החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אדמוות

מאת:
הוצאה: | 2019 | 498 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

22.00

רכשו ספר זה:

זוהי המאה התשיעית לפנה"ס. ממזרח מגיעות ידיעות מסמרות שיער על מעשיהם של האשורים. ממלכת צידון וממלכת ישראל כורתות ברית בנישואים. שלוש נשים הניצבות בעין הסערה, בעולם שמשנה את פניו, בעולם שבו גברים מטילים חיתתם ונשים טוות את חייהן ואת מותן. בת מלך צידונים, הנוטשת את מולדתה והולכת בעקבות בעלה אל ארצו. ארץ שאדמתה יבשה, אנשיה קשים, ורק אל אחד לה. נכדת הכורם, נוודית הכמהה אל הים, אף כי נקראה אדמה. נסיכה פיניקית, היוצאת בעקבות אוצרותיו של בעלה ומגלה כי מצאה ממלכה.

ברומן מקראי-היסטורי רחב יריעה זה מבקשת המחברת להשמיע את קולן של הנשים האבודות מתוך תהום הנשייה. נשים עוצמתיות וחזקות הממזגות אכזריות וחמלה, אהבה ומוות בכפיפה אחת.

 

מקט: 4-1272-477
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
זוהי המאה התשיעית לפנה"ס. ממזרח מגיעות ידיעות מסמרות שיער על מעשיהם של האשורים. ממלכת צידון וממלכת ישראל כורתות ברית בנישואים. […]

 

א.

 

קונכיות

 

מלקוש. השמיים בוכים על מותו הקרב של בעל. אני כורעת סמוך לכַּדֵי הצבע הריקים ומחבקת בחוזקה את ברכיי. ברך מדממת מעלה בי את זיכרון החלזונות. קר לי.

אינני רוצה להתיישב על הבוץ. עליש אומרת כי נסיכה לעולם לא תניח מפתח גנהּ על אדמה שלא הונחה עליה פרווה רכה או לכל הפחות מחצלת, אבל רגליי רועדות. לא נותר בי כוח להיות בת מלך. אני רוצה לעצום את עיניי ולשכב כמו חיה, כמו פגר על האדמה הדרוכה.

קולה של עליש לא נותן לי מנוח. ודאי תכעס אם תגלה שנתתי לעצמי לשכב כילדי העבדים בבוץ ובזוהמה, כשרגלי מדממת. כשהייתי נפצעת הייתה נוזפת בי ומכריחה אותי להיכנס חיש מהר אל בית המרחץ. “דם ואדמה הם מוות,” הייתה אומרת.

שיניי נוקשות. העמידה בכריעה קשה לי. עוד רגע אאבד את שיווי משקלי ואפול ארצה. אז יבואו המים והבוץ ויכסוני בטרם זמני. בבוקר ילדי העבדים יגלגלו את פירותיהם הרקובים במורד הדרך ותלולית גופתי תבלום גלגולם. הם יקרבו אליי, יפשילו שמלתי ורק לובן עורי יספר להם כי אינני שייכת לכאן.

אוהבת אני למות במחשבות. הצער מכדרר כאבו בגרוני וחונק, הדמעות ניגרות בשטף, אך עתה הן זולגות כגשם אל השלוליות הנקוות תחת רגליי. הגשם הבריח את הרוכלים לבקתותיהם והדרך התייתמה מהולכיה. רעם בא מן הים ומפר את רעשן הקצוב של טיפות הגשם. אני ילדת שמש. מה לי כאן?

עליש הייתה מתרה בי שוב ושוב, מבקשת שלא אחשוף את עורי לאור השמש, אך אני לא עמדתי בפיתוי. בבקרים הייתי חומקת חרש מבעד לחלוני ונשכבת על מדרגות השיש הפונות מזרחה. מדרגות השיש הוורודות, כחוטמו של אבי אתבעל, היו החלק האהוב עליי בארמון כולו. עורקי הארגמן כמו נהרות דם המזינים בחום את גופי. עם שחר צוננות המדרגות, אבל השמש לוהטת על פניי. בעיניים עצומות, ריצודים של אור משיטים אותי בין דמיון לחלום. שפש, אלת השמש, אלתי שלי, רצתה בי ואני החזרתי לה בקונכיות ארגמון. מקדש קטן הקמתי בחורשת האלונים לצד הארמון. על סלע רחב וחלק הנחתי את קונכיות הארגמון בהן זכיתי כתשורות. שפש, שפש, היכן את כעת ומדוע נטשת אותי?

חשכה יורדת על סוכות הפועלים, על אגני החלזונות ועל משטחי העבודה. כולם הסתלקו וחזרו לבקתותיהם החמות והמוגנות. ודאי יושבים הם מכורבלים בכסתות אל מול התנורים עליהם מתבשלות כירות מלאות כל טוב. אני מחפשת בחשכה אחר מחסה מגונן, מחסה שיסתירני מפני הנוודים ומפני תנין ונחש עקלתון, מפלצותיו של האל ים.

במרחק שתי סוכות ממני אני מבחינה בערמה של סלי נצרים המונחים תחת סככה. הדימום ברגלי נעצר ואני רצה אל עבר הערמה, להסתתר תחתיה. עם צאתי מהמחבוא מתחזק הגשם ובבואי אל ערמת הסלים, ספוגה במים, מכה בי גל סירחון. מרוב עייפות ובלבול שכחתי את ריחם של פגרי החלזונות.

הסלים ריקים. רק שרידים של רכיכות, שברי חלזונות ואצות דבוקים אליהם. אני עורמת מספר סלים ונשכבת עליהם. אל אחד הסלים הקטנים אני דוחפת את כפות רגליי. סלי הנצרים דוקרים ומגרדים, אך בשוכבי עליהם אינני מתבוססת בבוץ. הודות לשרוולים הרחבים אני מצליחה להכניס את ידיי אל תוך מפתח השמלה ועוצמת עיניים. הפחד, חבר נדיר בשגרת יומי, שולח זרועות קרות וחובקני. טיפות קטנות נושרות על עפעפיי.

מאחורי אחת הסוכות שבהמשך הדרך נשמע צחוקם של גברים כמו יללות תנים. הם קרבים אליי מכיוון בתי המרזח שבעיר התחתונה. אינני מצליחה לשמוע את הלצותיהם הגסות. עליש הייתה אוטמת את אוזניי כפי שעשתה בכל פעם שדברי זימה נשמעו בקרבתי. מתני, בן דודי הגדול ממני בשתי עונות קציר, היה נוהג ללחוש באוזניי מילים גסות וסיפורים ששמע במקדש אשרה. הסיפורים ומְסַפרם משכו ודחו אותי גם יחד, והייתי נשארת נטועה במקומי. מסמרות של תשוקה ודחייה נעוצים בי כעת, ושוב הרעד המשונה בכל פעם שאני נזכרת במגע ידיו, בקולו הנעים ובחיוכו צחור השיניים.

קול צחוקם של הגברים מתרחק בהמשך הדרך ואני מייחלת כי תיפול עליי תרדמה. אילו פזיזותי לא הייתה לי למכשול, עתה בחדרי הייתי יושבת, בטוחה ושלווה. נמהרת וטיפשה אנוכי ומקסם הדברים היפים מושכני אל סכנות.

אותו הבוקר נקהלו כל יצרני הצבע בארמון, בעליהם של ברכות הארגמונים, מכובדי העיר ושליחיו של מלקרת. כולם הגיעו לארמון כדי להפגין בפני אבי ויועציו את תוצרתם המשובחה. מחדרי הטוויה ומן המטבחים, מחדרי המרחץ ומן הגנים, יצאו ובאו כולם אל האולם הגדול שבו הציגו סוחרי העיר את מרכולתם, נמשכו אחר הצבעים. ובעוד יתר הנשים נעמדו מאחורי הפרגודים וצפו במתרחש, התקדמתי אני לבדי אל עבר אבי, שעמד במרכז האולם ושוחח עם הסוחרים.

אבי בחן בתשומת לב את קנקני הצבע ואת הבדים הצבועים. קערות מים לבדיקת יציבות הצבע היו פזורות על דרגשי עץ, ועל רצפת השיש שלל בדים צבעוניים. אחזתי בכף ידו של אבי והוא רכן לחבקני. אבי גאה בי ולמרות שאינני יכולה לזכור מתי נאמר הדבר או על ידי מי, אני יודעת בביטחון כי הוא מעדיף אותי על פני בָּעליַזוּר, אחי הקטן, שכינויו יַזוּר הולם את אופיו. בכיין ומפונק הוא, ונוהג להשתרך אחר שובל שמלתה של אימנו. עליש נוזפת בו לעיתים קרובות. נראה שלעולם לא יהפוך לגבר.

אבי שמח לקראתי ובמאור פנים ענה על שאלותיי באשר לאוצרות ממלכתנו. סביבנו התגודדו כמה מסוחרי הצבע שניסו למשוך את תשומת ליבו. חלקם לא הצליחו להסתיר את מורת רוחם מנוכחותי, גלגלו עיניהם ועיקמו פיותיהם, אך אני המשכתי להלך כבת מלך בין המזומנים. הושטתי יד לגעת בכל אריג ששבה את מבטי. הצמר היה נעים וצבעו עז, צבעיה של הכותנה היו רכים ומגעה אוורירי, אך דווקא האריג שהוחזק בידיהם של הגברים מלוכסני העיניים, ששערותיהם שחורות כפחם, ריתק אותי. מיהרתי להשתחל בין העומדים כדי לחוש אותו. מלטף ומדגדג כלחיי התינוקות. אדוני אגני הארגמונים, בעלי המצבעות וסוחרי האריגים, התקבצו ובאו סביב הגברים מלוכסני העיניים. זרועות נשלחו, אצבעות מיששו וחפנו, ומכל עבר נשמעו קריאות התפעלות. עוד ועוד סקרנים התקרבו לצפות במחזה. הצפיפות והדוחק לא נעמו לי. הזדחלתי בין הגברים אל פינה מרוחקת באולם, שבה עמדו בני עמנו.

ליד אחד מסוחרי הצבע הבחנתי בסלסילה מלאה בקונכיות צבעוניות, שלמות והדורות. שפש ודאי תשמח לקבל במקום שִבְתה כמה מהקונכיות היפות, חשבתי לעצמי ומבלי דעת שלחתי ידי אל הסלסילה, לברור לי את היפות והמובחרות שבהן. אך בטרם הספקתי לאחוז בקונכיות, יד שעירה תפסה במפרק ידי. נבהלתי והפניתי ראשי לאחור. החיוך שנמתח על שפתיו של האיש הזכיר לי את חיוכיו של מתני ולרגע חשבתי שבן דודי ניצב מולי, אך כשהשמיע קולו הבנתי שהוא זר והתמלאתי בושה. הרכנתי ראש. רק החיוך הצחור נחרט בזיכרוני.

שלם המושל בשקיעות חתם מסלולו פעמיים, אך נדמה שהזמן החולף נצרב בגופי כמו כוויה. אני פוקחת עיניי. חשכה כבדה מכסה הכול. אני מנסה להתחפר עמוק יותר בערמת סלי הנצרים אבל רעידות גופי ממוטטות את מערום הסלים והקור חודר אל עצמותיי. השינה משכיחה את הכאבים אבל מראות היום יחזרו אליי שוב בכל עת שאעצום את עיניי.

היציאה מן הארמון הייתה חפוזה. אילו רק הייתי נוטלת אדרת נוספת, מגן היה לי מן הקור. שמלת הפשתן השאולה לא עוררה חשד וריח הבצל שנדף ממני הרחיק את העוברים. חלפתי על פני מגורי העבדים ועטיתי על ראשי את כיסוי הראש שיסתירני ממבטים סקרנים. אף לא אחד ממשרתי הארמון זיהה אותי. שערותיי נאספו מתחת לכיסוי הראש. עליש אומרת שצבען כצבע ערמונים. הקפדתי שאפילו ערמון אחד לא יציץ מתוך הרדיד. היא אוהבת לומר לי ששיער שכזה ודאי יש לענת, אחותו הגיבורה של בעל. כשעליש רווה ממני קורת רוח היא חובקת אותי ולוחשת על אוזני, “ענתי, ענתי הקטנה.”

אילו יכלה לשמוע אותי עכשיו הייתה ודאי עוטפת אותי בחום גופה. כל כך קר לי. ודאי הייתה רצה אליי, אודם קל היה עולה על לחייה, אגלי זיעה מבריקים ברקותיה, ואני הייתי טומנת ראשי בין שדיה ושואפת את ריח האניס שדבק בבשרה ומילא אותי בתחושת בית. עליש אוהבת לאפות ואף כי טבחיו של הארמון מיומנים במלאכתם, היא נוהגת להיכנס אל מטבחי המשרתים ולאפות עבורי עוגיות אניס. אימי כבר הזהירה אותה לבל תמשיך במנהגה זה, אבל היא איננה נרתעת כלל, שכן אני חשובה לה מִכֹּל. עם מגש עוגיות פריכות וטעימות היא מגיעה אל חדר הטוויה ומשדלת אותי לאכול עוגיות עד בלי די. היא סבורה שאני רזה מדי. כשאני מצליחה להעלות מעט בשר על עצמותיי היא קורנת משמחה. לעיתים שידוליה לי לזרא, או–אז אני מקניטה אותה ומתחננת שתחדל שמא אהפוך לפרת בשן כמוה.

עתה אני מתחרטת כי לא סיפרתי לה על כוונותיי. היא ודאי הייתה מתעקשת כי נצא עם מרכבה ורָכָּב, ושתינו היינו חוזרות אל הארמון בבטחה ועם שלל קונכיות בצבעי הקשת. טעיתי.

הרעד מתחזק. שיניי נוקשות ואני חוששת שמא רעש נקישות שיניי יגיע אל מי מבין באי בית המרזח היוצאים אל הסמטה. חששותיי לשווא. הסמטה ריקה ואיש אינו עובר בה. יללת תנים נשמעת מאגני החלזונות. אני נחרדת מתוך מחשבה שריח החלזונות ימשוך את התנים עד מחבואי.

עליש אהבה להפחידני בסיפורי זוועה ששמעה בשוק. אני שומעת את התנים ונזכרת שסיפרה לי על הנער שיצא לרעות את עדרו בגבעות שמחוץ לעיר וננשך על ידי תן. עם שובו שמחו בו כל קרוביו ומיודעיו ואף ערכו לכבודו משתה, אך לאחר כמה שבועות הפסיק הנער לאכול ולשתות ונרתע מבני משפחתו הקרובים ביותר. כל ניסיון של בני המשפחה לשטוף את גופו שהצחין נתקל בהתנגדות, ואוהביו נאלצו לחזות במחזה מחריד – ריר וקצף יצאו מפיו ובידיו החשופות היה חופר באדמה הטרשית המקיפה את ביתו, עד שאצבעותיו דיממו. משפחתו ביקשה לקחתו לטובי הרופאים. בתמורה לריפויו הציעו כד צבע מלא שהכיל יבול עונה שלמה. הנער נחלש עד שמסר נפשו למוֹת. לאחר ששמעתי את הסיפור ניסיתי בשלל הבטחות לשכנע את עליש לבקר את משפחת הנער. היא סירבה ואיימה שאם אמשיך בהפצרותיי תחדל לספר לי ממעשיות השוק.

אינני רוצה למות, אבל גופי נחלש. אני רוצה לברוח מעצמי ונזכרת במראהו. כל היום הצלחתי להגיף מחשבות אודותיו, אבל גופי מזכיר לי את מגע ידיו וצמרמורת משונה עוברת בי. כשאחז במפרק ידי וחייך, לא יכולתי שלא לחשוב שהלוואי וגם שיניי שלי תהיינה צחורות ויפות כמו שלו ולא תקהינה. אימי איבדה את מקומה במיטת אבי לאחר ששיניה הרקובות נעקרו מפיה. גם שיניו של אבי היו עקומות וצהובות. חיוכו של הזר היה נדיר במקומותינו. יפה תואר היה בעיניי. נטועה על מקומי, מרותקת למעשיו ולדבריו, הוא נטל שלוש קונכיות צבעוניות בגוונים מרהיבים והניח אותן בתוך שובל האדרת שלבשתי.

“לא יכולתי שלא להבחין כמה את משתוקקת לגעת בהם,” פנה אליי ומבטו סקר אותי מכף רגל ועד ראש.

לא הצלחתי להוציא מפי מענה, והוא המשיך בדבריו, “קונכיות בצבעי הקשת מחכות רק לך. בואי לבקרני בבריכות החלזונות הנמצאות מצידו הדרומי של הנמל, ליד שוק הדגים. אם תבואי אעזור לך למצוא את הקונכיות היפות ביותר.”

לא זזתי. המשכתי להביט בו. עיניו שחורות ובורקות, וחיוכו הזוהר המשיך לעטר את פניו היפות. שפעת תלתליו הכהים עטרה את ראשו. תלתל סורר נפל והסתיר את עינו.

השבתי בחיוך. קיוויתי שאף חיוכי הולם את צחור חיוכו. המשכנו לעמוד זה מול זו עוד רגעים אחדים, ואז הגיעה עליש. היא אחזה בידי ובמהירות גררה אותי מתוך האולם ולאורך גג העמודים עד שהגענו לחדרי הנשים. אחיזתה בידי הייתה קשה וכועסת, אבל במחשבותיי חשתי עדיין את אחיזתו.

“בת מלך איננה יוצאת מפתח חדרה ללא נזר לראשה,” אמרה והוציאה מתוך תיבת הבגדים מטפחת ראש ונזר תואם. “לא יעלה על הדעת שבגילך תמשיכי להסתובב כאחרונת זבי החוטם באולם קבלות הפנים. האם את מבינה מה מצופה ממך?” היא דיברה ודיברה, ואני הנהנתי. קיפלתי את רדיד הראש ובשרוול שמלתי הברקתי את אבני הנזר. החזרתי את הדברים אל התיבה.

היא נעמדה לרגע במקומה ואמרה, “איזבל,” כך הייתה קוראת לי כשהכעסתי אותה, “מה את כבר זוממת?”

“כלום.”

אבל חלומות על קונכיות יפות בשלל צבעים ועל גבר יפה אחד החלו להתרקם בראשי.

חיכיתי שדעתה של עליש תנוח והיא תשתכנע שהמשך היום יחלוף בשלווה, כרוח ערביים. במבט מושפל וכנוע הבטחתי לה שאצא אל חדר הטוויה להשלים את רקמת מצעי ליל כלולותיי. רקמה זו, שכמעט ולא התקדמה, עמדה זנוחה על מסגרת העץ בחדר הטוויה.

עליש נקראה לעזור במטבח לרגל סעודת הסוחרים, יקירי עירנו, והשאירה אותי לבד. תחושת דרור פשטה בכול. השתרעתי על מיטתי, עצמתי עיניי ונתתי למחשבותיי להחזיר אליי את העֶלֶם המחייך. צלילי תופים, שופרות ונבל נשמעו מהאולם הגדול. בעיני רוחי ראיתי עצמי רוקדת לפניו. עליש אהבה לראותני רוקדת. אפילו אבי היה נוהג לומר שאם לא הייתי נסיכה ודאי הייתי רקדנית בארמון פרעה.

הצלילים נדמו ויצאתי לשוב אל חדר הטוויה. הוא היה כמעט ריק. שתי משרתות ישבו וניפצו כותנה. עם כניסתי השתתקו. ניגשתי אל מסגרת העץ עליה הייתה מתוחה עבודתי. התחלתי לרקום במרץ ורוחי שקטה. על הבד המתוח נוצרה קונכייה בצבעי תכלת, ובראשי נרקמה הבריחה. אם אצליח לשכנע את אחת מנערות המטבח לתת לי את שמלתה המרובבת כתמים בעד אחד מרדידיי המשובחים, אצליח לצאת מחצר הארמון מבלי שיבחינו בי. כל שעליי לעשות הוא להגיע למגורי המשרתים לפני עלות שחר ולהתפלל לשפש שתאט תנועתה ותיתן לחמה לשלוט בשמי אל. החשכה בחוץ תסתירני מעיני עליש. בזמן ששפחות הארמון יוציאו את לחמניות הצימוקים מתנורי המטבח הגדולים, עליש תתהפך על דרגשה ותמשיך לנחור בקול.

עם רדת ערב נשכבתי במיטתי. בעיניים עצומות עברתי על יום המוחרת. חתיכת בצל שהונחה על מפתן חלוני הסריחה את החדר והתקשיתי להירדם. מריחת מיץ הבצל על עורי נועדה להרחיק ממני את החשדנים ולשוות לי ניחוח כשל שפחת מטבח.

ריח הבצל השיג את מבוקשו ובריחתי מן הארמון לא הטרידה איש. אנשי הארמון לידם חלפתי כלל לא השגיחו בי ונדמה היה שהם משתדלים להתרחק. מראות הבוקר בעירי נדמו בעיניי כפלא. השתדלתי עד מאוד לא להביט לצדדים ולקבע את מבטי באבני הדרך. ניחוח המאפים וריח התבלינים כמעט ועצרו אותי בעוברי בשוק, אך זיכרון הקונכיות הוביל אותי אל הנמל. פעמיים עצרתי בדרכי וביקשתי עצה והכוונה משתי נשים שנראו לי ישישות דיין כדי לאבד את מאור עיניהן.

עם הסתלקות ענני הבוקר והופעתה של שפש, הגעתי לערמת הקונכיות שבאזור הבריכות.

כולם היו עסוקים. את סוגי המלאכה זיהיתי מתוך תיאוריו של אבי שהיה כה גאה במקור עושרנו – חלק מהגברים משו מן הבריכות את סלי הנצרים והפרידו מתוכם את הקונכיות וחלקם עבדו מתחת לסככות הדקלים בשבירת הקונכיות ובהוצאת בלוטות הצבע. כאשר התקרבתי אל הערמות עלץ ליבי בקרבי עד אין קץ. קונכיות צבעוניות ויפות היו מונחות כמנחות מזל למלוא העין. המבחר העצום סחרר את ראשי והשקיט את פחדיי. על כן לא הבחנתי בחבורת הנערים שהופיעה לפתע כחיה טורפת. רק כאשר ניצבו פסיעות אחדות ממני הבחנתי בהם, והתחלתי לרוץ לעבר הים. אולי אם הייתי בוחרת לרוץ לכיוון העיר היו חדלים ממרדפם, אך בחירתי בים הייתה עונש על חמדנותי.

אני ערה וכל גופי כואב מקור. ריח הבצל התנדף זה מכבר. אני שואפת אל קרבי את ריח הים, והאוויר הקר והמלוח מעלה דמעות בעיניי. הינני קבורה בין הסלים, ומי ימצאני?

אני מבקשת להישאר ערה מפחד התנים ומפחד השיכורים, אבל עיניי נעצמות מעליהן. כשיעברו כאן שומרי הארמון בחיפושיהם, לא יהיה מי שיענה להד צעקותיהם.

שוב חוזרים אליי המראות ומעבירים בי צמרמורת. לא נותר בי קול. את קולי איבדתי בצוהרי היום, עת צווחתי מלוא גרוני למלט נפשי מידי הנערים. צווחותיי הן שהצמיתו את הנערים ומשכו אותו מתוך ביתו. הצווחות הובילו אותו אליי.

רגליי היחפות לא היו מורגלות בריצה על אדמה חשופה. אבנים קטנטנות דקרו את כפות רגליי והאטו ריצתי. ניסיתי לקפוץ אל אחת הבריכות, להתחבא בתוכה, אבל מעדתי וסלעי הכורכר חתכו את עורי. אחד הנערים רכן לעברי ומשך אותי בשערותיי אל טבור המעגל. צרחתי. שמלתי הייתה רטובה. ניסיתי להדק את הרדיד לראשי, להסתיר מהם את פניי. נער שאחת מעיניו הייתה אפורה כבלוטת חילזון בטרם נסחטה ניגש וחטף ממני את הרדיד. שני נערים, גבוהים מהשאר, ניגשו ותפסו במפרקי ידיי.

כאשר התקרב, עדיין הקיפו אותי הנערים מכל עבר. כשהבחינו בו מיהרו להסתלק. הוא תמך בי וסייע לי לצלוע אל עבר בקתת האבן ממנה יצא. הבקתה הייתה צנועה וקטנה, אך נבנתה מאבנים מסותתות והעידה כי שולחנו ערוך תדיר. דלת העץ הייתה פתוחה וחלון גדול הכניס אור רך אל תוך הבקתה הצפופה. מדרגת אבן רחבה ועליה פרוות צמר ניצבה מתחת לחלון. הוא סייע לי להתיישב על הפרווה בעודי נזהרת שלא להכתים אותה בדם.

“אז הגעת לבקרני, אבל היכן כל משרתייך ומלווייך?” שאל והגיש לי ספל מים.

“באתי לבד. ברחתי מהארמון מבלי שאיש ידע,” עניתי וגמעתי את המים בחופזה.

הוא הגיש לי מנה נוספת של מים והמשיך להקשות, “סיכנת את חייך. נערי הכורכר הם חיות פרא. אילו לא הייתי שומע את צעקותייך, ייתכן וגופתך הייתה משמשת מאכל לחלזונות.”

שתקתי. לא היה לי מה לומר. הבטתי בו בשעה שיצק מים אל תוך כירה ופורר מעליה עלי אזוב טריים. בתוך הבקתה היה קריר ונעים. המים בכירה רתחו. הוא נטל חתיכת בד כותנה שהייתה מונחת על תיבת עץ מצופה בצדפים וטבל אותה במים רותחים. לאחר מכן החזיקהּ כנגד הרוח שחדרה מבעד לדלת הפתוחה. לאחר שהתקררה קמעה, הצמיד את הבד אל החתך. המגע צרב אבל החום נעם לי. לאחר מכן הוציא מתוך תיבה גדולה קופסה קטנה ובה משחה ירוקה. הוא מרח את המשחה על הפצע והידק את חתיכת הבד סביב ברכי. אז הרים את עיניו חייך ואמר, “בת מלך בתחפושת שפחה. מתנה נאה הביאו לי קונכיותיי.”

נזכרתי שכל הקונכיות היפות שאספתי נשארו זרוקות ליד הערמות.

“הקונכיות שלי,” קראתי ועמדתי לצאת. הוא הניח ידיו על כתפי והושיבני במקומי. הוא נעלם למספר רגעים מאחורי וילון ויצא כשבידיו תיבת עץ מעוטרת ריקועי נחושת. כשפתח את התיבה והגיש לי אותה הייתי מאושרת עד בלי די. התיבה הייתה מלאה בקונכיות שלמות ויפות בצבעים נדירים – טורקיז כמי הים בין מפרצי הכורכר, כתום כפְּרי המשמש שהבשיל יתר על המידה ואדום כתפוחי העץ הגדלים בבקעת הבעל. הן הקסימו אותי. החזקתי אותן כצלמיות האֵלָה שפש וסובבתי אותן בעדינות תוך מישוש כל קוץ וקוץ.

לאחר זמן מה יצק שוב מים לסיר שעמד על הכירה. הפעם נתן למים להעלות אדים מבלי להרתיחם. אז נטל את הסיר ומזג את המים אל גיגית עץ שהייתה שעונה אל אחד הכתלים. מתוך אחת התיבות שלף בד כותנה נקי והניחו לידי. הגיגית הייתה מלאה במים וכבדה. משקלה הרב הבליט את שרירי זרועותיו שהתאמצו לייצבה. הוא הניח את הגיגית בסמוך אליי, נטל את כפות רגליי ושיקע אותן בעדינות במים החמימים. המשכתי להביט בקונכיות כאילו כפות רגליי נפרדות מגופי וטבילתן במים החמימים אין בה דופי. מעיי המו ותחושה של חמימות פשטה באיבריי. הוא נטל ממני את התיבה והעמידני. בתנועה מהירה הפשיט ממני את שמלתי המוכתמת.

לא יכולתי להרים את ראשי ולא רציתי. עצמתי את עיניי בחוזקה. משהו בתנועה הזכיר לי את עליש אבל פחדתי לפקוח את עיני ולגלות אותו מביט בי. מגע בד הכותנה הספוג במים על איבריי המוצנעים העביר בי רטט. הבד המחוספס והחמים ליטף בחוזקה את כל גופי. הגוף שלי דיבר וצעק, ואני שתקתי.

הדמעות החלו לזרום. תחילה ניקה את פניי, והמשיך לצווארי ולכתפיי. בעיניים דומעות עשיתי כדבריו. “הרימי ידיים”, “זקפי ראשך”, “פשקי את רגלייך”. פחדתי לפקוח את עיניי שמא יכיר בי. החשכה הסתירה גופי מעצמי וכיסתה קלוני. לא היה לי קר יותר, החום התפשט בגופי.

לפתע חדל והתרחק. פקחתי עיניי כדי סדק והבזק ברק מילא את החלל באור לבן. מרחוק נשמעו רעמיו של בעל. שקט השתרר בתוך הבקתה. ראיתיו עומד לידי ללא כותנתו, רק אזור חלציו על גופו. מיהרתי לעצום את עיניי ולחזור אל השיתוק שאחז בי. הוא נטל את בד הכותנה היבש ועטף אותי בתוכו. אד נשימתו החם על תנוך אוזני וריחו, כריח אזוביון מלוח, שיתקו את גופי. הוא הרפה ממני והתרחק אל מאחורי הווילון הסגול. אילו לא היה נעלם הייתי מתמוססת אל בין ידיו.

הרעמים התגברו והגשם ניתך על הגג.

“שפעת זירמתו של בעל מפרה את האדמה. ברוך בעל מצמיח דגן,” נהגה עליש לומר בכל פעם שהגשם ירד וחיוך יודע נמתח על שפתיה.

שמלתי הקרועה והמרובבת הייתה זרוקה בפינה. בלי להבין עד תום את מעשיי מיהרתי ללבוש אותה ויצאתי.

מכל עבר זרמו המים ובגשם הכבד לא הצלחתי להבחין אפילו בנר דולק אחד. רצתי לכיוון העיר ורק המיית הגלים כיוונה צעדיי. מגע אבנים מרוצפות בכפות רגליי רמז לי כי הינני קרבה אל כיכר השוק. מאחוריי צעקות וקריאות. סובבתי את מבטי והמשכתי להתקדם בהליכה מהירה. אולי הגעתי אף אל דרך המלך הסובבת את העיר. נתקלתי בגדר דוקרנית. הכאב היה כמעט בלתי נסבל. כאשר התכופפתי לבחון את החתך ברגלי ראיתי כי התחבושת נפלה והחתך מדמם שוב. התבוננתי סביבי ולמגינת ליבי זיהיתי שכמעט ולא התרחקתי מאזור אגני הארגמון. בסככות שסביבי ניצבו שולחנות העובדים וכדי צבע ריקים עמדו מסודרים בסמוך. צבע הארגמן, מקור תהילתנו ועושרנו, מקור תבוסתי וקלוני. נזכרתי בסיפוריו של אבי והרהרתי בכך שאולי לא הקונכיות הן שמשכוני הנה, אלא האגדה הקסומה אודות עשתורת, אלתנו היפה שצעדה לעת ערב לאורך החוף וגעגועיה ייסרו את נפשה. היא הבחינה ביונים לבנות המנקרות קונכייה על החוף ונוצותיהן הלבנות נצבעו אדום. פרשה ידיה וצדה את היונים וכך הגישה לאחיה, ים, את מִנחתה על שנתן לה מתנה כה יפה.

כמעט והייתי יונה. החום שהתפשט בגופי ופניו היפות הילכו עליי קסם. נותרתי קונכייה ריקה מתוכן. קונכיות ארגמון ביקשתי והפכתי להיות כמותן, חלולה וריקה. עיניי פקוחות אל החושך המוצק. עוד מעט יעלה השחר. הטינופת שסביבי חדרה ובאה אל תוכי, והבושה גדולה מכדי שתתפוגג.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אדמוות”