חמש ארוחות ביום

״פעם אמר לי חבר בן תשעים, שמרוב פחד שישכח את סופי המשפטים, הוא שומר אותם במוחו, וכך שוכח את כל ההתחלות. גם אני שכחתי את ההתחלה, אני אוחזת את הסוף חזק־חזק בשתי ידיים.״

בת מלווה את אִימה ההולכת ונמחקת במוסד לחולי אלצהיימר. ככל שהמצב מידרדר כך הן מטפסות במעלה הקומות של האינסטיטוט. אם תאריך האֵם ימים, הן עוד יגיעו לקומה החמישית.

דווקא בנקודת־הקצה, נוכח מערומיה של האישיות האוזלת, בקריסתם של כל הסיפורים – אין למספרת דבר מלבד הספרות, שספר זה הוא המחשה מופתית של נחיצותה. בישירות מכאיבה ומצחיקה, חפה משמץ התחסדות, מביאה מיכל זמיר עדות ראשונה מסוגה בעברית על חיים, שיותר מכפי שהם נקראים אל המוות, הם פורשים את מהלכו על פני חודשים ושנים.

בין ספריה הקודמים של מיכל זמיר: "ספינת הבנות" (חרגול) ו"סימנים של גבר זר" (כתר).

מקט: 279362

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

מעילי

בדיעבד, נדמה לי שלא הבנתי למה אני נכנסת. בשנת 2000 קבע הרופא שהבלבול והשכחה של אימי הם תוצאה של מחלת האלצהיימר. קשה לומר שהופתענו; אביה חלה באלצהיימר בדיוק באותו גיל. כשמצבו הידרדר, אימי קיבלה על עצמה את הטיפול בו. סבתא שלי – כן אלצהיימר, לא אלצהיימר – הייתה משוכנעת שהוא עושה לה דווקא. כילדה הבטתי במשך כמה חודשים בתהליך התנתקותו ההדרגתי מהסביבה. מדי פעם, כשהלך לאיבוד בשכונה, הייתי רצה עם יולי, הכלב שלי, זה שהוא כינה סבצ’קה (כלבלב ברוסית), לחפש אותו, ותמיד מצאתי אותו ליד בית הכנסת. אימי חשבה שזה מוזר, כל חייו היה אתיאיסט.

בתקופה של כחצי שנה שבה התגורר בביתנו החמיר מצבו. סבא שלי, גינקולוג ידוע שם בירושלים, נהג לברר עם כל אישה שנכנסה הביתה מתי וסת אחרונה, ולפעמים הפנה את השאלה גם לגברים. אותנו זיהה לעיתים רחוקות יותר ויותר, אבל טפח על שכמנו בחום, כי גם אם לא היה לו מושג מי אנחנו, ניכרו בנו נימוסינו הטובים. היו גם ביטויים גופניים, כמו מכות על הידיים כשנגענו בעוגות הפרג שלו מקפולסקי, אלה שאהב לאכול דווקא באמצע הלילה, או הדיפות לעבר הדלת כשסירבנו לדרישתו החוזרת ונשנית לצאת החוצה לחפש את הסייס שלו. פעם, בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה, סבא שלי הוריד לו סטירה. כיוון שגם הסייס היה יהודי, סבא שלי רצה להתנצל. הוריי התלבטו, אבל המטפלת ששכרו לו התפטרה, והם החליטו לאשפז אותו בבית החולים הרצפלד בגדרה. בשנות השבעים זה נחשב המקום הכי טוב.

מאז לא ראיתי אותו. אימא שלי נסעה לבקרו שלוש פעמים בשבוע אחרי העבודה. רק אימא שלי, לא אחיה ולא אימהּ. אני זוכרת שִברי שיחות שהתנהלו בין הוריי לחבריהם על הקושי של החברה הישראלית הצעירה בשנות השבעים לטפל בזקניה. פשוט, כמעט לא היו אז זקנים. בבית שלנו הרבו להשתמש במנגנוני הגנה, לא דנו בסבא שלי ספציפית אלא בבעיה באופן כללי. מדי פעם קלטתי חילופי דברים חרישיים בין אבי לאימי, בדרך כלל בלילה, מהם למדתי שסבי ניסה לברוח מהמוסד, שכושרו הפיזי, מקור גאוותו כל הימים, לא נפגע, מה שרק סיבך את המצב. שמעתי את אבא שלי מנסה לעודד את אימי, מזכיר לה שזה כבר לא אבא שלה, שמעתי את אימא שלי אומרת שהמחלה קילפה ממנו את כל המסכות, שמה שנותר בסוף זה החייתי שבאדם.

כאמור, כשאימא שלי אובחנה, לא הופתענו. התבנית האיובית ‘אשר יגורתי בא לי’ הייתה באוויר.

*

לפני חמש שנים אימא שלי כבר הייתה עמוק באלצהיימר, לא עמוק כפי שהיא היום, שש־עשרה שנה לאחר האבחון, אבל עמוק מספיק כדי לא לזהות את ילדיה, למרות שאחותי ואני הגענו לבקרה במוסד לעיתים קרובות. לדעתי לא זיהתה גם את אבא שלי, אבל הוא התעקש שכן. כל אחד זכאי לסיפור שלו. המסירות שגילה כלפיה לא הפתיעה אותנו, אבל המחשבה שאותו היא מזהה ואותנו, בנותיה, בשר מבשרה, לא, רק הכאיבה יותר. אחרי כל התלונות שהיו לה כלפיו כל השנים, אותו עודנה מכירה ואותנו, שהקשבנו לכל התלונות האלה, עצם מעצמיה – לא.

ויתרנו. היה לנו מספיק קשה עם העובדה שבאותם ימים עצמם, בהם לא זיהתה אותנו, החיים, הבאים לבקרה, ראתה בבהירות מוחלטת את אבא ואימא שלה, שהיו שוכני עפר זה ארבעים שנה. הם היו כל כך חיוניים בזיכרונה עד שתכננה לתפוס אוטובוס לירושלים – היא מעולם לא נהגה מתל אביב לירושלים במכוניתה – ולשהות כמה ימים בדירתם השקטה והחשוכה. היו לנו הסברים. קודם כול, היא הייתה אדיפאלית, ואהבתה לאביה עמדה לה גם בימי מחלתו; ובכל הנוגע לסבתא שלי, אימהּ, שם היה חשבון לא פתור, כולל נטישה, הזנחה וכיו’ב. נאלצנו להודות, במידה רבה של צער, שהורים זה כנראה עניין נצחי, גם אחרי מותם הם ממשיכים לחיות.

ההסברים שלנו התיישבו עם איזו תיאוריה שקלטנו במסדרונות הרפואיים על אופן האגירה של המידע במוח. הזיכרון לטווח הקצר הוא שנפגע ראשון, ואילו הזיכרון לטווח הארוך נפגע בתהליך הדרגתי שכיוונו מהחוץ פנימה. הזיכרונות המאוחרים, המאוחסנים בקדמת המוח, נמחקים ראשונים. עם זאת, אירועים משמעותיים מותירים ברקמות המוח צלקות של ממש. לכן האמנתי שלמרות שֶכבת זקונים נגזר עליי להימחק ראשונה, כיוון שאני בכל זאת אני, כלומר בתה, טבעתי את חותמי בחומר האפור. גם אם אינה מזהה אותי בשמי, היא יודעת שאני באה לבקר בקביעות ושבאופן כללי, על אף ההסתייגות, אני שוחרת טוב. בעיניה הכחולות לא ניכר ולו זיק.

לאחר שלוש שנים במוסד הועברה אימי ממחלקה ד’ למחלקה ג’, כי לא רק זיכרונה אבד כי אם גם יכולת ההליכה. במוסד המצב הפיזי הוא שקובע, מוח כבר אין לאף אחד. השינוי הבהיר לנו שהמצב לא ישתפר אלא ילך ויורע. הגענו למסקנה שהגיע הזמן למיין את הבגדים: שלושה ארונות מלאים עד להתפקע. כל ימיה הצלולים, או לפחות אלה שאני זוכרת, הקפידה אימי על דיאטה נוקשה שכללה תפוח ביום. אם במקרה, ככה בין חברים, יצא לה לחסל פרוסת עוגה – צמה אחר כך שבוע. המחלה התירה את הרסן, והמוסד הציע חמש ארוחות: ארוחת בוקר וארוחת עשר וארוחת צוהריים וארוחת מנחה וארוחת ערב שמוגשת זמן קצר אחרי המנחה, כי במוסד הולכים לישון מוקדם. תוך שנה הוסיפה אימי עשרים ק’ג למשקלה ואף בגד מבגדיה הקודמים לא עלה עליה.

את הרוב מסרנו לצדקה. הכול היה במצב מופתי, חף מכתמים, מגוהץ. כמה בגדים יפים במיוחד או בעלי ערך רגשי שמרנו, וגם שניים־שלושה פריטים שימושיים. חלף זמן עד שחשתי בנוח ללבוש את המעיל של אימי, סתם מעיל גשם חום קצר, אבל כמו שאימא שלי אהבה לומר, ‘פרקטי’. הוא היה מחמם, היו לו כיסים והוא גם נראה מתקבל על הדעת, כמו מעיל שבקונסטלציה מסוימת הייתי מסוגלת לקנות לעצמי.

*

היה יום גשום, לכן לבשתי את מעיל הגשם כשנכנסתי לפני הצוהריים למחלקה ג’ בקומה השלישית. באותם ימים לא יכולתי להעלות בדעתי שעוד יבואו ימים בהם אימי תאושפז במחלקה ב’, משם אין לאן להמשיך, שם פשוט מחכים. כמו תמיד התיישבתי ליד אימי, אלא שזו הפעם פניה הוסטו קלות, והיה משהו במבטה שעורר בי את הרושם שהיא רואה אותי. עיניה לא התמקדו בפניי כי אם ברושם כללי, וחשבתי שאולי היא לא בדיוק יודעת מי אני, אבל אני נראית לה מוכרת, היא חושבת עליי משהו אבל אין לה מילים. אחרי רגע ארוך, מליבו של הבוהו שבו התקיימה – אני יודעת, כי ראיתי צילום סי־טי של מוחה – אזרה אימא שלי את כל מה שנשאר לה, כיוונה אצבע מורה רועדת ואמרה: ‘מעילי.’ חשבתי שלא שמעתי, אבל היא חזרה על זה: ‘מעילי.’

הנהנתי ואמרתי: ‘מעילך,’ למרות שברגעים כתיקונם הייתי ודאי אומרת, ‘המעיל שלך.’ קיוויתי בהתרגשות שיהיה לזה איזה המשך, אבל שום המשך לא הגיע. אימי המשיכה לבהות במעיל. בחמישה לשתים־עשרה הניחו לפנינו את המגש של ארוחת הצוהריים. אימי סובבה את פניה אל המגש. פשטתי את המעיל והנחתי אותו בצד.

בתום הארוחה הסעתי את כיסא הגלגלים לעבר המרפסת. לבשתי סתם סוודר וסתם ג’ינס. אימי חזרה לבהות בעולם בחוסר עניין. זה לא הסתדר לי בראש, קודם כול כרונולוגית: אני הייתי אז בת חמישים, המעיל היה בן שלושים לכל היותר, הזיכרונות אמורים להימחק מן המאוחר אל המוקדם, והנה, את המעיל היא זוכרת ואותי, שהקדמתי אותו בעשרים שנה, לא. כל זה כמובן מבלי להידרש למעמדנו – מעיל לעומת בת זקונים. הייתכן שהמעיל הותיר צלקת עמוקה משלי בזיכרון שלה?

נזכרתי בה בשנים הצלולות, איך שאבה ואיבקה והבריקה והשיבה הכול בדקדקנות למקומו, כיבסה ביד או בתוכנית לכביסה עדינה, גיהצה, תלתה, ארזה בניילון. איך הגניבה ליטוף לאיזה ואזה מהמזרח הרחוק עם גלזורה בצבע טורקיז או מיששה בקצות האצבעות חצאית פשתן שוויצרי או החליקה בין אצבעותיה מחרוזת פנינים. לאימי הייתה אהבה גדולה לחפצים יפים. היה לה גם יחס לקניין פרטי, ואין משמעו שהייתה קמצנית. כשהתפעלנו ממשהו, הגיבה בתנועת יד חדה ונסערת, דוחפת את הדבר לעברנו, הולכת נגד עצמה, כאילו תלשה איבר מגופה, אומרת: ‘קחי,’ וה’קחי’ הזה בקע שנוק כאילו חרב משספת לה את הגרון. לפעמים לקחתי, לפעמים לא. אם לקחתי, ידעתי שתפצה את עצמה כבר למוחרת.

יש כל מיני תיאוריות, יש הטוענות שהמחלה חושפת את האני האמיתי והכמוס של האדם, אחרות גורסות שהמחלה משנה אותו לבלי הכֵּר. פעם־פעמיים בשבוע אני מגיעה אל המוסד, אימא שלי יושבת כבר שלוש שנים במחלקה ב’, זועפת, לא מזהה דבר. ישנה ואוכלת. לפעמים אני לובשת לכבודה חצאית פשתן מפוספסת או חולצת כותנה מגוהצת מהסוג שהיה אהוב עליה. העיניים שלה מתמקדות בבדים. ביום טוב היא שולחת יד רועדת כדי למשש.