שלוש הנובלות סביב קשרי משפחה המרכיבות את הטריפטיכון של יוסף בר יוסף מתנועעות הלוך ושוב בין העולם החרדי לחופשי, ודמויותיהן […]
כבר שנים רבות יום כיפור הוא בשבילי יום ריק, חלול, יום של 'אֵין', אין צום, אין בית־כנסת, אין תפילה, גם אין פּולקעלע של עוף, שאמא נותנת לי כדי לשבור את הצום. בשנים האחרונות, מאז מותו של אבא ביום כיפור לקראת סוף היום, זהו גם יום של אין אבא. וכמובן גם יום של אין אלוהים, ויותר מזה, של אין אין־אלוהים – ה'אין־אין' נוגע לא רק לנושא האלוהים, ואני חושב עליו באחרונה לא מעט, מחשבות מטרידות. למשל, מה יותר קשה, 'אין אהבה', שברור שאתה חסר אותה, או 'אין אין־אהבה', וברור שאתה לא חסר אותה, ובכל־זאת…
אני מנסה למלא את החלל, קורא, אפילו בקול, חתיכות תפילה מתוך המחזור, בלי סדר, גונב צימוקים מן ה'נעילה' כבר בשעות הצהריים, שולף מהמדפים ספרים שאני אוהב, קורא חתיכה פה וחתיכה שם, ובקיצור, מִישְׁמָש שלא ממש ממלא את החסר, ובין לבין אני יושב והוזה, ועולות כל־מיני תמונות, למשל, אני ואבא שלי בים.
סוף הקיץ, ואני כבר תל־אביבי לא מעט שנים, שזוף, שחיין די מנוסה, קופץ אל הגל הראשון שבא מולי, לא גדול ובכל־זאת גל. אני מפלח אותו בגופי כמו דג, כך נדמה לי לפחות, וממשיך לפי מיטב הכללים של שחיית חתירה. הידיים נשלחות לתוך המים, גם הן, כמו הגוף כולו, מחליקות פנימה באלכסון בתנועות רכות ובו־בזמן חדות. הן מושכות לאחור את כל המים שמתחת, והגוף כולו כמו מחליק מְשוּמן קדימה, בשקט, כמעט בלי קצף.
'נו, איך להגיד? לא רע, בהחלט לא רע, רק ש…' הוא כמו מחפש את המלים המדויקות, 'תיכף תראה מה זאת שחיית חתירה אמיתית!' אומר אבא שלי, והוא מטיח בכוח אל המים את הגוף הגברי הלבן והקצת שמנמן שלו, גוף של בחורי ישיבה בצפת ובירושלים, ואז הוא מתחיל לשחות קדימה, הגוף כולו נע מצד לצד, והידיים מתוחות, ישרות, מכות במים כמו כנפיים צרות של טחנת־רוח, כמו כדי להכאיב למים, לשבור אותם, לשבור את הים כולו, ואולי הן מתאמצות להיאחז במים בבהלה, כדי לא לטבוע בהם. ככה שחה עוד קצת, העלה המון קצף סביבו, עד שנעמד, והמים עוד לא עמוקים.
'נו, ראית?' אמר, מתנשף כולו.
'ראיתי, ודאי'.
'נו, ומה אתה אומר?' בשארית האוויר שבריאותיו.
'נו, ודאי', אמרתי, והוספתי, 'ודאי', והרגשתי או ידעתי שלא די בזה, והוספתי, 'ודאי!'
אני לא זוכר אם זה היה באותו יום או ביום אחר, שנינו הלכנו במעלה רחוב אלנבי, מכיכר מוגרבי לעבר כיכר מגן־דוד שבפתח שוק הכרמל. אנחנו עולים ועולים, שיפוע לא תלול ובכל־זאת עלייה, ואבא שלי נעצר.
'כשאני חושב על זה, אתה היום בן עשרים־ואחת, ואני בן ארבעים־ואחת, פער גילים של עשרים שנה בסך־הכל, נכון?' הוא אומר, מתנשם קצת.
'נכון, ככה זה כשמתחתנים בשידוך בבתי אונגרין בירושלים', אני אומר, 'יש לזה גם יתרונות, מה?'
'אתה לא טיפש', הוא מציץ בי, ואני מנחש על מה הוא חושב, ואז הוא מתחייך, והחיוך שלו מלא חיים, 'אתה עוד תראה, עוד שלושים שנה, אנחנו נעלה בעלייה הזאת, או אפילו באיזו עלייה קשה יותר בצפת, אני אהיה בן שבעים־ואחת, אתה תהיה בן חמישים־ואחת, תסחב אחרי בקושי, ואז אני אדחף אותך מהגב ואני אגיד לך, גיי שוין, אַלטער קאַקער! (לך כבר, חַריין זקן!)', ככה הוא אמר לי, 'כן, ככה!' הוסיף.
'כן, אולי, יכול להיות', אמרתי, ואז, 'בהחלט', והוספתי, 'כן, ודאי'.
ועכשיו יום כיפור, וכבר עברו שנים לא מעטות מאז נפטר. ואני שואל את עצמי, למה בעצם שני העניינים האלה, השחייה בים וה'אַלטער קאַקער', צפים בזיכרוני כמעט תמיד צמודים זה לזה? האם בגלל קרבת הים לרחוב אלנבי? בגלל נושאי התחרות והניצחון שבשניהם? להתחרות במי? בי, הבן שלו? לנצח אותי? לנצח את הים? לך תדע.
וביום כיפור אחד, שנים רבות קודם־לכן, המשפחה עדיין חיה בירושלים, אבא עוד לא התפקר רשמית, כלומר לא בגלוי, אבל כבר לא היה 'בחור ישיבה' שמתפרנס על תלמודו, והיה לבוש 'מודרני', הוא החל לכתוב. ספרו הראשון, 'קול היצרים', יצא לאור עדיין בשם משפחתו הישן יהושע ציינווירט, ואני אז בן תשע או עשר, כבר לא ילד של 'חדר', לומד בבית־הספר העממי הדתי, שפתחו זה עתה בדירתם המורֶה והמורָה דוּבִיצקי. אני יושב על מדרגות האבן המשופשפות שמובילות אל פתח בית־הכנסת הקטן 'בית ברוך', שנקרא כמובן 'בֵּייס בּוֹרֶךְ', בפינה הצפונית־מערבית שבעומק מאה־שערים. זה בית־כנסת של חסידים, ויצא לו שם שלא מעט מהמתפללים הצעירים שבו, ביניהם גם בעלי משפחות, פוזלים החוצה לעבר האפיקורסות והעולם החילוני. אני יושב, ביד ימין מחזור קטן, וביד שמאל שקית עם פולקעלע של עוף שאמא נתנה בידי, ריח טוב ומגרה עולה ממנו והוא נעשה כבד יותר ויותר בכף היד, ואני מתגבר על היצר, וחושב על אחרי־הצהריים, אז, או אז… והנה אני שומע מפתח בית־הכנסת שמעלי את קולותיהם של אבא ושל כמה מהצעירים שאתו, מן־הסתם הפסקה בין התפילה למוסף. כעבור רגעים אחדים הוא יורד במדרגות שמעלי, עובר אותי, בדרך גם נוגע בכתפי, מין 'שלום' כזה, ממשיך ויורד, מגיע למטה, מתרחק כמה צעדים, לאן? מה פתאום? ואז הוא נעצר, מסתכל בי כאילו הוא שוקל בדעתו.
'בוא', הוא אומר לי.
'לאן?'
'בוא כבר!' הקול שלו וגם הפנים שונים מקולו ומפניו כשהוא לוקח אותי אתו למערת הסנהדרין, לעשן שם את סיגריית השבת שלו, ואני לא מעלה בדעתי שהוא יעשן ביום כיפור.
אנחנו יוצאים משער הברזל שבצפון־מזרח מאה שערים, ובאוויר עדיין ריח החלות הנאפות של ערב החג במאפיית 'ברמן' שמימין, ועכשיו אני חושב שריח חלות נאפות, גם מיום אתמול, נעים ומושך ומעורר תיאבון יותר מחלות אפויות מוכנות, אפילו ביום של צום. אנחנו ממשיכים ועולים, ואני נעצר. ודאי, שם משמאל הבית של יוסף, החבר החדש שלי מהכיתה, שלא מכבר הגיע אלינו עם משפחתו מדרום־אפריקה. זה בית קטן, מין וילה צנועה, מוקפת גדר, והעיקר… העיקר מסתתר ואורב בסבך העץ, בעצם שני עצים, ואולי שלושה ואפילו יותר, עצי ג'ונגל שהובאו במיוחד מאפריקה יחד עם האריה והנמר, לא סתם נמר אלא נמר חברבורות, הוא התעקש בכל מאודו על החברבורות, והכל של המשפחה שלו. די מהר הזמין אותי לראות אותם, ואני באתי בלב הולם, ובדיוק אז הם יצאו לטרוף טרף, האריה והנמר, נמר החברבורות. והוא הזמין אותי שוב, וגם פעם שלישית, עכשיו ידאג שלא יֵצאו לציד בשעה שקבע לי, הבטיח, אלא ששוב הם יצאו לטרוף טרף, ככה בדיוק אמר, 'יצאו לטרוף טרף', אז יכולתי שלא להאמין לו?
'מה נעמדת שם? נגמר לך הכוח? כבר חלוש בגלל חצי יום צום?' ככה אבא שלי.
'לא, שום דבר, הכל בסדר', אמרתי באפס נשימה ונגררתי אחריו אל קצה הרחוב, עדיין בלי לדעת לאן, ואז שמאלה אל בין גדרות האבן הגבוהות האפורות של רחוב החבשים, ומעבר להן ראשי בתים ישנים, רובם עם גגות רעפים, ומשמאל, בעומק, מטפסת בכל עוביהּ הכנסייה החבשית, ובמרומיה הכיפה והצלב, כמו כיפה קטנה של ילד ירושלמי טוב.
'טפו!… טפו!… ט!…' בשלישי אני חותך ונשאר עם ה'ט' בלי ה'פו'. ואבא שלי כבר פונה אלי.
'ככה?… כמה שבתות בדרך לסנהדריה אנחנו מדברים, ואתה אומר לי שאתה כבר לא מאמין, ובטוח לגמרי שהוא איננו, והנה אתה טפו טפו טפו! הוא חסר לך, מה? אלוהים היקר שלנו…'
'זאת כנסייה, לא בית־כנסת, זה צלב, נוצרי', אני מתנצל כמי שנתפס בחטא.
'יהודי, נוצרי, מוסלמי… זה אותו אלוהים, אין הבדל, אתה צריך להחליט עם עצמך, יש או אין'.
'פשוט יצא לי, אני רגיל, בלי לחשוב. אני לא מאמין, אין', אני אומר במהירות, ונדמה לי שבתוך הפה, בין הלשון לחך, אני מגניב בלחישה גם את ה'טפו' השלישי.
עולה בדעתי עכשיו, שאת כל ההתדיינות הזאת אתי הוא עשה ברוח של שובבות, כשיכור ולא מיין, הרי הראש שלו היה בכלל במקום אחר, שאליו לקח אותי, מקום שבו אין אלוהים ואפילו אין בו אין־אלוהים. את זה ידעתי רק אחר־כך. הוא אחז בידי בנעימות, 'בוא כבר, חבל על הזמן'. כעבור כמה צעדים, והכנסייה שמשמאל כבר מאחורינו, הנה פתח צר בחומת הגדר מימין, מין סמטה צרה ושער שנפתח אל חצר קטנה, טבולה בריח גרניום עז. זה בית של שתי קומות, ובקומת הקרקע דלת עץ כבדה, פעמון תלוי שם, אבא נוגע בו, צלצול והדלת נפתחת.
איך אתאר אותה? לא דומה לאף אשה שאני מכיר. לא לדודה שרה, אחותה הצעירה והצחקנית של אמא שלי, אפילו לא לאסתר היפה, בת־הדודה של אמא מצד סבתא שיינדל, והעיקר… לא דומה לאמא שלי. לא ראיתי בחיי חלוק כמו שלבשה, שחלקו התחתון לא ממש רכוס, לא עד הסוף, כל ה… איך לומר? אני כמובן יכול להמשיך ולתאר בדיוק, אבל הילד של אז לא יכול.
'תכירו', אמר אבא שלי.
'נעים מאוד', אמרה האשה והושיטה לי את ידה.
ואני, גולם קטן, שתי כפות ידי נשלחו אל החזה, יד אחת עם המחזור ויד שנייה עם הפּולקעלע, וכפות הידיים מאוגרפות.
'מה קורה לך?' נזף בי אבא באותה רוח שובבה.
'מה אתה מחזיק שם בידיים?' ככה היא אלי.
'ביד אחת מחזור וביד שנייה פּולקעלע', גיחך אבא.
'פּולקעלע?…'
'פּולקעלע… את לא יודעת מה זה פּולקעלע?' אבא שלח מבט אל החלוק שלה, החלק התחתון שגילה את שוקיה.
'או, סליחה', אמרה וכיסתה.
'את לא מוכרחה, את עדיין בלבוש צנוע', אמר לה, ואז לי, 'אתה יכול כבר לאכול אותה, צמת מספיק'.
'כן, בטח', אמרתי ודחפתי את השקית הקטנה עם הפּולקעלע לכיס המכנסיים, ובלב החלטתי שאצום עד אחרי תום יום הכיפורים, אפילו שאני לא חייב, שהרי אני עוד רחוק מלהיות בר־מצווה. המכנסיים היו חדשים, לכבוד ראש־השנה, מכנסיים קצרים בגובה הברכיים, ממש 'מודרניים' – גובה שהושג אחרי מיקוח קשה וממושך עם אמא כל הדרך אל החייט שלנו, שיושב בכוך האפלולי שלו בשכונת בית ישראל הישנה ומעל לדלתו שלט דהוי 'חייט מודרני מוורשה'.
כל העניין נשכח כעבור רגע. היו עניינים הרבה יותר מסקרנים. על הרצפה סביב סביב ועל־גבי המדפים הצמודים לקירות, עד קרוב לתקרה הגבוהה, הונחו ראשים של גברים וגופים של נשים, לבושות, גם עירומות, וחיות, בעיקר איילות, גם חמור וסוס, והכל פסלים, ידעתי מ'פסל ותמונה לא תעשה לך', והעיקר, כמעט באמצע החדר, עמד גוש גדול של חֵמר אפוי, גבוה בערך בחצי ממני ועבה הרבה יותר. לקח לי זמן להבין שמדובר בראש, כלומר פסל של ראש, ולא סתם ראש אלא דומה לראש של… ואני מסתכל אל אבא שלי ואל הגוש, ושוב, וזה ממש אבל ממש… אלא שעכשיו הוא, כלומר הראש של אבא שלי האמיתי, החי, נהיה קטן יותר, כאילו התכווץ, ומי יודע כמה עוד הוא עלול להתכווץ, וכאילו גם הקרקע נשמטת מתחת לרגליים. את כל זה אני ספק זוכר ספק מנחש, ואת הבלבול והפחד אני זוכר לבטח, ואז התקרבתי אליו כמו להיאחז בו.
'מה אתה אומר, הא?' הוא חייך, גם הבלונד שלו האיר יותר מהרגיל.
'כן', אמרתי, וחשבתי נדהם, מה הוא שמח כל־כך, הרי חתכו לו את הראש.
'זה הכל היא, עבודה שלה', הוא שלח את ידו לעבר זרועה, נוגע ולא נוגע. לא ידעתי אם להסתכל בהם, יותר לא הסתכלתי מאשר כן הסתכלתי, בדומה – חשבתי אחר־כך – למה שקורה לי כשאני לא מסתכל בזכוכית החצי אטומה בדלת חדר־השינה של אבא ואמא, כשהם סוגרים אותה אחריהם בשבת אחרי־הצהריים. ועכשיו אני עם אבא אצל האשה הזאת, והם מקשקשים, ואני ספק מרחף וספק מתחת לאדמה, עד שהוא אומר, 'זהו, צריך לחזור', והוא נוגע בכתפי, זה נעים לי, ובו־בזמן הוא דוחף אותי דחיפה קלה קדימה, 'צא, אני כבר בא'.
אני מסתכל בו, לצאת? לבדי? והוא?…
'אני כבר בא, אמרתי לך, כבר…' ושוב הדחיפה הקלה, 'מה אתה מסתכל? לא יטרפו אותך רגע לבד'.
לא פחדתי שיטרפו אותי, ובכל־זאת לא מיהרתי. יצאתי לאטי אל הסמטה הצרה, ולא סגרתי אחרי את השער. כשחזרתי ונכנסתי, לא יודע כמה זמן עבר, ראיתי אותם עומדים ליד גוש החֵֵמר הגדול, כלומר הראש שלו, והם קרובים כאילו רק הרגע ניתקו זה מזה, והבלונד בפנים שלו מואר יותר משהיה קודם, והוא אחר, אור מחוספס, כמו מעורבב בחודי קוצים של חושך. ואני לבד בעולם ולא יודע מה לעשות עם עצמי, שולח יד לכיס ושָׁם בכיס המחזור, אז אני מחפש בכיס השמאלי, ושָׁם הפּולקעלע שאמא הכינה לי ליום כיפור ואני לא אגע בה עד סוף היום. רק אז, אחרי שיירָאו שלושה כוכבים, ואני־עצמי אראה אותם, רק אז אשבור את הצום ואוכל אותה. ואבא ספק פונה אלי, מניף את ידיו לצדדים בצהלה, והוא ספק אומר ספק מכריז.
'נשארתי בחיים, מה?… ביום כיפור!' ומיד פונה אלי, 'מה אתה עושה פה? בוא כבר!' ובחוץ, אנחנו כבר בסמטה הצרה, הוא נעצר, מסתכל לפניו, רק הקירות של גדרות האבן מימין ומשמאל, ובמרחק, בקצה השמיים הצרים, כיפת הכנסייה החבשית עם הצלב הקטן, אבל פניו מאירות כאילו הוא רואה משהו אחר, והוא אומר, 'איזה דבר, גם אשה כזאת וגם פסלת!' והוא לוקח אוויר וחוזר ואומר באותה צהלה, 'איזה דבר!'
אנחנו שוב במאה שערים, בבית־הכנסת הקטן 'בית ברוך'. אני שוב על המדרגות, גבוה יותר מאשר לפני כן, מנסה לעקוב אחרי קולותיהם של בעל התפילה ושל המתפללים. המוסף מתקרב אל סופו, הנעילה כבר מעבר לסף, הפסקה קצרה ואני שומע את קולו של אבא בתוך חבורת המתפללים הצעירים, ביניהם גם בעלי משפחה, שכולם יודעים שהם פוזלים החוצה לעבר האפיקורסות והעולם החילוני. אני עולה במדרגות עד שאני יכול לראות אותם, בפינה הקרובה לפתח, מקיפים את אבא שלי. מדי פעם אני שומע קול דיבור או צחוק, ובעיקר את הקול והצחוק שלו. הצחוקים כבושים, הרי אנחנו ביום כיפור, קרוב לנעילה, ועוד מעט ייגזר הדין.
האם שאל אותו מישהו לאן הסתלק קודם? קשה להאמין שהעניין בכלל עלה, הרי הלך אתי, הילד, כיסוי מושלם. ובכל־זאת משהו מהאור המיוחד שראיתי בפניו שם עם האשה, אור עם קוצים של חושך, קרן גם עכשיו מפניו, וגם מפניהם של הצעירים שסביבו, אור שועלי־ממזרי הייתי קורא לו. קשה לי להאמין שסיפר להם, אולי רמז, מיני קריצות כאלה. שנים מעטות אחר־כך אמר לי אחד מהם, 'אבא שלך היה גיבור ואמיץ כשעזב את העולם שלנו. זה לא קל, אני לא העזתי'. הוא־עצמו הסתפק במשקפת טלסקופ יקרה, שדרכה היה צופה בלילות בהמון הכוכבים, אינסוף כוכבים שבשמיים.
בשבת שאחרי יום כיפור לקח אותי אבא כרגיל למערת הסנהדרין לעשן את סיגריית השבת שלו, ובדרך חזר ודיבר אתי על הנושא של 'אין אלוהים, יש רק טבע'. ואני כבר הייתי משוכנע בכך לגמרי, וגם התחלתי לאסוף עבירות בסתר, כמי שאוסף מצוות, למשל הייתי מסיר את הכיפה והולך גלוי ראש, כל ארבעה צעדים – עבירה, ובשבתות מדליק גפרורים ומחזיק אותם דולקים, עד שאצבעותי הרכות לא יכולות לשאת את הכווייה. ובמערת הסנהדרין סביב לנו פוערים את פיותיהם פתחי הכוכים, ומי יודע מה יש שם ומה היה, ומי יכול לעלות ולצאת עלינו פתאום ממעמקי המחשכים. ובכל־זאת לא פחדתי, וכשיצאנו מהמערה הבטתי באבא עם זנב הסיגריה בידו, וגם הוא לא נראה מפחד, ואז שאלתי את עצמי – ואולי זה משהו שעולה בדעתי רק היום – איך זה שאחרי עישון בשבת במערת קבורה כזאת הוא יוצא שלֵו ומרוצה, ואילו אחרי מה שעשה – השד יודע מה היה יכול לעשות עם האשה ההיא – הוא קורא בצהלה 'נשארתי בחיים'. והרי ברור שמי שקורא קריאה כזאת פוחד שלא יישאר בחיים. וממי הוא פוחד אם הוא לא מאמין?
אין עדיין תגובות