סאטירה חברתית מפוקסת על סמים קלים מול נגעים קשים בחברה הישראלית. סדרת מידע ביזיוני. אבא הוריד ראש – דמיון מציאותי, […]
פתיחה ספרותית
עיט חג במרומי השמים במעגלים רחבים, שהלכו וקטנו בקוטרם, עם כל מעגל שהשלים. השמים הקודרים היו דחוסים בצפיפות גבוהה בעננים אפורים סמיכים, אשר צבעו את כל שטח הארץ הגלוי לעין באפור כהה מאיים. מפעם לפעם, שיחררו העננים טיפות בודדות של מים, גדולות וכבדות, כרמז דק למבול זלעפות העומד לרדת תוך דקות. רוח קדים קרה נשבה בפראות, שרקה בקולות יבבה מקפיאים, עולים ויורדים בעוצמתם, והפיחה גלים גדולים של עלי נשורת יבשים, העלתה אותם תוך כדי סחרור וסיבוב עד גובה גגות המכוניות החונות לצדי המדרכות, ואז שלחה אותם הלאה, לאי שם במורד הרחוב.
אני שוכב על 'מיטת הכוכבים' בחצר שלי, הניצבת בראש הגבעה החולשת על כל השכונה, וזאת גם הסיבה שזו הנקודה הכי קרובה לתצפית על הפעילות הדרמטית של העיט המתרחשת בשמים הקודרים שמעלי. עיני נעוצות בסקרנות במעגלי העיט. מנקודת התצפית שלי הוא נראה כמו מסרטט במעופו משפך סימטרי עד לנקודת הצלילה. אם היינו מצלמים את מסלול מעופו ומריצים את הסרט במהירות היינו רואים כמו מסלול ספירלי של סופת טייפון. הוריקן קטן וקטלני ההולך וקטן עם כל סיבוב, עד לנקודת הצלילה על הטרף שנמצא במרכזה, בעין הסערה.
ובכלל, איך ולמה החלטתי שזה עיט? איך אני יכול לדעת מה זה, מהמרחק הרב הזה? הדבר היחיד שאני יכול להיות בטוח לגביו במאת האחוזים הוא שזאת ציפור שחורה. בטוח שזה לא יונק. מאחר ויש לזה כנפיים, אין מצב שזה חתול, כלב או סתם פרה, המסתובבת להנאתה בשמים אפורים ללא מטרה. עטלפים הם היונקים היחידים שעפים בכוחות עצמם. אבל הם עושים את זה רק בלילות ובטח שלא במעגלים, כי הם עיוורים ומוצאים את דרכם רק על פי תדר שלוח, החוזר אליהם אחרי שהוא פוגע בעצם כלשהו. מאחר ואין כזה בשמים פתוחים, אין באפשרותם של עטלפים לעוף במעגלים, ומכאן מאת האחוזים בביטחון שלי שזאת מעלי, היא אכן ציפור.
באופן כללי, עטלפים כמעט ואינם נראים לעין בלתי מזויינת, וגם כשהם כבר נראים, קל מאוד לראות שהם לא ציפורים. בקצת פחות ממאה אחוז אני גם יכול להגיד שזאת ציפור טרף. היא מתנהגת באופן קרבי כזה ורואים שהיא זוממת משהו רע… בטוח שהיא לא עסוקה בליקוט תמים של גרגרים, עם המעגלים האלה והדריכות הקרבית הזאת שאצורה בה.
מדי פעם העיט משנה מעט את זווית מוטות כנפיו הרחבות, יוצא מהרצף המושלם של מעגליו האופקיים באוויר, מעפיל כגולש מיומן אל קודקודו של גל דמיוני ונעצר באחת באוויר. בשבריר השנייה בה חונה העיט על ראשו של הגל הוא מותח את צווארו, ארוך ככל יכולתו, מטה ראשו מטה, מעיין בממצאים מתחתיו בריכוז רב ולאחר שהאט שעוד לא הגיע העיתוי הנכון לתקיפה, הוא מחליק חזרה באלגנטיות אל מסלולו האופקי, החג במעגלים. אין לי ספק שהעיט מחכה ואורב להזדמנות הנכונה לצלול מטה במקור חד וציפורניים שלופות, ולעשות משהו אלים ורע.
כן, יש לי ספק אם זה עיט. במחשבה נוספת, אני מודה בפניכם שגם אם היה לי זיון מעולה על העיניים, לא הייתי יכול לדעת אם זה עיט או עיטם, פרס או נשר, חיוויאי או נץ, עזנייה, רחם, שלך, זרון, איה, דיה או הרפיה…
כן, כל אלה הן ציפורים דורסות, כולל ההרפיה. אני לא מבין כלום בציפורים, לכן, וללא שום קשר לשום זיון, לא הייתי יכול לדעת.
אפשר להוסיף לתמונה המתוארת עוד כל מיני תיאורים והתרחשויות שקרו בפתיחה הזאת, כמו למשל את ריח האדמה, את העצים הקרחים, העומדים ללא כל כסות לעורם, עירומים מעלים ורועדים מקור, את השלוליות ואת שורות הנמלים אחוזות התזזית, הממהרות להשלים עוד פרויקט של התארגנות לפני בוא הגשם. בעיניים בוחנות אני סוקר את הרחוב, מנסה לאתר את המטרות התמימות, המתנהלות בשגרה אפורה על פני האדמה וכלל לא נותנות דעתן לרעה השחורה הצפויה לרדת עליהן משמים.
שתי ילדות עם מטרייה כתומה אוחזות בה בחוזקה בארבע כפות ידיים קטנות, מנסות לייצב אותה כנגד הרוח. איש במגפיים רכון אל תוך מנוע עם מכסה פתוח, מנסה לאתר את התקלה ולהפיח בו חיים. ראשו וכל פלג גופו העליון נבלעים מתחת למכסה המנוע. האיש עצמו כלל לא נראה, רק מגפיו שמהם עולים מכנסיים המתאמצים לכסות על עכוזו הגדול הבולט החוצה, ועל סימן החריץ החשוף לסכנה, שכמו מסמן מטרה לציפור השחורה.
אבל אנחנו לא מצלמים. זה לא ערוץ נשיונל ג'אוגרפיק ולא ספר טבע ולכל התיאורים האלו אין שום קשר ותפקיד כלשהו בספר.
זאת פשוט דרך מקובלת להתחיל ככה ספר, בתיאורי נוף של הטבע והסביבה.
אך אנו נהיה כנים ואדיבים, נחזיק לו אצבעות, לעיט או למה שזה לא יהיה, נודה לו על חלקו בספר, נאחל לו הצלחה במטרותיו, ונעזוב אותו לנפשו ולמזלו. אין לנו שום עניין בו או בפגר שלו.
ניפרד ממנו לנצח ונמשיך…
יש לי סיפורים אמיתיים מהחיים לספר לכם. אציין שגם סיפורים אמיתיים לא בהכרח מתאימים לכלל האנשים. יש אנשים שחוסר הדיוק צורם להם הרבה יותר מאשר חוסר האמת. יש אנשים הרואים בטעויות דקדוק איזה סוג של חוסר יכולת הבעה בכתב. לכן, הפתיחה ה'עאלק' ספרותית הזאת תסנן רבים מהם, כי אין דבר כזה, רוח קדים קרה, ומן הסתם אין אותה בחורף, כיוון שזאת רוח קיצית חמה.
ויש כאלה שכלל לא ישימו לב לטעות שכזאת…
אהוד בן-פורת – :
אילן גיל לכאורה מספר את סיפור חייו, בכל פרק סיפור אחר (כך שאפשר לקרוא אותו גם כספר סיפורים אבל הוא נכתב בצורה מעניינת שפשוט מרתק לשבת ולקרוא את כולו), הקוראים בספר יכולים לחוש הזדהות עם אילן לא רק בחוויות שעבר אלא גם בטעמי התרבות שיאמר לזכותו שהוא מרבה לשתף בהם כך שבמידה מסויימת הספר הופך גם למעין ביוגרפיה של הקוראים עצמם. אם זה ספר ביכורים אזי שאחרי פתיחה המרשימה הזו יש עוד הרבה מה לצפות מפרי עטו של הכותב. אחרי שמסיימים לקרוא את הספר יש חשק להוציא אותו מקורא הספרים הדיגיטלי ולראות אותו כמו ספר לכל דבר על מדף הספרים.