סיפור מופלא שעוסק במסעה של המחברת אל הכפר הקטן בקצה המגף האיטלקי שבו נולדה ובו שהו הוריה, שורדי השואה, עם […]
נוף ים, קיץ 1960 "ילדה של שמש”
אבא נהג עד לצוקים שהשקיפו אל הים, ושם החנה את הקומנדקר. כל ילדי השכנים ירדו מן הרכב והחלו לרוץ אל החוף בתוך הערוץ הצר שהתפתל כמו קניון בין סלעי כורכר חוליים. בניגוד להם אהבתי לרדת לאט, צעד אחר צעד ולגעת בקירות הקניון שנראו כנטיפים. מעבר לכל פינה חיכתה הפתעה. מכל פינה ראיתי מִקטע קטן של ים. כשהגעתי לחוף נגלה לעיניי הים כולו והמרחב הכחול הסעיר אותי בהתרגשות. עברנו את הצריף של נינו הדייג והמשכנו כברת דרך צפונה על החוף בדרכנו לגן העדן הקטן והנסתר שלנו: מפרץ אפולוניה.
היתה זו פיסת ים קטנה, מוקפת בחלקה חומות הרוסות שהתגלגלו מחורבות העיר הרומית-ממלוכּית-צלבנית שעמדה פעם על הרמה, ונפלו למים. הקירות העבים הגנו על חלקת-מים קטנה זו מפני הים כאשר סער.
בתוך בריכה זו, שהיתה ספונה מגלים, לימד אותי אבא לשחות. על זרועותיו השריריות הייתי צפה להנאתי, ומן הצוקים שהקיפו אותה צללתי למים.
כשהגיע זמן ארוחת הערב ליטף אורה הרך של השמש השוקעת את החוף. ישבנו על שפת הים ואכלנו את ארוחת הערב שאימא הכינה. הביצים הקשות שנלעסו נכנסו לרווחים שבין השיניים, מיץ העגבנייה העסיסית נזל על בגד הים והפלפלים הפריכים השמיעו קול מתפצפץ כשנגסנו בהם.
יום אחד, בעודנו אוכלים על החוף, ראינו דמות בחליפת צוללן יוצאת מן המים וקרבה אלינו. היה זה בּוֹרקָה, בנו של דֶלמן השכן שעבד עם אבא במפעל והיה מביא לנו זיתים שכבש בעצמו. הוא היה כבן 25, סטודנט לארכאולוגיה והרפתקן ידוע. הפעם הוא נראה לנו נרגש ביותר ושמח לראות על החוף קהל שיקשיב לסיפורי ההרפתקאות שלו. מה ששמענו מפיו הצית את הדמיון:
"לא תאמינו מה גיליתי", התחיל בדרך בה פתח תמיד את סיפורי מעלליו. "התחלתי לצלול כדי לראות מה יש מתחת לחלקי הקירות הענקיים האלה, אם הם נפלו מאיזשהו מקום או נחשפו בגלל השפל, ומה אני מגלה?"
"מה?" שאלנו בסקרנות.
"עיר שלמה קבורה מתחת למים!"
"למה אתה מתכוון?"
"צללתי ונכנסתי לחדר בעל ארבעה קירות ומשם לעוד חדר ועוד חדר ועוד אולם. חדרים בנויים מקירות שעומדים על קרקעית הים. כאן במפרץ רואים שאריות ארכאולוגיות, חלקי קירות הרוסים, זכר לפאר שהיה קיים לפני מאות שנים, אבל מתחת למים נשמר הכול שלם כפי שהיה בימי הביניים!"
"אבל מה בדיוק ראית?" התעקשתי כדי לוודא שאינו ממציא סיפורי-בדים.
קודם כול, אני בטוח שהיה כאן מעגן, לא סתם אתם נהנים מבריכה כזו. ראיתי חלקים של כלי-שיט, נראה לי כמו חרטום של אונייה וּתרנים למפרשים. היו שם אבני-ריחיים מבזלת ואפילו תותח! הרגל שלי נתקלה בעוגן מאבן! ומיד אחר כך עוגן מברזל! נכנסתי לתוך החדר הקטן שנראה לי כמו מחסן. ובאמת, לפני מה אני עומד? לפני כלי חרס מונח על הצד ובתוכו מטבעות זהב!
"אני לא מאמינה לך. למה לא הבאת לנו הוכחה?" שאלתי.
"אי אפשר להזיז שום דבר כי החול התקשה כל כך שרק עם מכוש אפשר יהיה להזיז משהו. חוץ מזה, הרי היה כאן יישוב עתיק מאוד, לא שמעתם על מערות הקבורה שמצאו בכפר-שמריהו בשבוע שעבר?"
מצמצתי בעיניי והסתכלתי בבורקה. השמש השוקעת ציירה הילה סביב ראשו וראיתי את קרני השמש מצטלבות ויוצרות כוכבי-זהב נוצצים. החום העיק עליי וראשי היה כבד, אבל התאמצתי להקשיב להמשך סיפורו.
"וזה עוד לא הכול", הכריז בורקה בביטחון. "אני מביט לכל הכיוונים ולפתע נעמד מולי אביר מימי הביניים עם קסדה ומגן מבריקים מזהב ואמר: 'מינו אותי לפני מאות שנים לשומר האוצרות. סוף סוף מגיע מישהו שאפשר לדבר איתו!' מחר אקח אותך איתי, רבקה"…
המשך דבריו היה מלמול לא ברור…שמעתי מכוש דופק על החרסים ואת גלי המים מלחכים את קירות החדרים…
"רבקה, רבקה", שמעתי את הילדים קוראים בשמי ודבוריק דוחפת מרפק בצלעותיי. "מה קרה לך? נרדמת? שמעת שבורקה אמר שזה מקום עתיק מאוד?"
עיניי הצטללו שוב. נוכחתי בכך שכל הילדים מוקסמים כמוני ורציתי לשאול אם גם הם שמעו את התיאור המרתק על האיש המוזר והעתיק ההוא, אבל אז הרמתי ראש אל בורקה, ראיתיו קורץ אליי כממתיק סוד ושם אצבע לפיו. הנהנתי לעברו הנהון קל מאוד והרגשתי שזה עתה נכרתה בינינו ברית אמיצה לשמירת הסוד. אצטרך לחכות למחר, חשבתי ולא הוספתי מילה.
הגיע הזמן לשוב הביתה. אספנו את תיקי האוכל ואת המגבות והתחלנו לטפס בחזרה בקניון הצר לעבר הקומנדקר.
לפני שעליתי עליו העפתי מבט לעבר הים שהיה פרוס תחתינו. לא הצלחתי לראות שום עיר מתחת למים, אבל, אמרתי בליבי – מחר יום חדש. ראיתי רק את צבע הטורקיז של המים ואת קירות המפרצון הפרטי שלנו.
כשהייתי בת 14 עזבתי את נוף ים. מאז נגס הים בעתיקות אפולוניה וקירות נוספים התמוטטו למים. אגדת אפולוניה שהבהיקה בשמש הזוהרת, נשארה חרותה רק בזיכרונות.
אני מחפשת בכל מקום את השמש ההיא, של אז, ומתגעגעת.
אין עדיין תגובות