יופיו של פרח, תענוג ההתמתחות, קול בכי תינוק, כל אלה הם איכויות ממשיות של החיים, אותן אנו חווים באופן אישי. האם חוויה אישית היא רק תוצר לוואי מקרי לתהליך אבולוציוני שעיקרו הוא הישרדות?
בשני העשורים האחרונים זכתה ה"הכרה" לתשומת לב הולכת וגוברת מצד הקהילה המדעית, לא עוד כתופעת לוואי משנית, אלא כעובדת חיים בסיסית. אך מה היא עובדה זו? ומה היא אומרת על האופן בו אנו רואים ושומעים, אוהבים וכואבים? מחקרים חדשים בצד קולות של הוגים ומשוררים מציעים לשאלות אלה תשובות שונות למדי ממה שהיה מקובל עד כה, ונותנים משמעות חדשה ורעננה ל"איך זה לראות כבני אדם".
זהו מחקר על הראייה, אבל הרבה מעבר לכך, זהו מחקר על האופן בו האדם מייצר משמעות, ועל האופן בו העולם נענה לחיפושיו ולתשוקותיו. זהו גם ספר ביקורתי הבוחן את המגבלות של הגישה הרדוקציוניסטית במדע, ומבקש אחר תמונת עולם שיש בה יותר מקום לבלתי נראה וממילא גם לאדם הממשי.
דן לסרי, איש רוח והוגה דעות הפועל ומחנך במסורת הפילוסופיה הדיאלוגית, על פיה הפתיחות אל האחר היא העושה את ההוויה לנוכחות חיה. מבין ספריו הקודמים: הארות לפילוסופיה של נוודים, מקום לגדול, פינוקיו יורד מן הפסים, וחינוך בביצת הפתעה.
אין עדיין תגובות