בשידה ישנה מצא סוחר עתיקות מדים ישנים אביר הדוב אברום רותם מתפוררים של חיל צרפתי מימי נפוליאון, ותיק עור ישן בהרבה, שבתוכו צרור גדול של נירות בכתב צפוף. שלושה כתבי יד שנכתבו בסדר כרונולוגי: הראשון מאת סבסטיאן איש דת המביא בכתביו את קורות שושלת בית טור, של אייקה היפה, ושל בנה המופלא בז'אם הדב. הכותב השני – לואי איש טוֹר, ממשיך לתעד עד שלהיי ממלכת ירושלים הצלבנית. החלק האחרון של הספר נכתב על ידי בלזק פרוסט, חייל בצבא נפוליאון בשלהי המאה ה-18, שנלחם במצור על עכו לצד ידידו סגן פיליפ טיירי, נצר השושלת לבית טור, והרביעי בידי היסטוריון עכשוי, שהוציא את הכתבים לאור. פנטזיה או תעוד היסטורי. כך או כך, ניתן ללמוד על תקופה מרתקת בתולדות הארץ, לראות מבעד לתיאור נופיה ותושביה, את הטבע האנושי של בריות המחפשות תשובות וגאולה לעצמם, על רקע אירועים היסטוריים גדולים, וכל חייהם נעים בין תקוה לאכזבה וחוזר חלילה, ובלית בררה, נושאים עיניהם לשמיים הריקים והאילמים. אנו מצטרפים למסע בתמיהה וסקרנות. מה מבין כל אלה פנטסיה ודמיון שהותירו כתבים אלה, ומה היה היסטוריה של ממש, לא נוכל כנראה לעולם לאשש במקורות אחרים. אך השילוב שבין הפנטזיה והעדות ההיסטורית הוא המזין את שורשינו הקדומים, של אבותינו מאי-אז, והוא שהביאונו עד הלום.
על אברום רותם
ד"ר אברום רותם הוא פיזיקאי, מהנדס אלקטרוניקה ויזם הייטק. אברום רותם עוסק בכתיבה ובאינטגרציה בין תחומי עניין וידע באתיקה, פילוסופיה, תאולוגיה (יהדות, הינדואיזם, נצרות), היסטוריה ומדעים. פירסם 3 רומנים. ... עוד >>
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת עברית
22.00 ₪
מקט: 001-1580-004
מבוא: רגע של פז וכתבים ישנים
מה יפים היו החיים לו ניתן היה לקבץ את רגעי הפז לאגודה אחת. רגעים בהם החווה עומד על רגליו, נפעם ממראה, פיסת נוף בה שלובים צורות, צבעים, דוממי שמיים וארץ, באיזון יוצא דופן, ולגרש את המחשבה הדופקת בדלת, שהכל זמני כל כך, חולף, וממילא לא תוכל להתפעם אלא לזמן קצר מדי. רגע פז כזה מותח את הזמני והחולף לנצח.
כך מצאתי עצמי, טבול עד צואר ברגע פז שכזה. רגע חולמני, בו הזמן אינו דוחק, ההפך. היה עלי לבלות יומיים תמימים עד הטיסה מוינה הביתה, אחרי פגישה שגרתית על כתיבה משותפת עם פרופ’ גטרוד ואגנר מאוניברסיטת וינה על מקצועות היהודים במרכז אירופה אחרי ימי הביניים, וארוחת ערב משמימה, והרי אני חופשי ליומיים תמימים. לשם כך הרחקתי מהעיר הגדולה בנסיעה רגועה של כשעתיים לכיוון כללי דרום מערב. רגע של פז הופיע מבית-קפה הצופה על עמק עצום, בדמות ערפילים, מים, והרים גבוהים באופק.
לא ניתן היה לצפות מראש שרגע של פז שכזה יופיע, ודאי כזה שיכפה על מהלך החיים פניה חדשה וצורמת למקומות וזמנים אחרים, שקומץ ענווים, אלמונים ברובם, קשורים בם. שעה ארוכה בהיתי בנוף המרהיב, שילוב ערפילים, סתיו קודר והרבה יופי, וספגתי מלא כוס של חן חולף וזמני עד כאב. כשפניתי לרכב השכור לצאת לדרכי, מצאתי שהשליטה על מהלך החיים נשמטה ברגע, כלומר לא מצאתי את המפתח. גם לאחר שהפכתי שוב ושוב את כיסי מכנסי, שם מפתח רכב מונח תמיד, ועברתי לבלתי סביר כמו החולצה והמעילון, ופסעתי שוב ושוב בשביל המוליך מהחניה לבית הקפה המשקיף אל ההרים והעמק, כולל נעיצת מבט בשולחן שישבתי, תחתיו וסביבותיו. עמדתי רגע ארוך, מתבונן ומשתומם ביני לביני, כיצד זה מפתח, חפץ קטן, כטפח אורכו, הוא הוא נשמת החיים של מפלצת מתכת ופלאסטיק גדולה, שללא הוא, הרי היא חפץ דומם ללא רוח חיים, גווית דרקון חסרת שימוש ותכלית.
גם אם ברור היה מה לעשות: להפיח רוח חיים בטלפון, ולגזור על עצמך עוד כמה שעות המתנה מייגעות לגואל שבידו העתק של המפתח שאבד, רק כדי להפיח שוב רוח חיים במפלצת מתכת ופסלאסטיק, שתקום מן המתים ותמלא את ייעודה להסיעני. מאחר וזמני בידי, המתנתי מעט כשאני סובב את הרכב , פגר לכל דבר ועניין. מבטי הצטלב עם מבטו של בחור חביב, מיושבי בית הקפה, שהבחין בצרה שנפלה עלי בחטף, ופתח בשיח ענייני.
כך הביאני רגע של פז, שבז לתחושות התכנון והשליטה על מהלך חיי, אל רכבם של ג’וזף ואתנה, זוג צעיר שישב שם ונהנה אף הוא מרגע כזה מול הנוף המרהיב של הרים, מים שמיים וערפילים, והפלגנו לוינה העיר הגדולה. מטבע הדברים חייכנו וליהגנו, דבר הוליך אל דבר, והנה אמרתי שאני מישראל, ועוסק במחקר אודות חיי תעשיה ומסחר בימי הביניים.
ו – – גם תקופת הצלבנים בירושלים? שאל ג’וזף. הו, אני לא מתמחה דווקא בהם, אלא בנעשה במרכז אירופה של אז. כיבוש המזרח בידי האירופאים בימי הביניים לא מענייני האקדמי, אמרתי בחשיבות. שתיקה חשודה נפלה על כולנו, ושוב נשמעו אנחות גלגלי הרכב, הפעם במסע שמשנה מהלכם של גלגלי עולמי, השלובים דבר בדבר, ונעים בסינכרון מושלם, גם כאשר הם מתקוממים בשל הפרת השלווה והנינוחות היחסית להם זכו בזמן האחרון לפחות. אתנה, תושבת סלוניקי לשעבר, הביטה אלי, חייכה, ופנתה והביטה בבן זוגה, שנראה שנבהל מעט. בדיעבד סיפר, שחש במשק מסתורין מוחשי והולם, שאין כאן יד המקרה אלא כוונה מיסטית של ממש. כדי לעכל זאת ולנווט בתבונה את הדברים, שתק רגע ארוך. נודה לאתנה על שהפיצה חכמה ודעת לשם סבלנות וקור רוח, ודממתי אף אני ולא הוספתי הגה.
מנוואת, אמר שאל ג’וסף לאחר שתיקה ארוכה. אתה מכיר?
מנוואת? אמרתי שאלתי, כן, מנוואת, בגליל, על יד עכו.
אה, אתה מתכוון למנות, מָ-נוֹת, כן, המקום מוכר לי. קיים שם ישוב ישראלי בשם זה, וחורבות של כפר עתיק, כנראה חווה חקלאית מימי הצלבנים. ווא, אמר ג’וזף, ווא, אמרה אתנה, ואני שותק שואל. ג’וסף מהנהן בראשו, ומספר לי ללא קול, כמחווה אולי, אף שאיני יודע דבר וחצי דבר על מה הוא מלהג עם עצמו, ואף הצמיגים הרחבים על הכביש המהיר, צמצמו אוושתם כדי לא להפריע.
בעודנו סבים לארוחת ערב בבית המפואר יחסית של ארהרד, אמר אביו של ג’וזף, סוחר עתיקות מבוסס בשורש משפחתי המצוי עמוק במצולות הזמן במקצוע זה: מנאוות. אשמח לבקר שם פעם, הנהן. אביר הדב שלט שם, הנהן שוב, ונעץ מזלגו בתוכן צלחת האוכל.
יום אחד נקרה ארהרד למרתף של בית מידות בעיר, ובעודו מורה לעובדיו לפנות רהיטים ישנים שעשויים לעניין אספנים, שסבורים שמגע יום יומי עם חפצים מימים רחוקים, מעניקים להם מעין הבטחה לאריכות ימים מופלגת, שכן יד אחת פרושה לעבר רחוק, ושניה לעתיד. רק כשכמעט נעלו את הדלת האחורית של המשאית, לאחר שרוקנו את המרתף להכשירו לדור הבא שלא ידע מה היה בו קודם, הפנה אחד העובדים את תשומת הלב לארגז ישן שהיה בתחתית אחד הארונות המפונים, ובתוכו מדים ישנים מתפוררים של חיל צרפתי מימי נפוליאון הכובש, ותיק עור ישן בהרבה, מכורסם בכתמי הזמן, עם שני כיסים שפתחם רכוס בכפתור מתכת, מיקום קסת דיו ונוצות לכתיבה, חפצים שכיום הם חסרי ערך. בתוך התיק היה צרור גדול של נירות בהם כתוב בצפיפות, וניתן היה לראות ההבדל ביניהם – אלה הישנים מאד, עבים ומחוספסים, והשניים, חדשים יותר, עדינים ושבירים בהרבה.
בעל הבית, ששמח על פינוי המרתף, לא הביע עניין בתיק העור. נראה ששמח להיפטר מחפצים שעבר זמנם, ואין לו כל קשר אליהם, שכן לא הכיר את שלשלת בעלי הבית הקודמים, שודאי גם הם התחלפו מספר פעמים במהלך הדורות. אביר הדב, הנהן ארהרד בהביטו בי, בז’אם אביר הדב, תיעוד או פנטסיה אודות אביר בממלכת הצלבנים הראשונה, אך ללא ספק נכתב בתקופה ההיא. החלק הראשון נכתב בתחילתו מחוץ לארץ הקודש של אז, בדרך לקימום ממלכת הצלבנים הראשונה, וארועים במהלך קיומה מנקודת מבט די אישית, ספק עדות ספק פנטסיה. החלק השני נכתב על ידי צעיר, עדות ממקור ראשון, ולא שמועה, על קורות קצין אחד, כשברקע הכישלון המפואר של נפוליאון, בפרט במצור על עכו העיר.
מישהו קרא את הדפים במלואם? שאלתי, ואתנה, שעד כה שקועה הייתה בצלחתה, עולם אחר אליה נדדו מחשבותיה, אמרה: אולי כדאי שמישהו יוציא אותם לאור? נראה שאתה מתאים לכך, לא?
התיעוד כתוב בתערובת של צרפתית וגרמנית עתיקה יחסית, מימי הביניים, אמר ג’וזף. נעתי באי נוחות. אני לא בקיא בתקופה זו ולא בניב השפות הישן לשם משימה כזו. המממ… חייך הרארד, חבר שלי מאוניברסיטת וינה שיכתב עבורי חלק מהדפים. גם הוא התחמק ממבצע מעין זה, שכן לדעתו ולדעת עמיתיו, זו פנטסיה ספרותית, ולא תיעוד היסטורי. אנו עוסקים בעובדות ולא בפיקשן, אמר. לכן מסרתי את הדפים למכון האוסף כתבים העוסקים ברובם בתקופת מסעי הצלב, אין ספק שזהו מקומם, וזהו אני מניח. משך בכתפיו.
אהה… אמרתי, ורווח לי, שכן התקשתי בלסרב למטלה כזו בפני המארחים הנעימים, ואתנה חייכה: אבל יש בידינו כאן העתקים של כתב היד, מצולמים באיכות גבוהה, זו לא הבעיה. לשם מה שמרתם העתק אם לא –? שאלתי, אנו עושים הרבה דברים ללא הסבר, הנהן הרהארד, תכונה חשובה לסוחרי חפצים וכתבים עתיקים. רק בדיעבד נוכל לקבוע אם היה זה מעשה סתמי, או מניב פרות.
לא אאריך כאן יתר על המידה, כדי לא להסיח ואף להאפיל על הדברים העומדים לפניכם, בכתבים שנכתבו תוך כדי או מיד אחר הארועים, על ידי שלשה אנשים לפחות, אודות קורות בז’אם אביר הדב, וחיפושו אחר המופלא. גם אם לכאורה נכשל במימוש תקוותיו, הרי לא משנה מה הנסיבות, הנה הוא שב מתהום השיכחה, ועומד לפניננו, ואנו מצטרפים אליו בתמיהה וסקרנות, מה מבין כל אלה פנטסיה ודמיון של אחדים שהותירו כתבים אלה, ומה היה היסטוריה של ממש, שלא נוכל כנראה לעולם לאשש אותה במקורות אחרים. מכאן גם מופקעים מסדר היום האקדמי, למחוזות הדמיון, שהם הם שמזינים את שורשינו הקדומים, של אבותינו מאי-אז, והביאונו עד הלום.
על כך נוסיף ונאמר כי כשם שלפנינו שלושה כתבי יד שנכתבו בסדר כרונולוגי הראשון – סבסטיאן הטוב, השני – לואי איש טוֹר, והאחרון – בלזק פרוסט, המציינים בענווה ראויה שתיקנו והוסיפו תיקונים ותוספות קלות על קודמיו, כך גם אני מציין כי לאור מה שארע לאחר מכן, לא ניתן היה להימנע מלעוות במעט, בזוטי זוטות בתרגום ובסדר הדברים, לשם שיפור הבהירות לקורא העכשווי, ועמכם הסליחה על כי לא ידעתי לנהוג אחרת.
