על ההתבוננות להיות ממש כפי שהתבוננות השמש בארץ מחממת אותה, מפריחה אותה, מייצרת בה חיים, שכן, כך היא התודעה בעודה […]
פרולוג
״חייו של ה׳אני הרציף׳. זריעה״, הוא החלק הראשון מבין שלושה. זהו מכלול של אמיתות מסוימות עליי, על החיים ועל האופן שבו מתנהל העולם הפנימי והחיצוני שאני מקיים בתווך שביניהם. מקצת האמיתות האלו מעלות חיוך על פניי, מקצתן מביכות אותי, מקצתן מבהילות מעצם קיומן ואחרות מופלאות אפילו בעיני עצמי. אין בהן רצף עלילתי, אך התמונה שהן מציירות לי ברורה, מלאת חן וחד משמעית.
ייתכן שמשהו, צליל או הדהוד פנימי כלשהו דוחף אתכם מעבר לגבולות השינה האורגנית של התודעה, ותמצאו בו משהו מועיל עבורכם.
דברים אלו נכתבו לאחר עשרים שנות התבוננות מעגלית, שנבעה מהצורך הבהול שלי ללמוד כיצד לזהות אמת ושקר בתוך עצמי, בין היתר, אבל לא רק, מתוך דחף להבין ולחווט מחדש את המערכת העצבית שלי ולרפאה מתוך עצמי ממחלת האפילפסיה שבה לקיתי בילדותי לאחר סדרת אירועים טראומתיים, ואשר החלמתי ממנה לחלוטין בעקבות עבודתי הפנימית, ללא עזרת הרפואה המודרנית. התבוננות שלוותה בעליות, במורדות, בפניות מפתיעות ובפעולה שהפכה מודעת יותר ויותר כאשר יותר שקרים רגשיים וחושים מכאניים לחלוטין נחשפו, ויותר אמיתות צפו מין הקרקעית שלי אל פני השטח של תודעתי. כנות וראייה צלולה הלכו והתפשטו אל כלל הישות שלי עד שהדברים התחברו, והיה ניתן להבחין ולחוות כיצד מתנהלים הדברים כפי שהם אכן באמת, על הסתירות הרבות שבהם, וכיצד הישות המוזרה והמופלאה "אני" מגשרת ביניהם בסוג של ריקוד פנימי שצליליו הם הרגשות, התחושות והמחשבות. ישות שיכולותיה אינסופיות ממש כמו אל פנימי, והיא מסוגלת לחווט מחדש את המערך הרגשי והעצבי שלי, ואפילו לרפא לחלוטין "מחלה" כמו אפילפסיה אך ורק מתוך עצמה, ולחולל בעולם הפנימי והחיצוני דברים מופלאים של ממש.
הדבר קרה בעזרת השפעות מודעות ושאינן מודעות שהגיעו אליי מבחוץ, ובעזרת השפעות פנימיות שדחפו אותי להכיר את טבעי העמוק ביותר, מיהו אותו ׳אני׳ מזוקק, זה שתמיד חשתי בקיומו אך חמק ממני ממושכות. לפתע, כהתבוננות במראה, הפך העולם צלול ובהיר, וכך גם פנים האנשים שבהם אני נתקל וה"אני" העמוק ביותר החבוי בהם.
לצער הבריות, אין לו לאדם, כולל לי עצמי, אפשרות להבין משהו במלואו אם לא הבין אותו מתוך עצמו, כולו, ואין הכוונה כאן רק לדעת, אלא גם להבין. עליו לשהות במקום שבו כל תודעתו, חושיו, ומצפונו חווים הכול בו זמנית, ועם זאת מתקיים בתוכו צליל מובחן היודע לנווט, לא מתוך הסתרה עצמית או הדחקה אלא מתוך עוצמה נפשית, אינסטינקטים חדים ובהירות רגשית.
נכון, אין זה מצבנו הרגיל, אך זכותו של כל אדם לדרוש מצב זה עבור עצמו, שכן מצבנו הרגיל איננו גזירה אורגנית או ״אלוהית״ בלתי הפיכה, אלא קיום שכולו תולדה של מכאניות דמיונית במהותה, המבעבעת באופן טבעי מהעובדה הברורה כל כך אך גם כה חמקמקה, שתודעתו של האדם נעה בקלות ממקום למקום בתוך הווייתו. פעם הוא כזה ופעם הוא אחר, פעם הוא מרגיש ופעם הוא חושב, פעם הוא חש ופעם הוא נעלם, הוא איננו רציף כלל, ואינו מבחין בעובדה זאת בתוך עצמו, ואינו מבחין בה באחרים. וגם אם הוא מבחין בה לפתע, הוא שוכח אותה מייד עקב השפעות אקראיות פנימיות וחיצוניות הפועלות דרכו וממנו. השפעות שאין הוא מודע להן ואין הוא יודע להפריד בינן לבין פעולותיו שלו עצמו, ואשר מונעות ממנו לגלות את טבעם האמיתי והחד משמעי של עצמו ושל שאר הדברים.
למעשה, בהתבוננות כנה ניתן לו לאדם להבחין כי הוא איננו קיים כישות אחת רציפה אלא כבליל של אינסטינקטים, דחפים, רגשות ומחשבות השולטים בו לחלופין באופן בלתי מודע ופועלים בשמו בעולם, וכי הוא, הנמצא במרדף, אינו מודע כלל להבין את אשר קורה בשמו בעולם. הוא לעולם לא אותו האחד שהיה קודם, אף על פי שהוא קורא להם באותו השם. בשמו.
זהו המקום שבו ה"אני" יכול להתגלות בתוך הישות ולשנות כל זאת, לתפוס פיקוד על כלל הישות ולהאציל עליה את סמכותו. אבל כדי שזה יקרה, צריך להפריד ראשית בתוך האדם את האני שבו ואת הדברים שבתוכו המתחפשים אליו אבל אינם "אני" בפנימיותו העמוקה ביותר.
כל אדם שונה ברבדים מסויימים המשפיעים על הישות שלו והמקנים לו תחושת יחידות שחלקה אמיתית וחלקה שקר, אך אופן עבודת הישות "אני", הדרך שבה היא מתקיימת מאחורי הקלעים, זהה אצל כולם. לכן, בין היתר, בחרתי בטקסט הנוכחי באופן מודע שלא לתת הסברים ודוגמאות ולא לספק תרגילים, אף על פי שגם אלו וגם אלו קיימים בשפע, אם כי כדי שהתוצאות תהיינה רצויות עליהם להיות מותאמים באופן יחידני לכל אדם על פי הטיפוס שלו, על פי תכונתו העיקרית שסביבה נעה אישיותו ועל פי עומק השינה שבה מצויים מצפונו, חושיו ותודעתו. כמו כן, חייב להיווצר בתוכו מרכז מגנטי חזק דיו שהתאכזב מכל הדרכים האחרות, כך שחלק מהותי בתוכו מוכן לקבל את הדבר הקשה ביותר לכל אדם: האמת והשקר על עצמו והאופן שבו נוכחותו ותפיסת עולמו נובעים מכך. ללא תיווך הדמיון, וללא הבטחות שווא לגאולה דמיונית.
בספר זה מטרתי היא אחת — הצפת הזיכרון של האמת וסדיקת הוודאות המדומיינת שבה האישיות נוהגת על מנת לשלוט במהות.
בהמשך אפרסם שני ספרים נוספים בסדרה:
״חייו של ה'אני הרציף'. קציר״, שיהיה מיועד לאלו המעוניינים לקבל כלים מעשיים לעבודה וללמוד את חוקי ההפעלה של התודעה והמצפון באופן מעשי ואת התנהלותם בטווחים שונים.
״פגישה עם איש רציף״, עליו ארחיב בעתיד. הספר יידון באיש ששינה את חיי, במערכת היחסים בינינו, כיצד אבדה תורתו בסבך העניינים האנושי ונטייתם "לסבך את העניינים".
בשלב זה, בקשתי היחידה מהקורא היא שינסה להיעזר בדברים כדי להתבונן בתוך חייו גם אם לא הבין את הדברים במלואם אך הבחין בנגיעתם בתוכו. בין כך ובין כך אין לחפש בדברים שום משמעות רוחנית מדומיינת.
קריאה מהנה
רון
תודות קצרות אך חשובות לכמה אנשים מיוחדים במינם
תודה למורי הנכבד שתבונתו ורוחו נעו שבעים שנים בחלל רק כדי להגיע אליי, להפגיש אותי עם עצמי, להעיר אותי משנתי ברכות ובהחלטיות כאבא אוהב וללמד אותי כיצד להבחין בטיבו המעשי והאובייקטיבי של העולם מתוך הנוכחות שלי. זה גם בשבילך ובזכותך, ואני מלא ענווה להמשיך את עבודתך.
תודה לאילן אופנהיימר סנסיי, ראש ארגון "אוקינאווה גוג׳ו ריו קראטה", שמסירותו נעה סביבי במעגל חמש עשרה שנים עד שהאירה את רוחי ונתנה לי כלים להכיר את האינסטינקטים שלי, לסמוך עליהם ולחנך את הרפלקסים שלי. אתה אף לימדת אותי בכל מהותך טיבו של מורה מהו.
תודה לרותם, שהאור המהיר והחזק שהעניקה לי בלי שהתכוונה כלל, התיך בתוכי ידיעה ברורה וחשובה לגבי עצמי. ידיעה שהביאה אותי, בין היתר, לחזור ולכתוב לראשונה זה שש שנים.
תודה למאי וליונתן ילדיי, המשקפים לי את האמת במהותם ואת האושר בנוכחותם.
תודה לחברים שלי: ירון, מאי, יפעת, דורון, לירון, אייל, כפיר וכל השאר המשקפים לי כיצד נראים קבלה, חסד, סליחה ואמון.
תודה לדוד, המו״ל של ספריי, על האמון, על הביתיות ועל הידיעה שתוכן חשוב מהנייר שעליו הוא מודפס ומהכמות הנמכרת, ומה שמגדיר את איכותו הוא רק איכות הלבבות שהוא נוגע בהם.
אין עדיין תגובות