין מהאחרות. אני שונא משרתים בסביבתי, כך שהבחור שבא לדאוג לי מדי יום, היה מגיע לפני שמונה בכל בוקר ויוצא בשעה שבע בערב, שכן מעולם לא סעדתי ארוחת ערב בבית.
בעודי מכניס את המפתח לחריץ הדלת הבחנתי באדם לצדי. לא ראיתיו מתקרב, והופעתו הפתאומית הקפיצה אותי ממקומי. הוא היה גבר רזה, בעל זקן חום קצר, ועיניים כחולות קטנות וחודרות. זיהיתי אותו כדייר המתגורר בדירה שבקומה העליונה, אותו הייתי פוגש לעתים במדרגות.
“אני יכול לדבר איתך?” הוא אמר, “האם אוכל להיכנס לרגע?” הוא ייצב את קולו במאמץ, וידו שרטה את זרועי.
פתחתי את הדלת וסימנתי לו להיכנס פנימה. מיד אחרי שעבר את סף הדלת הוא אץ לעבר החדר האחורי שבו נהגתי לעשן ולכתוב את מכתבי. ואז זינק לאחור.
“הדלת נעולה?” שאל בקדחתנות, והידק את השרשרת במו ידיו.
“אני מאוד מצטער,” הוא אמר בענווה. “זאת חוצפה אדירה, אבל אתה נראה מסוג האנשים שיבין, היית אצלי במחשבות כל השבוע כשהעניינים נעשו מטרידים. תגיד, האם תעשה לי טובה?”
“אקשיב לך,” אמרתי. “זה כל מה שאני יכול להבטיח.” התחלתי לדאוג ממעלליו של הבחור הקטן והעצבני.
היה מגש של משקאות על השולחן לידו, שממנו מזג לעצמו משקה ויסקי וסודה חזק. הוא שתה אותו בשלוש לגימות והשמיע קול נפץ כאשר הניח את הכוס.
“סליחה,” הוא אמר, “אני קצת משקשק הערב. אתה מבין, אני אמור להיות מת כרגע.”
התיישבתי בכורסה והצתתי את מקטרתי.
“אז איך ההרגשה?” שאלתי. הייתי משוכנע למדי שאני נאלץ להתמודד עם משוגע.
חיוך הבליח על פניו המתוחים. “אני לא כועס – עדיין. תגיד, אדוני, אני עוקב אחריך מזה זמן, ואני מעריך אותך כאדם קר רוח. אני סבור גם שאתה אדם ישר, שלא מפחד לנקוט בצעד נועז. אני הולך לגלות לך סוד. אני זקוק לעזרה יותר מאשר מישהו אי פעם נזקק לה, ואני רוצה לדעת אם אני יכול לסמוך עליך.”
“בוא, המשך בסיפור שלך,” אמרתי, “ואגיד לך.”
הוא נראה מאושש את עצמו לקראת מאמץ גדול, ולאחר מכן החל בגיבוב דברים חסרי שחר ומוזרים ביותר. לא הבנתי את העניין בתחילה ונאלצתי לעצור ולשאול אותו שאלות. אבל הנה תמצית העניין:
הוא היה אמריקני, מקנטקי, ואחרי המכללה, בהיותו אמיד למדי, החל לראות עולם. הוא כתב מעט, ושימש ככתב לענייני מלחמה של עיתון בשיקגו, ובילה שנה או שנתיים בדרום מזרח אירופה. הבנתי כי הוא בלשן ראוי, ולמד להכיר טוב למדי את החברה באזורים הללו. הוא דיבר דרך קרבה על שמות רבים שזכרתי כי ראיתי בעיתונים.
הוא שיחק בפוליטיקה, הוא אמר, בתחילה בגלל העניין, ולאחר מכן כי לא היה מסוגל להפסיק. תפסתי אותו כבחור חד, חסר מנוחה, שתמיד רצה לרדת לשורשי הדברים. דומה שירד קצת למטה מכפי שרצה.
אני מביא בפניכם את מה שסיפר לי על פי מיטב הבנתי; הרחק מאחורי כל הממשלות והצבאות רחשה תנועה תת־קרקעית גדולה, שהיתה מונהגת ומתוכננת על ידי אנשים מסוכנים מאוד. הוא נתקל בה במקרה, זה ריתק אותו, הוא הרחיק לכת, ואז נתפס. הבנתי שרוב האנשים בה היו אנרכיסטים משכילים שעושים מהפכות, אבל לצדם היו בעלי הון ששיחקו תמורת כסף. אדם פיקח יכול לעשות רווחים גדולים כשהשוק נופל, וזה התאים לתוכנית של שתי הקבוצות הללו לתפוס את אירופה באוזניים.
הוא סיפר לי מספר דברים מוזרים שהסבירו הרבה ממה שהתמיה אותי – דברים שאירעו במלחמת הבלקן, כיצד מדינה אחת יצאה פתאום וידה על העליונה, מדוע בריתות נוצרו ונשברו, מדוע אנשים מסוימים נעלמו, ומהיכן נבעו מקורות הכוח של המלחמה. מטרת הקונספירציה כולה היתה להביא את רוסיה וגרמניה לידי מחלוקת.
כששאלתי מדוע, הוא אמר שאוסף האנרכיסטים חשב שהדבר ייתן להם את ההזדמנות שלהם; הכל יהיה נתון בתוך כור היתוך, וממנו יצוץ ויופיע עולם חדש. הקפיטליסטים ציפו לגרוף את השקלים, ולעשות הון באמצעות קניית כל ההריסות. לקפיטל, אמר, אין מצפון ואין מולדת. חוץ מזה, היהודים עמדו מאחורי כל זה, והיהודים שנאו את רוסיה יותר מהגיהינום.
“האם אתה מתפלא?” הוא קרא. “במשך שלוש מאות שנה הם נרדפו, וזהו משחק הגומלין עבור הפוגרומים. היהודי נמצא בכל מקום, אבל אתה צריך לרדת הרחק במורד המדרגות האחוריות כדי למצוא אותו. קח כל קונצרן טבטוני גדול; אם יש לך קשרים עם כזה, האדם הראשון שאתה פוגש הוא הנסיך פון משהו, צעיר אלגנטי שמדבר באנגלית של איטון והארו, אולם הוא חסר כל השפעה. אם העסק שלך גדול, אתה מוצא מאחוריו ברנש ווסטפאלי בעל לסת בולטת ומצח נסוג, והליכות של חזיר. הוא איש העסקים הגרמני שמטיל אימה על העיתונים האנגליים שלך. אבל אם אתה בעניין משימה מהסוג הגדול ביותר, ומחוייב להגיע אל הבוס האמיתי, עשרה כנגד אחד שתובא בפני יהודי קטן וחיוור פנים, ישוב בכיסא גלגלים, בעל עיניים כשל נחש. כן, אדוני, הוא האיש ששולט בעולם כרגע, וסכינו נעוצה באימפריה של הצאר כי מישהו העליב את דודתו, ואביו הולקה באיזה חור נידח על הוולגה.”
לא יכולתי להתאפק מלומר כי האנרכיסטים היהודים שלו נשארו קצת מאחור.
“כן ולא,” הוא אמר. “הם ניצחו עד לנקודה מסוימת, אבל אז הם פגעו בדבר גדול מכסף, דבר שלא ניתן לקנות – הדחפים היסודיים והבסיסיים של המין האנושי. אם אתה הולך להיהרג, אתה ממציא איזה דגל ומדינה להילחם למענם, ואם שרדת, אתה מתחיל לאהוב אותם. החיילים חסרי המזל הטיפשים מצאו משהו שאכפת להם ממנו, וזה הכשיל את התוכנית היפה שנרקמה בברלין ובוינה. אבל ידידיי עדיין לא שיחקו בקלף האחרון שלהם לטווח הארוך. הם מחזיקים את הָאַס בשרוול, ואם לא אוכל להישאר בחיים למשך חודש, הם הולכים לשחק בו ולנצח.”
“אבל חשבתי שאתה מת,” אמרתי.
“,MORS JANUA VITAE” הוא חייך (זיהיתי את הציטוט, זה היה בערך כל הלטינית שידעתי). “אני מגיע לזה, אבל אני מוכרח להשכיל אותך לגבי דברים רבים קודם לכן. אם אתה קורא את העיתון שלך אני מניח שאתה מכיר את השם קונסטנטין קרוליידס.”
התיישבתי למשמע הדברים שכן קראתי עליו באותו אחר צהריים ממש.
“הוא האיש שהרס את כל המשחקים שלהם. הוא המוח הגדול בהצגה כולה, והוא במקרה גם אדם ישר. לכן הוא סומן לפני שנים עשר חודשים. גיליתי את זה, לא שזה היה קשה, כי כל טיפש יכול היה לנחש את זה. אבל מצאתי את הדרך שבה הם הולכים לתפוס אותו, והידע הזה הוא קטלני. לכן נאלצתי למות.”
הוא שתה עוד משקה שעירבבתי לו בעצמי הפעם, שכן התחלתי לגלות עניין בקבצן.
“הם אינם יכולים לתפוס אותו בארצו, כי יש לו שומר ראש מהאפירוס שיפשוט את העור של סבתא שלהם. אבל ביום ה־15 ביוני הוא מגיע לכאן, לעיר הזאת. משרד החוץ הבריטי החליט לערוך מסיבות תה בינלאומיות, והגדולה שבהן צפויה להתרחש בתאריך זה. קרוליידס נחשב האורח העיקרי, ואם ידידי יצליחו בתוכניתם, הוא לעולם לא יחזור לאנשי ארצו המעריצים. “
“זה די פשוט, בכל מקרה,” אמרתי. “אתה יכול להזהיר אותו שיישאר בבית.”
“ולשחק את המשחק שלהם?” שאל בקול חד. “אם הוא לא יגיע הם ינצחו, כי הוא האיש היחיד שיכול ליישר את הסבך. ואם ממשלתו תוזהר הוא לא יגיע, כי הוא אינו יודע מה מוטל על הכף ב־15 ביוני.
“מה לגבי ממשלת בריטניה?” אמרתי. “הם לא הולכים לתת לאורחים שלהם להירצח. זרוק להם רמז, והם ינקטו באמצעי זהירות מיוחדים. “
“זה חסר תועלת. הם אולי ימלאו את העיר שלך בבלשים בלבוש אזרחי ויכפילו את כוחות המשטרה, אולם קונסטנטין יהיה עדיין אדם שדינו נחרץ. הידידים שלי לא משחקים במשחק הזה בשביל זוטות. הם רוצים אירוע גדול בשביל ההמראה של תוכניתם, שעיני כל אירופה יהיו נשואות אליו. הוא יירצח על ידי אוסטרי, ויהיו שפע של ראיות כדי להציג את המזימה של החבר’ה הגדולים בוינה ובברלין. הכל יהיה שקר שטני, כמובן, אבל האירוע ייראה לעולם מאיים ביותר. אני לא מפריח אוויר חם, ידידי. במקרה אני יודע את כל הפרטים של תחבולת התופת, ואני יכול להגיד לך שזאת תהיה חתיכת הנבָלה המלוטשת ביותר מאז התככים של בית בורג’ה. אבל זה לא הולך לקרות אם אדם מסוים, שמכיר את גלגלי העסק, יהיה נוכח בדיוק כאן בלונדון ביום ה־15 ביוני. והאיש הזה הולך להיות עבדך, פרנקלין פ. סקאדר.”
התחלתי לחבב את הברנש הקטן. לסתו נסגרה כמו מלכודת עכברים, אש קרב בערה בעיניו החודרות. אם הוא שזר לי מעשייה הרי שהיה מוכן לפעול לפיה.
“איפה מצאת את הסיפור הזה?” שאלתי.
“קיבלתי את הרמז הראשון בפונדק על אגם אאכן בטירול. זה עורר אותי לחקור, ואספתי את הרמזים האחרים בחנות פרווה ברובע הגליציאני של בודה, ב”מועדון הזרים” בווינה, ובחנות ספרים קטנה מעל רקנישצשטראסה בלייפציג. השלמתי את הראיות לפני עשרה ימים בפריז. לא אוכל לספר לך את הפרטים עכשיו, משום שזה משהו מן ההיסטורי. כשהייתי בטוח למדי בדעתי, החלטתי להיעלם, והגעתי לעיר הזאת במסלול מוזר ביותר. עזבתי את פריז כבחור גנדרן אמריקאי־צרפתי, והפלגתי מנמל המבורג כיהלומן יהודי. בנורבגיה הייתי סטודנט אנגלי לאיבסן שאוסף חומרים להרצאות, אולם כשעזבתי את ברגן הייתי איש קולנוע העוסק בסרטי סקי מיוחדים. והגעתי לכאן מלית’ כשבכיסי הצעות למכירת עץ לייצור נייר להציע לעיתוני לונדון. עד אתמול חשבתי שכיסיתי את עקבותי בבוץ איכשהו, והרגשתי מרוצה למדי. לאחר מכן …”
נראה שהזכרון הדאיג אותו והוא גמע עוד ויסקי.
“ואז ראיתי אדם עומד ברחוב מחוץ לבניין הזה. נהגתי להישאר מסוגר בחדרי כל היום, ולחמוק רק לאחר רדת החשיכה למשך שעה או שעתיים. התבוננתי בו קמעה מהחלון וחשבתי שזיהיתי אותו… הוא נכנס ודיבר עם השוער… כשחזרתי מטיולי אתמול בלילה מצאתי כרטיס בתיבת הדואר שלי. הוא נשא את שמו של האיש שבו רציתי לפגוש פחות מכל עלי אדמות.”
אני חושב כי אותו מבט בעיניו של בן לווייתי, הבהלה העירומה והמוחלטת שעל פניו, השלימה את אמונתי ביושרו. קולי התחדד קמעה כששאלתי אותו מה עשה לאחר מכן.
“הבנתי שאני כלוא בצנצנת כמו דג כבוש, וכי יש רק דרך אחת החוצה. היה עלי למות. אם הרודפים שלי יחשבו שאני מת הם שוב ילכו לישון. “
“איך ארגנת את זה?”
“אמרתי לבחור שמשרת אותי שאני מרגיש גרוע והבאתי את עצמי להיראות כמו מוות. זה לא היה קשה, משום שאני לא קוטל קנים בתחפושות. ואז השגתי גופה – אתה תמיד יכול להשיג אחת כזאת בלונדון, אם אתה יודע איפה לחפש. הבאתי אותה בתוך ארגז על גבי כרכרה ונאלצתי להיעזר במעלה המדרגות לחדרי. אתה מבין, הייתי מוכרח לארגן כמה ראיות לחקירת מקרה המוות. הלכתי לישון וביקשתי המהמשרת שלי לערבב לי סם שינה. לאחר מכן אמרתי לו להתקפל. הוא רצה להזמין רופא, אבל קיללתי קצת ואמרתי שאני לא יכול לשאת עלוקות. כאשר נשארתי לבדי התחלתי לזייף את הגוויה. הוא היה בגודל שלי, והערכתי שמת כתוצאה מעודף אלכוהול אז פיזרתי כמה משקאות בהישג יד מכל עבר. הלסת היתה נקודת התורפה בדמיון בינינו, אז פוצצתי אותה באמצעות אקדח. אני מעז לומר שמחר יבוא מישהו ויישבע ששמע ירייה, אולם אין שכנים בקומה שלי, והערכתי שאוכל להסתכן. לאחר מכן השארתי את הגוויה במיטה שלי, לבושה בפיג’מה שלי, וכן אקדח שהנחתי על כלי המיטה, ומהומה ניכרת מסביב. ואז, השתחלתי לחליפת בגדים ששמרתי למקרי חירום. לא העזתי להתגלח מחשש שאשאיר עקבות, וחוץ מזה, לא היה לכך שום ערך בניסיוני להיטמע ברחובות. אתה היית במחשבותי כל היום, ולא נראה לי שיש מה לעשות חוץ מלהביע תחינה בפניך. הסתכלתי מהחלון שלי עד שראיתי אותך חוזר הביתה, ואז החלקתי במורד המדרגות לפגוש אותך… הנה, אדוני, אני מניח שאתה יודע בערך כמוני על העסק הזה.”
הוא ישב, ממצמץ כינשוף, מפרפר מעצבים, ואף על פי כן נחוש באופן נואש. בשלב זה הייתי די משוכנע שהוא אומר לי את האמת. זה היה סיפור מהסוג הפרוע ביותר, אולם שמעתי בימי חיי סיפורים מופרכים רבים שהתבררו כנכונים, ועשיתי לעצמי נוהג לשפוט את האדם ולא את הסיפור. אם רצה להתיישב בדירתי ולאחר מכן לחתוך את גרוני, הוא היה מפיק סיפור פחות מטורף.
“תן לי את המפתח,” אמרתי, “ואעיף מבט בגופה. סלח לי על הזהירות, אבל אני צריך לאמת קצת את הסיפור הזה, אם אני יכול. “
הוא נד בראשו בעצב. “הערכתי שתבקש זאת, אבל הוא לא ברשותי. הוא נמצא על השרשרת שלי על שולחן הטואלט. הייתי מוכרח להשאיר אותו שם, מפני שלא יכולתי להשאיר שום רמזים שיעוררו חשדות. החבורה שרודפת אחרי הם ברנשים עירניים מאוד. תצטרך לבטוח בי למשך הלילה, ומחר תקבל הוכחה נכוחה לכל העסק של הגופה. “
חשבתי לרגע או שניים. “טוב, אבטח בך למשך הלילה. אנעל אותך בתוך החדר הזה ואשמור את המפתח. רק מילה אחת, מר סקאדר. אני מאמין שאתה ישר, אבל אם לא כן הדבר, עלי להזהירך שאני מיומן באקדח.”
“וודאי,” הוא אמר, קופץ חדות לעמידה. “אין לי העונג לדעת את שמך, אדוני, אבל הרשה לי לומר לך כי אתה הגון ומהימן. אודה לך אם תשאיל לי תער.”
לקחתי אותו לחדר השינה שלי והנחתי לו לנפשו. כעבור כמחצית השעה יצאה משם דמות שבקושי הכרתי. רק עיניו החודרות והרעבות נשארו כשהיו. הוא היה מגולח למשעי, שיערו סורק ונחצה באמצע, והוא קצץ את גבותיו. יתר על כן, הוא נשא את עצמו כאילו תורגל והיה המודל ממש, אפילו עד כדי הגוון השחום, של קצין בריטי ששירת תקופה ממושכת בהודו. היה לו מונוקל תקוע בעינו, וכל שמץ של אמריקניות נעלם מדיבורו.
“הכובע שלי! מר סקאדר – ” גימגמתי.
“לא מר סקאדר,” הוא תיקן, “קפטן תיאופילוס דיגבי, מהגורקה הארבעים, כרגע בבית בחופשה. אודה לך אם תזכור זאת, אדוני.”
הצעתי לו מיטה בחדר העישון ועליתי על משכבי עליז יותר משהייתי במשך כל החודש האחרון. דברים קרו אפוא מדי פעם, אפילו במטרופולין איום זה.
התעוררתי למחרת בבוקר לשמע האיש שלי, פאדוק, מנהל מריבת אלוהים בדלת חדר עישון. פאדוק היה בחור שעשיתי לו טובה פעם בסלאקווי, ומיניתי אותו למשרתי האישי ברגע שהגעתי לאנגליה. הוא זכה למתנת הפטפוט באותה מידה כהיפופוטם, ולא היה מומחה גדול בשירות, אבל ידעתי שאוכל לסמוך על נאמנותו.
“הפסק את הריב הזה, פאדוק,” אמרתי. “נמצא שם חבר שלי, קפטן, קפטן (לא הצלחתי לזכור את השם), הוא ישן שם. הבא ארוחת בוקר לשניים, ואחר כך בוא לדבר איתי.”
סיפרתי לפאדוק סיפור יפה על החבר שלי שהוא קודקוד גדול והעצבים שלו במצב גרוע כרגע מחמת עומס יתר, והוא רק רוצה מנוחה ושקט מוחלטים. איש לא צריך לדעת שהוא כאן, אחרת יהיה נתון במצור של הודעות ומסרים מהלשכה לענייני הודו ומראש הממשלה, והחלמתו תיפגע. אני מוכרח לומר שסקאדר מילא את התפקיד להפליא כשישב לארוחת הבוקר. הוא נעץ את פאדוק במקומו באמצעות המונוקל שלו, בדיוק כמו קצין בריטי, שאל אותו על מלחמת הבורים, ויידה בי הרבה חומר על ידידים דמיוניים. פאדוק לא היה מסוגל ללמוד לקרוא לי “אדוני”, אבל הוא קרא כך לסקאדר כאילו חייו היו תלויים בכך.
השארתי אותו עם העיתון וקופסת סיגרים, וירדתי לעיר עד הצהריים. כשחזרתי, נער המעלית לבש סבר חשיבות על פניו.
“העניינים מסוכנים כאן הבוקר, אדוני. הג’נטלמן במספר חמש עשרה ירה בעצמו. הרגע לקחו אותו לחדר המתים. המשטרה שם עכשיו. “
עליתי למספר חמש עשרה ומצאתי שם שוטרים אחדים ומפקח עסוקים בחקירה. שאלתי מספר שאלות מטופשות, והם גרשו אותי במהרה. לאחר מכן מצאתי את האיש ששירת את סקאדר, וניסיתי לשאוב ממנו מידע, אבל ראיתי כי הוא לא חשד בדבר. הוא היה בחור בכייני, בעל פנים של בית קברות, חצי כתר הספיק להפליא לנחמו.
למחרת השתתפתי בחקירת מקרה המוות. שותף של הוצאה־לאור כלשהי העיד כי המנוח הביא לו הצעות אחדות לייצור נייר, והיה, כך האמין, סוכן של עסק אמריקאי. חבר המושבעים מצא את המקרה כהתאבדות על רקע אי יציבות נפשית, ומעט הממצאים נמסרו לטיפול הקונסול האמריקאי. נתתי לסקאדר תיאור מלא של הפרשה, וזה עניין אותו מאוד. הוא הביע את משאלתו שיוכל להשתתף בחקירה, שכן חשב כי יהיה זה מסקרן כמעט כמו לקרוא את מודעת האבל של עצמו.
ביומיים הראשונים בהם נשאר עמי בחדר האחורי, הוא היה שליו מאוד. הוא קרא ועישן מעט, ורשם ערימה של שרבוטים בפנקס. כל לילה ערכנו משחק שחמט שבו הוא הפיל אותי חלל. אני חושב שהוא טיפל בהשבת עצביו חזרה לבריאות, שכן היה לו די זמן. אולם ביום השלישי ראיתי כי הוא מתחיל להיות חסר מנוחה. הוא ערך רשימה של הימים עד ה־15 ביוני וסימן כל אחד מהם בעיפרון אדום, רושם הערות בקצרנות מולם. הייתי מוצא אותו שקוע במחקר מעמיק, עיניו החדות מוסחות, ולאחר פרקים מהורהרים אלה נטה להיות מדוכדך מאוד.
לאחר מכן יכולתי לראות ששוב נעשה מתוח. הוא האזין לרחשים קלים, ותמיד היה שואל אותי אם אפשר לתת אמון בפאדוק. פעם או פעמיים הוא נעשה נרגן מאוד והתנצל על כך. לא האשמתי אותו. עשיתי לו כל הנחה שהיא, שכן הוא נטל על עצמו משימה קשה מאוד.
לא היתה הזו הדאגה לשלום עורו שלו שהטרידה אותו, אלא הצלחת התוכנית שתכנן. איש קטן זה היה כל כולו אומץ צרוף, ללא נקודת אחת של חולשה. לילה אחד הוא נעשה רציני מאוד.
“תגיד, האנאי,” אמר, “נראה לי שעלי להכניס אותך קצת יותר לעומק העסק הזה. שנואה עלי המחשבה שאעזוב מבלי להשאיר מישהו להמשיך במאבק.” והוא החל לספר לי בפרוטרוט את מה ששמעתי ממנו רק במעורפל.
לא הקדשתי לו תשומת לב רבה. האמת היא שהתעניינתי יותר בהרפתקאותיו, מאשר בפוליטיקה הגבוהה שלו. סברתי כי קרוליידס וענייניו לא היו עסקי, והשארתי את כל אלה לו. כך שהרבה ממה שסיפר לי החליק מזיכרוני. אני זוכר שהוא טען בבירור כי הסכנה לקרוליידס לא תופיע עד שיגיע ללונדון, ושהיא תגיע ממש מהרבעים הגבוהים ביותר שלא יהיה בהם שמץ של חשד. הוא נקב בשם של אישה – ג’וליה סזצ’ניי – כבעלת קשר כלשהו לסכנה. היא תהיה הפיתיון, סברתי, כדי להוציא את קרוליידס מידי שומריו. הוא דיבר גם על אבן שחורה ואדם שלימלם בדיבורו, ותיאר במיוחד מישהו שהוא אף פעם לא הזכיר ללא צמרמורת – אדם זקן בעל קול צעיר, שיכול היה לכסות את עיניו כנץ.
הוא דיבר הרבה גם על המוות. הוא היה להוט נואשות להצליח במשימתו, אבל לא היה לו אכפת כהוא זה על חייו.
“אני חושב שזה כמו ללכת לישון כשאתה סחוט היטב, ולהתעורר ליום קיץ כשניחוח חציר נשפך פנימה מבעד לחלון. נהגתי להודות לאלוהים בבקרים כאלה לפני זמן רב בארץ העשב הכחול, ואני מניח שאודה לו כאשר אתעורר בצד השני של הירדן.”
למחרת הוא היה הרבה יותר עליז, וקרא את חייו של סטונוול ג’קסון רוב הזמן. יצאתי לארוחת ערב בחברתו של מהנדס מכרות שהיה עלי לפגוש בענייני עסקים, וחזרתי בסביבות השעה עשר וחצי למשחק השחמט שלנו לפני השינה.
אני זוכר שהיה לי סיגר בפי כשפתחתי את דלת חדר העישון לרווחה. האורות לא דלקו, מה שנראה לי מוזר. תהיתי אם סקאדר הלך כבר לישון.
הרמתי את המתג, אולם לא היה שם איש. ואז ראיתי משהו בפינה הרחוקה שגרם לי לשמוט את הסיגר ולהתכסות בזיעה קרה.
אורחי שכב שרוע על גבו. סכין ארוכה הנעוצה בלבו שיפדה אותו לרצפה.
אין עדיין תגובות