לילה אחד, בחורף של שנת 1070 לפני הספירה, פקד אסון את אביגיל: יותם, בנה יחידה, נמצא מת במיטתו. אביגיל, אישה […]
1
"פרח," אמרה ושלחה יד זהירה ללטף את ראשו.
עיניו נותרו קפואות, מסתוריות ושקועות במחשבות שלעולם לא יחלוק איתה. מתחת לעורו נולדה התכווצות מטרידה. ידה השתהתה עד שנרגע, ואז ירדה, מרפרפת על גבותיו.
"יותם פרח שלי," שבה אביגיל ואמרה, מדגישה כל הברה, "פרח."
משהו בו נפקח. "פרח שלי," חזר על דבריה בקול רפה.
היא נשקה על מצחו וחיבקה את גופו הדק. לִבּה יצא אליו. היה בו יופי צלול ושובה לב: תווי פנים רכים שזהרו אל העולם בתמימות אין קץ, שפתיים מודגשות ועיניים גדולות בגוון ירקרק-בוהק. גם עיניה שלה היו ירוקות, ובעולם של בני אדם בעלי מבט חום ושחור היה בכך משום אות שניתן לפרש לטובה וגם לרעה.
הרוח הביאה איתה מן העיר את ניחוחו החם של לחם הערב מעורב בריח עשן. "עוד מעט נלך הביתה," לחשה על אוזנו. הוא ניסה לקום, מגורה מריח המזון. אביגיל משכה אותו אל חיקה, עדיין לא מוכנה להיפרד מן המתיקות שחיבוקיו השרו עליה. הוא נאבק להיחלץ. היא קירבה את פיה אל לחיו ונשפה ברוך על עורו עד שנרגע. אחר כך עצמה את עיניה ונשמה את ריחו, ריח מתוק חמוץ של ילד-גבר.
כשישובו העירה — יהיה עליה להלך לצדו, כיאות. מאז ילדותו הייתה החורבה שבראש הגבעה הקירחת מקום המפלט שלהם. רק שם לא הפריע לה איש ליצור עם בנה את הקשר היחיד שבו נענה לה — המגע.
"עוד מעט נלך," שבה ואמרה.
מגרונו התגלגל גרגור חרישי, והיא חשה בכוח הבלתי מרוסן שפעם בשריריו. הוא פער את פיו וצרח אל ההד שלרגליהם: "עוד מעט נלך! עוד מעט נלך!"
אביגיל ליטפה את עורפו וחשה בשריר שהתקשח למגעה. הוא פלט עוד כמה קריאות ואביגיל נטלה את ידו והעבירה אותה על שפתיה, נושפת עליה הבל חם.
היא סיגלה לעצמה את הנשיפה על עורו כדרך ליצירת קשר עוד כשנולד, לפני חמישה עשר חורפים. הוא היה תינוק שקט במיוחד, שלא בכה וגם לא פקח את עיניו עד שעברו שני מוֹלָדֵי ירח. כששמורותיו נפרדו לבסוף, היה בהן מבט מרוחק, מסתורי, ואלדד בעלה האמין שהוא חוזה במראות אלוהיים. אביגיל הייתה מפוכחת יותר. בלבה קינן חשש שמשהו השתבש. היא הניחה מתחת ליצועו צלמית קטנה של עשתורת, מלכת השמים, שתוליך אותו בבטחה בדרך שבחרה לו. היא לא האמינה באֵלָה, וגם לא באלים אחרים ששמותיהם נלחשו בחשאי כדי שלא יגיעו לאוזניהם של כוהני אדונָי. אבל לא עלתה בדעתה דרך אחרת לבטא באמצעותה את אהבתה. היא לא יכלה לעורר את תינוקה בנשיקות, בערסולים או בחיבוקים. הוא נותר נוקשה ומנותק, אדיש אליה, כאילו רק גופו כאן ונשמתו מרחפת ברקיעים הגבוהים. אף על פי כן אהבה אותו, לא משום שיצרה אותו אלא מפני שבמהלך השנים הפך לתמצית של ישותה, של כל מה שהשקיעה בו והצליחה ללמדו.
עתה היו כל חושיו מרוכזים בחרדון שהתחמם על סלע בשמש אחר הצהריים. חרק גדול חתר באוויר. נחיריו של יותם התנפחו במתח. החרדון שלח לשון ארוכה וצד את החרק. יותם צחק, מסכם לעצמו בסתר מוחו את מה שראה. מבטו נדד הלאה. עיניו שוב הצטעפו ואביגיל ידעה שהוא קולט דבר-מה שעוד לא הגיע אל חושיה.
"הוא," אמר פתאום.
"מה?" שאלה, "מה עכשיו?"
"הוא! הוא!" קולו נעשה רם וחרד יותר. אביגיל ניסתה להבין את כוונתו לפני שיתחיל להתפרע. הוא פקח את עיניה באצבעותיו, אחז בסנטרה וסובב את ראשה לכיוון הדרך שלמרגלותיהם. תהלוכה של גברים מזוקנים עטויי גלימות צחורות צעדה במרחק, נושאת טסי ארד מנצנצים ועליהם ירקות ונתחי גדיים שחוטים שקיבלו מן האיכרים בשדות, קורבן הערב.
"הוא! הוא!" שב יותם וזעק בהתרגשות.
אביגיל אימצה את עיניה. כוהני אדונָי היו שקועים בהילוכם האיטי. הרוח נשאה אליה הדים של ניגון מונוטוני שזימרו. בראשם זיהתה דמות גבוהה וזקופה. חנן הנביא.
על אף המרחק שביניהם חשה אביגיל בעוצמה שקרנה ממנו. זקנו היה עבות וסמיך מזקנם של הכוהנים והוא שטף כאשד שחור על גלימתו הצחורה. קולו היה קשה ורם, וגם כשאמר דברים של יום יום הם יצאו מפיו כבשורה הרת גורל. עתה נדמה לה שהסב את ראשו אל הגבעה ונעץ בה מבט. לבה של אביגיל צנח. היא ידעה שאיש לא יעז להתקרב אל החורבה שבראש הגבעה, שם שכנו על פי השמועה רוחותיהם של תושבי העיר הכנענים שנטבחו עם הכיבוש. ואולם, בה במידה עלולה נוכחותה שם לחשוף אותה ללשונו הארסית של הנביא באחד מנאומיו הקנאיים.
"הוא! הוא!" צרח שוב הנער וקפץ.
הכוהנים הגיעו אל שער העיר ונבלעו מעבר לחומה. ענן האבק שהקימו שקע והדרך שבה ונגלתה. אישה פסעה שם באור העז ששלחה השמש הנמוכה. ידה האחת כיתפה צרור גדול עטוף בבד, והשנייה — אחזה בזנבה של פרדה. הפרדה שלהם, עם הפס השחור שחוצה את גבה במדויק.
אביגיל נשטפה בזיעת תדהמה. "איך ראית אותם בתוך האבק?"
"איך ראית אותם בתוך האבק? איך ראית אותם בתוך האבק?" חזר יותם אחריה בארשת אטומה.
אביגיל צמצמה את עיניה להיטיב לראות. על גב הפרדה ישב בעלה, גופו רכון לפנים בתנומה של אחר צהריים. היא החזירה את מבטה אל האישה. זו אינה משרתת. כבר יש להם אחת, ואלדד — אף שהיה עשיר למדי — חס על כל גרגיר שעורה ממְזָוֵוהו; זאת גם לא בת משפחה רחוקה שאלדד אסף לביתם. הדרך עלתה היישר מגת, הקרובה בערי הפלשתים, ולשום בית אב עברי לא היו שם שלוחות.
נשאר רק הסבר אחד.
היא שבה והשקיפה על האיש הקטן שהתנודד על גב הפרדה, ויכלה לדמיין את קורת הרוח שמן הסתם שפוכה על פניו. האישה החדשה שהביא תשכב אתו בלילות, ובימים תכין לו את המעדנים שאהב. אחרי תשעה חודשים, אולי קצת יותר, תעניק לו את הדבר שאליו נכסף יותר מכול — יורש ראוי. בן שלם, לא פגום.
כמו בכל פעם שחשבה על הפגם, היא חשה מדקרה בשיפולי בטנה, תזכורת לאותו לילה כאוב שבו ילדה את יותם וגופו שיסע את איברי-היַלְדָה שלה. באופן נפתל, היא אהבה את הכאב ואת ההרס שהשאיר בה. הייתה בכך הבטחה שלא תלד עוד ולכן גם חסינות מפני אימת המוות בעת לידה שריחפה מעל נשים כה רבות. בשנים הראשונות שב הכאב והתעורר, מלווה בנחלים של דם, בכל פעם שלא הצליחה לחמוק מתשוקתו של אלדד. בשל כך עשה לו אלדד מנהג לרדת תכופות אל ערי פלשתים, וכששב משם היה שולח לעברה מבט מתריס בלי שידע עד כמה היעדרותו שימחה אותה.
הפרדה, עם האיש שעליה והאישה האוחזת בזנבה, כבר עמדו בשער העיר. אביגיל עוד הרהרה רגע, תוהה מה תעשה, ומיד קמה ממקומה, הברישה את שמלתה מאבק ומלכלוך ואחזה בידו של בנה. "הביתה," אמרה.
"הביתה, הביתה," חזר אחריה אך לא זז ממקומו.
"מהר הביתה." במהלך השנים סיגלה לעצמה בשיחותיהם את דיבורו המקוטע. לפעמים ניסתה לדבר אליו במשפטים ארוכים יותר, אך הוא היה נחרד וכורע תחת עומס הצירופים והמשמעויות שלא הבין. כששוחחה אתו עשתה זאת בזהירות, כאילו אחזה בידיה קוּר דק שעלול בכל רגע להישמט מידה, ואז שניהם יאבדו זה לזו. היא הייתה בת שלושים קיצים, ועוד מעט תיחשב לזקנה. איש לא אהב אותה מלבדו, ולו לא היה אדם מלבדה. ביחד הם היוו יחידה רופפת שהצליחה לשרוד בשולי חייהם של אלדד ושל העיר צובה.
אבל עכשיו — מציאות חדשה נולדה והיא ממתינה להם בבית. הם ירדו במהירות בשביל עזים צר ונכנסו אל צובה מבעד לשער השוק, מתנשמים. בבת אחת הלמו בהם הריחות והקולות והמראות שהחומה עצרה: ענני זבובים, אדים של אשפה תוססת ושל הפרשות; צעקות, נערת חמורים ופעיות של עזים וכבשים. מעל כל אלה התנשא קולו הרועם של הנביא, שכבר פתח בדרשת הערב. המילים "חטא" ו"עונש" התדפקו על עור התוף שלה, והיא תהתה בפעם המי יודע כמה מהו החטא שבעֶטיו נענשו היא ויותם. לפתע עצרה. "החוטאים בינינו לא יינקו!" קרא הנביא וכותלי הבתים החזירו את דבריו כשהם מרוסקים לבני-הדים. "אדונָי אב רחום, אך גם קפדן. אם מי אשר עשו רעה מלפניו לא ישובו מרעתם — עונש כבד יפקוד אותם ואת בניהם ואת בני בניהם, חי אדונָי!"
מי יהיה זה הפעם? תהתה אביגיל. היא זכרה את חששו של אלדד מפני הנביא, האדם היחיד בעיר שאפילו הכוהנים הקפידו שלא להרגיז.
יותם כינס את כתפיו בחרדה, כאילו הבין את הדברים, וניסה לאטום את אוזניו בכפות ידיו. הוא נצמד אל אביגיל, שמשכה אותו אחריה בתקיפות ופנתה אל סמטה צרה שהוליכה מן השוק אל הבית בדרך הקצרה ביותר. "לא מכאן," יילל יותם ובכל פסיעה שנייה ניתר לאוויר והשמיע קול נהמה.
"אי אפשר ללכת בדרך הרגילה היום. צריך למהר," אביגיל משכה אותו בכוח. פניו התכרכמו ויבבה מרה פרצה מבין שפתיו. אביגיל הקשיחה את לבה. היא הייתה חייבת להגיע אל ביתה לפני שהאישה האחרת תשתלט עליו. "צריך למהר," שבה ואמרה.
"צריך למהר," קרא יותם גם כן, "צריך למהר."
בסמטה הבאה שיחקה קבוצת ילדים, ואביגיל חשה שלבה מתכווץ נוכח עליצותם. בכל צעד היה יותם פחות נשלט ופחות צפוי. לבסוף כרע תחתיו, עיניו תלויות בה במבט מאשים. "צריך למהר," קרא בקול ניחר.
זה היה כישרונו הגדול, בעצם היחיד: לחזור על כל משפט ששמע. די היה שאלדד יתחיל למלמל אחת מתפילותיו, אפילו הנשכחת ביותר, ויותם מיד דקלם אותה בשטף. לפעמים גרם למבוכה, כשרץ ברחובות העיר וקרא בקול רם אמירות ומשפטים ששמע בבית או מפי אחד השכנים.
"צריך למהר," צעק אליה שוב ושוב בנימה מאשימה.
הילדים הקיפו אותו במעגל. הוא סִקרן אותם והצית בעיניהם ברקים של עוצמה ושל עליונות. כמה מהם קראו לעברו משפטים מגונים וצחקו כשחזר עליהם. בזווית עיניהם בחנו את אביגיל, מוכנים לנוס ברגע שתפגין כוונה לפגוע בהם.
כמו הוריהם, שכניהם, ובעצם — כל תושבי העיר, גם הם חששו שתטיל בהם כישוף. מיום שהגיעה לצובה, ביחד עם בעלה, היא ליקטה צמחי מרפא ביערות ובשולי השדות שמסביב לעיר וריפאה באמצעותם פצעים ומחלות. למרות שהסבירה חזור והסבר את פעולתו של כל צמח ונמנעה מכל העמדת פנים שמדובר בקסם — כינו אותה תושבי העיר וסביבותיה "המכשפה". תרמו לכך עיניה הירוקות וחזותה הרעננה, שכמעט לא בָּלתה בשלושים שנותיה. כמו שפתיו של יותם, גם שפתיה היו מלאות, ושמרו על צבען הסמוק. עורה היה בהיר וגם חָלָק בזכות המשחות שרקחה. רוח ההרים לא ייבשה אותו והשמש העזה רק הוסיפה לו גוון זיתי עדין. שערה החום היה כרוך סביב ראשה, אך כשהתירה אותו התבדר סביב פניה כהילה רכה.
"צריך למהר," זעק יותם אל מעגל הילדים שהקיפו אותם.
הם הגיבו בצחוק מתגלגל. אביגיל חשה גל של טינה עולה בה. לא אותו אני שונאת, חשבה, אלא את עצמי, את הדבר הרע או המיוחד שבי, שבעטיו הוא נולד. בשום יישוב במרחק הליכה מצובה לא נמצא ילד כזה; בשום יישוב גם לא הייתה אישה כמותה, שהכירה את כל צמחי המרפא, שלא שכבה עם בעלה זמן כה רב, ושכדי להגן על עצמה מפני ההתרסקות שבעוד לידה ומפני כאב הלב שעוד ילד כזה יביא — גם ביצרה בלילות את דלת חדרה במוט עבה.
יותם חדל מצעקותיו ובהה בה, חף מכל הבעה. אחוזת כעס החלה לצעוד הלאה. עד מהרה שמעה את צעדיו בוטשים מאחוריה. היא לא הסבה את ראשה, רק אמרה: "כשאתה רוצה, אתה מבין…", והוא נתלה על ידה, מתפייס.
סמוך לביתה עמדו שלושה משכניה ופרקו שקים מעל גבו של חמור. הם פסקו ממלאכתם והתבוננו באישה ובילד. אף שרוב גופה היה מכוסה, כגופן של יתר הנשים בצובה, היה בתנועותיה ובפניה של אביגיל דבר מה שגרם לגברים להתבונן בה, ולאלדד — להתלונן על פתיינותה. אף על פי כן, היִראה מפניו של אלדד הבטיחה שאיש מבין מנהיגי העיר, כוהניה ואפילו הנביא — לא יעלה בדעתו להגלותה כפי שהגלו מכשפות אחרות, שנאלצו להתגורר מחוץ לחומות ולקבל את הפונים אליהן במקומות סתר.
הכבוד שזכה בו אלדד נבע מעיסוקו. הוא היה "רואה", כלומר ידע לצפות אל מעבר לנגלה ולמצוא עזים שנעלמו, תכשיטים שאבדו ושפחות שברחו מבתי בעליהן. הוא חולל את כל זאת בלי שקם מכורסת האבנים שבנו לו חסידיו בשער העיר. לא תמיד נמצאו האבדות, אך בעליהן לא הוטרדו מכך. הם גם לא ביקשו שיאמר להם להיכן בדיוק נעלם רכושם, רק שייטע בלבם את האמונה שהוא נמצא במקום כלשהו, ממתין לרגע שבו ישוב הזמן ויפגיש אותו עם בעליו. לפעמים היה מודיע בנימה של ביטחון שהאבדה לא תימצא לעולם, וגם מפרט את הסיבות לכך באופן כה משכנע, שהפונים היו שבים לביתם מרוצים. עצם ודאותו של האובדן אפשרה להם לוותר.
ובכל זאת, היו פעמים שבהן נדרש להוכיח את יכולתו ולמצוא דבר מה בפועל ומיד: טבעת חותם יקרה, חליל מעץ זית מגולף, או בתו הקטנה של אחד מנכבדי העיר שנעלמה בסמטאות השוק. בדרך כלל הייתה זאת אביגיל שפענחה את התעלומה.
באחד הימים נגנבה מחבת נחושת מעל המזבח. כששב לארוחת הצהריים קרא אלדד לאביגיל אל חדרו. הוא מעולם לא ביקש את עזרתה במפורש, אלא גולל את העובדות לפי תומו, כאילו סיפר סיפור. "מחבת של נחושת נגנבה מעל המזבח."
אביגיל לא הזדרזה להשיב. כל תושבי העיר הכירו את המחבת שהכוהנים נהגו להתיז ממנה את שמן-הנֶסֶך1 בתחילתו של כל טקס הקרבת קורבנות. בימי חול היא הייתה מונחת על גבי מזבח האבן, יחד עם יתר כלי הפולחן שאיש לא העז לגעת בהם. קוטרה היה כאורך אמת ידו של גבר, ואביגיל הניחה שהיא לא הוברחה אל מחוץ לשערי העיר, שחייליו של שמשון שמרו עליהם היטב. מישהו גנב אותה לשימושו, מישהו שמעמדו היה נמוך ולא העסיק משרתים או עבדים שעלולים היו להסגיר אותו. היא ראתה בדמיונה כוך דל ובו זוג וכמה ילדים, מתגודדים סביב המחבת שהתבשלו בה דוחן יחד עם בדל בשר. במוחה החל מתהווה רעיון. "הקריבו במחבת בשר קורבנות?" שאלה.
"לא. רק נסכו בה שמן ומים על המזבח."
"כלומר, היא לא הייתה מצופה מבפנים בבדיל…"
אלדד עדיין לא הבין לאן היא חותרת. "לא…", אמר בתמיהה.
"ובכן, זו התשובה." אביגיל קמה ממקומה. היא שנאה את הרגעים הללו, שבהם אחד מרעיונותיה עבר לרשותו של אלדד והותיר בה תחושה של ריקנות. היא ידעה שיציג את הפתרון בשער העיר כאילו הגה אותו בעצמו, ותמיד העלימה ממנו חלק מן הפתרון, לשמר את עליונותה. אלדד חיכה עד שתגיע סמוך לדלת, ואז קרא: "אישה!"
אביגיל עצרה. המילים הבאות היו קשות לו. מבטו שוטט על פניה, תר אחרי סימן של התגרות או של התרסה שישמש לו עילה לגדף אותה או לאיים עליה במלקות. היא מעולם לא סיפקה לו הזדמנות לכך. "איזו…", פתח והשתתק, מקווה לחמוק מן הצורך להגות את המשך המשפט.
אביגיל המתינה.
"מה התשובה?" צעק אלדד בכעס.
אביגיל חייכה בסיפוק. "בביתו של הגנב בוודאי בישלו או טיגנו את המזון במחבת החשופה. אחרי כמה ימים הרגישו בני הבית חולשה, עייפות, סחרחורת, עילפון… נחושת חמה היא רעל."
מבט של עוינות עבר ביניהם. אביגיל הפגינה את עליונותה ואלדד רתח מחימה. אביו, שהיה רואה בשילֹה, דאג שבנו, הרואה המתלמד, ירכוש כל פיסה של מידע על העולם. תכונותיה של הנחושת היו ידועות לו, והוא זעם על שלא השכיל לקשר בינן ובין המקרה.
כשהגיע אל שער העיר קרא אליו אלדד את החיילים. עד מהרה נגררו לכיכר בניה של משפחה אחת, ועִמם המחבת. אלדד שב בערב במצב רוח מרומם ושתה יין מן הכד שהיה קבור באדמה מתחת למצעו. כששקע בשנת שיכורים נחרנית חיטטה אביגיל באבנטו, הפרישה לעצמה מְכיתַת כסף מאלה שמצאה שם, ופסעה חרש אל החומה שהתנשאה באחורי החצר. בעבר היה זה קיר של בית עשירים כנעני. עתה נשארו ממנו רק כעשרים נדבכים של אבנים מסותתות, שהיו מכוסות בקיסוֹס עבות. אביגיל מיששה אותן עד שמצאה את האבן שלה — זו שמאחוריה החביאה את כספה, יחד עם היקרות שבתרופותיה. היא משכה אותה החוצה והוסיפה את המְכיתה אל האוצרות האחרים שצברה שם.
גם עתה, כשנכנסה אל החצר גוררת את יותם אחריה, העיפה מבט בחומה, בודקת את שלמותם של ענפי הקיסוס. היא הייתה עסוקה במחשבה כיצד תגן על מעמדה מפני האישה החדשה. יותם צרח ללא הרף. סבלנותה של אביגיל פקעה. היא השתיקה אותו בקריאה רגוזה, והוא געה בבכי.
פּוּעָה, האַמה, נעצה בגבִרתה זוג עיניים פעורות. מעולם לא שמעה אותה גוערת כך בבנה. אביגיל חככה בדעתה רגע אם להכין את אמתה לקראת הבאות, אך בשער כבר נשמעו קולות. אלדד נכנס ראשון, הפרדה בעקבותיו, והאישה הזרה במאסף. אביגיל חיבקה את בנה בחוזקה. אלדד זרק בה מבט ואחר כך רמז לפועה לפרוק את המטען מעל הבהמה. פועה פתחה את הקשרים בזריזות, פוזלת לעבר אדונה, חרדה לרַצותו. היא נרכשה מאביה כשהייתה בת תשע, ועתה הייתה בת שתים עשרה. פטמותיה כבר הזדקרו מבעד לבד הכותונת שלבשה ואביגיל הסכינה עם המחשבה שבבוא היום גם תבקר בלילות בחדרו של אלדד. בנסיבות הקיימות היה זה הרע במיעוטו. העובדה שפועה הייתה אמתה שלה הפכה על פי החוק את הצאצאים שתלד לאלדד — לילדיה של אביגיל.
אלא שעתה השתנה המצב. לא שפחה כי אם אישה זרה ועצמאית תלד את צאצאיו של אלדד, ואביגיל עם בנה הפגום יהפכו בבת אחת למיותרים. לבה צנח כשאלדד אחז בזרועה של האישה שהביא והוליך אותה אליה. "היא תישן בחדרו של יותם," אמר, "ויותם יעבור לגור אתך."
היא נחרדה. רק לפני כמה חודשים גמלה את יותם מן המנהג לישון איתה. כל שינוי החריד אותו, ואם יהיה עליה לעקור אותו מחדרו החדש, יעברו שבועות רבים עד שישוב ויירגע. "אתה יודע שיותם זקוק לחדר משלו," אמרה.
אלדד לא השיב. אביגיל נדרכה. אסור היה לה להיגרר לוויכוח. לא עכשיו, לא בפני אחרים. ואולם, אסור גם שיותם ייעקר מחדרו. היא סקרה את החצר שהייתה בנויה בתבנית ריבוע. בצלעותיה נבנו חדרים שקירותיהם טיט, וגגותיהם — יריעות עור וענפים. החדר הגדול והמאוורר ביותר שימש את אלדד ללינה ולקבלת אורחים. לאביגיל וליותם הוקצו שני החדרים הנותרים, שלצִדם תחמו גדרות של ענפים קוצניים דיר עזים קטן. פועה, השפחה, ישנה ליד כירת הבישול, מתחת לסככה שבין החדרים.
הטיח שעל קירות החדרים נקלף ורצפותיהם היו עשויות עפר מהודק. אלדד סירב להשקיע את כספו בשיפוץ הבית והעדיף לצבור אותו במקומות המחבוא שבחדרו. אורח החיים הזה שיווה לו תדמית נזירית, שהתיישבה היטב עם עיסוקו כרואה. ביום מן הימים, כך קיווה, אחרי שחנן הנביא ילך לעולמו — אולי יכירו בו כנביאה של העיר.
אביגיל חישבה בקדחתנות: היכן תוכל לשכן את הזרה? לרגע חשבה להציע לה את חדרה, אך זה היה צעד בטוח לנישולה המהיר ממעמדה. מבטה נדד אל פניה של האישה. לפתע עלה בה רעיון. "כמה מוהר שילמת?" שאלה את אלדד בקול קשה.
"לא שילמתי. היא עיוורת," השיב אלדד בנימה של הישג והעביר את ידו מול עיני האישה.
היא לא הגיבה.
עיוורונה של הזרה לא הפיג את חששה של אביגיל, רק הוסיף עליו עלבון. הנערה לא הייתה מבוגרת בהרבה מיותם, אולי בת שש עשרה או שבע עשרה. גופה היה דשן, ועל פי ידיה הרכות נראה שגדלה בעיר ולא נאלצה לרעות עזים או לעבוד בשדות. פניה היפים קרנו בבריאות, ורק עיניה היו מכוסות בגידולים מודלקים, דמויי גרעינים, שצמחו מעפעפיה. "איך קוראים לה?"
"אביה קרא לה דוֹרִיָה."
"היא פלשתית…"
אלדד משך בכתפיו. "הייתה. עכשיו היא בת לשבט יהודה, כמוני."
על עורפה של דוֹריה התנוססה כתובת קעקע של סרטן. מפי נוסעי השיירות שמהם רכשה אבקות מרפא וסמים למדה אביגיל שזהו סמלו של בית הזונות הגדול ביותר בעזה.
"היא זונה."
"היא בתולה. אביה מכר אותה לבית זונות וכבר קעקעו אותה, אבל מיד השליכו אותה משם. אף אחד לא הסכים לשלם כדי לשכב עם עיוורת."
"ורק לך לא אכפת? הרי יש לך די כסף לקנות אישה בריאה…"
"אני עוד יכול לשלוח אותה בחזרה…" אלדד נעץ באביגיל מבט חומד. פניה קפאו כדי שלא יסגירו את רגשותיה. היא תיעבה את המגע הגרמי של גופו המכוסה בשיער צפוף כפרווה, את ריחו החמוץ ואת התנועה הנוקשה, המהירה, שבה חדר אל תוכה בשנים שעוד לא היה בה די עוז להתבצר בחדרה בלילות. "ובכן…?" שאל אלדד.
הנערה הזרה עמדה ביניהם, חיוך של מבוכה על שפתיה. היא לא ראתה דבר וגם לא הבינה עברית, אך בחושיה, שחודדו בשנים של עיוורון, קלטה שהיא נושא השיחה. לפתע התחלפה ארשת המבוכה שעל פניה בחרדה, כשיותם זינק וחיבק את גופה מאחור, נוהם בהתלהבות.
"לא!" אלדד חבט בראשו במטהו, "לא!"
יותם התכווץ תחת המכות אך לא הרפה. אביגיל הניחה את ידה על ראשו של בנה. המכה הבאה שלחה זרם של כאב במעלה זרועה. בעדינות אך בתקיפות הפרידה את אצבעותיו של בנה מגופה של הנערה. אלדד שב ונשען על המטה. "הוא כבר גבר," קבע, "הוא יישן בדיר, רחוק ממנה. היא אפילו לא מסוגלת לראות אותו כשהוא מגיע ולברוח."
אביגיל אחזה בסנטרה של האישה ושבה ובחנה את עיניה. "אני אדאג שהיא תראה אותו ותוכל להיזהר מפניו," התקדמה בזהירות אל מטרתה, "אני ארפא אותה."
"הוא יישן בחוץ," התעקש אלדד.
"אני ארפא אותה," שבה אביגיל ואמרה. "קיבלת בחינם אישה עיוורת. אני אעשה שהיא תוכל שוב לראות."
אלדד הרהר רגע ואז הנהן.
"…היא תישן אתך והבן שלנו יישן בחדר שלו," השלימה אביגיל את העסקה.
הפעם אלדד לא התנגד. "הבן שלָך," תיקן ושלח מבט אדיש אל יותם, ששכב על הקרקע מקופל תחתיו.
הוא שב ואחז בזרועה של האישה והוליך אותה אל חדרו. באמצע הדרך קראה אביגיל אחריו: "…וגם כשהיא תהיה נידה ולא תוכל לישון אתך2 — היא לא תקבל את חדרו של יותם. אני אתן לה את החדר שלי ואישן ליד הכירה, עם פועה."
אלדד לא השיב, ובעיניה של אביגיל זו הייתה מחווה של הסכמה.
עננה של מתיחות ירדה על החצר. פועה שאבה מים מן החבית, הובילה את הפלשתית אל מאחורי הדיר והניחה בידה פיסת בד שתרחץ בה את גופה לקראת המשכב עם אלדד. דוריה גיששה בידיה, מחפשת קירות שיגוננו עליה, ומשלא מצאה השתופפה מאחורי גדר הדיר. שדיה הכבדים היטלטלו מאחורי ענפי הסירה הקוצנית, נגלים ונסתרים חליפות. אגנה היה רחב ושיח הערווה שלה עבות ושופע, סימנים מובהקים לכך שתלד בנים רבים. אביגיל נטלה במפח נפש פנכת חרס ובה נזיד ירקות ולחם מידיה של פועה ומשכה את יותם אל חדרו, להאכיל אותו.
אין עדיין תגובות