בספרו "הקורבן", מצביע המחבר יוסף אלגזי על המערבולת הנפשית אליה נקלע רותם שפירא, צעיר אידיאליסט ורגיש, אוהב אדם ושוחר טוב, בעקבות גיוסו לצבא. חיבוטי הנפש שייסרו את רותם נבעו בחוסר היכולת שלו להשלים עם מציאות שמקדשת את המלחמות. במכתב הפרידה שהשאיר אחריו לפני ששלח יד בנפשו הוא כתב, "כל המציאות הזו שכל-כך מפריעה לי, לא תשתנה. ומכונות ההרג ימשיכו לדהור קדימה, ואנשים ימשיכו להרוג ולהילחם, וכנראה שאני זה שלא שייך לכאן".
לפני הסתלקותו הטראגית, ולמרות העובדה שהוא תוּאר כאדם מופנם, רותם שידר אותות מצוקה, אך הם לא נקלטו על-ידי סביבתו, ובמיוחד לא על-ידי המערכת הצבאית. "הכשל המרכזי במותו של רותם היה באי מניעה", מאשים האב. המחבר מוסיף בפתח הספר, "בגלל אופיו העדרי של הצבא כאן, כמו כל צבא אחר בעולם, אין הוא מסוגל לרדת לחקרי הנפש של חייליו, אולי בשל החשש מן הדברים העשויים להיות טמונים שם".
מעדויותיהם של בני משפחתו של רותם, מורתו, וחבריו ליחידה הצבאית, מצטייר רותם כעלם יפה ורגיש, יוצר ברוך כישרונות, אוהב ואהוב. מאחר ורותם איננו עימנו כדי להציג את עצמו, כלל המחבר בספר שירים וקטעי פרוזה שרותם כתב, וכן ציורים שצייר בשחור לבן ובצבע לפני גיוסו לצבא.
לצד שירטוט דיוקנו של רותם, מחבר "הקורבן" מציע קריאה חוזרת בכמה מציוני הדרך של חייו אותם החליט לקטוע במו ידיו בשלב מוקדם כל-כך, ומנסח כמה מהשאלות המטרידות שמעלה סיפורו הטראגי. זהו ניסיון כמעט נואש לברר מה גרם לו לבחור (ו' עם חולם מלא) בדרך זאת.
אין עדיין תגובות