ביולי 1834 יצא מרימה לדרום צרפת, למסעו הראשון כמפקח. על גדות נהר הרון גילה פסל משונה של ונוס, אלת האהבה הרומית; ובהמשך הגיע לעיירה איל, הסמוכה לגבול הספרדי. במסע אחר, לחבל ברטאן, נגלה למרימה פסל ונוס נוסף, מוזר אף יותר מן הראשון. כל הרשמים הללו נמזגו בנובלה "ונוס מאיל" (1837).
המספר הוא בן דמותו של הסופר: מפקח על המונומנטים ההיסטוריים, המבקר בעיירה איל. מארחו הוא האדון דה פראוראד, ארכיאולוג חובב שגילה באדמתו פסל מסתורי של ונוס. בעת הוצאתו מן האדמה והעמדתו על כנו, נפל הפסל וריסק את רגלו של אחד הפועלים. כתוצאה מכך החלו תושבי איל לייחס לאותה ונוס משונה כוחות על-טבעיים מסוכנים. המספר, נציג הממסד הפאריזאי, הוא אדם נאור מכדי להאמין ברעיונות מסוג זה. עם זאת הוא מודה שעיניו המבהיקות של הפסל "יצרו מעין אשליה שהזכירה את המציאות, את החיים", ואין הוא יכול להימנע מתחושת מבוכה לנוכח אותו מבט מהפנט. הוא משתאה בעיקר אל הניגוד בין יופיה המושלם של הדמות לבין ארשת פניה האכזרית…
מרימה נוגע, כמו רבים מן היוצרים האירופים בני זמנו, בקשר שבין יופי פיסי לכיעור מוסרי. בעוד שבהגות האירופית הקדם-מודרנית נהוג היה לראות את האמת, הטוב והיופי כמקשה אחת, החל במאה ה-19 התמסמס השילוש הזה. יצירות רבות מאותה תקופה קושרות את היופי דווקא ברוע ובשקר. לפי תפיסה מודרנית זו, לא זו בלבד שהיופי עשוי לעלות בקנה אחד עם הרוע, הוא אף עשוי לנבוע ממנו. ואמנם, המספר בנובלה זו תוהה "אם אין לייחס את יתרון יופיו של הפסל במידה רבה להבעתו החייתית". (אמוץ גלעדי, הארץ)
אין עדיין תגובות