מקום לזרוח

"רְגָשׁוֹת מַגִּיעִים בְּמִשְׁקָלִים שׁוֹנִים,

לִפְעָמִים הֵם כִּמְעַט ולא מֻרְגָּשִׁים,

וְיֵשׁ את היָמִים שֶׁקְּצָת קָשֶׁה לָלֶכֶת

כִּי כָּבֵד."

 

לא נבראנו כדי להיעלם, אלא כדי להראות את עצמנו בדיוק כמו שאנחנו באמת. בסופו של יום כולנו אותו הדבר שם בפנים: מלאים ברגש, מפחדים, אוהבים, מתכנסים, נפתחים… אנחנו לא טועים בבחירה להיות מי שאנחנו, ואנחנו לא טועים בבחירה לטעות. שזה בעצם מה שנקרא להתנסות, לחיות.

 

"מקומות ריקים שבהם האוויר עומד במקום מחכים להתמלא בלבבות פועמים. אם רק אנשים היו יודעים שהם קיימים מחוץ למחשבות שלהם. אם הם רק היו יודעים שאמונה יכולה להפוך דמיון למציאות, ברגע שלוקחים את הצעד הראשון"

 

"מקום לזרוח" הוא מקבץ שירים וקטעי פרוזה קצרים – השתקפויות של כל אחד מאיתנו ברגעים שונים.

 

דיאנה גינזבורג

בת 26 , ילידת העיר טבריה,

גילתה את האהבה לכתיבה בגיל צעיר.

שאיפתה הגדולה ביותר היא לגעת במילותיה בלבבות רבים ככל האפשר.

"מקום לזרוח" הוא ספרה הראשון.

מקט: 4-1272-1318

"רְגָשׁוֹת מַגִּיעִים בְּמִשְׁקָלִים שׁוֹנִים, לִפְעָמִים הֵם כִּמְעַט ולא מֻרְגָּשִׁים, וְיֵשׁ את היָמִים שֶׁקְּצָת קָשֶׁה לָלֶכֶת כִּי כָּבֵד."   לא נבראנו […]

---

געגוע דופק במציאות בלי התרעה מוקדמת.

מבט נזרק לעברו, מביט בו היטב ונשאב לתוכו.

אין נקודה בגוף שלא מרגישה אותו,

כאילו הגיע להעיר את כל אותן הנקודות מתרדמת ארוכה.

והתחושה משתלטת, זורמת בפנים, קצת מלטפת, קצת נעימה,

וקצת יותר שורטת.

כמה קשה זה להתגעגע לפעמים, לרצות להיות שם,

כשאנחנו בכלל כאן, חיים מציאות אחרת.

וכמה קשה זה שאי אפשר להימנע מההרגשה הזאת,

להעלים אותה, לסגור בפניה את כל הכניסות.

ואין לנו יותר מדי ברירות מולו, מול הגעגוע, אלא לתת לו לעשות

בנו כרצונו ולהתפלל שיעשה רצונו מהר, רק שילך מאיתנו כבר.

הוא צובט בלב, לפעמים חזק יותר ולפעמים חזק פחות.

וכל צביטה כואבת מזאת שלפניה, לא משנה מה העוצמה שלה.

זאת עוד צביטה שמזכירה היטב את הסוף של הדברים שלא היינו שלמים עם סיומם.