משאדו די אסיס (1908-1839) נחשב לאחד מגדולי הספרות הברזילאית וספרות העולם. כבר במאה ה־19 יצר ספרות מודרנית להפליא, שניחנה בניצוץ […]
נס בריו
פתח דבר מאת אביתר אורן
מעטים הם המקרים שבהם סופר נהנה מקונסנזוס כה מהדהד בתוך המסורת הספרותית של ארצו, ומאייש בגפו את קודקוד הפירמידה. מעטים אף יותר הם המקרים שבהם סופר לאומי שכזה מצליח להשיל מעצמו את שריון המכובדות, לרדת מהאולימפוס הספרותי שעליו הציבו אותו ממשיכי דרכו ולהשתחל אל ליבותיהם של הקוראים והקוראות, גם מאות שנים אחרי שהניח את העט. ז’ואקים מריה משאדו די אסיס, גדול סופרי ברזיל, הוא סופר שכזה. מעמדו הנישא בתרבות הברזילאית – הוא לארצו מה שסרוונטס לספרד, קמואש לפורטוגל, דנטה לאיטליה ושייקספיר לאנגליה – עומד בניגוד מפתיע לחוויה האינטימית, האירונית, המשעשעת, הקלילה והמעמיקה בו זמנית, שהיא הקריאה ביצירותיו.
יצירתו של משאדו די אסיס – כך, באמצעות שני שמות המשפחה שלו, נהוג לכנותו – נטועה היטב בזמן ובמקום שבהם פעל ומישירה מבט אל אנשי התקופה, אך בזכות האוניברסליות שלה היא קנתה אחיזה בליבם של קוראים וקוראות במקומות ובזמנים רחוקים. הקוסמופוליטיות של משאדו יוצאת דופן בהחלט על רקע מיקומו בפינה נידחת למדי של העולם המערבי, חרף נוכחותם והשפעתם של צרפתים, פורטוגלים ואנגלים בריו באותה עת. בדומה לממשיכו הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס, העולם כולו היה הספרייה שלו. משאדו עצמו סבר, במאמרו על “היצר הלאומי” (“Instinto de nacionalidade”), כי אל לו לסופר הברזילאי החותר לעצמאות ספרותית (ולא רק פוליטית) מפורטוגל להגביל את עצמו להשפעות מקומיות בלבד; העובדה כי “המלט”, “אותלו”, “יוליוס קיסר” או “רומאו ויוליה” לא מתרחשים על אדמת אנגליה, או נוגעים לתולדותיה, לא פוגמת באנגליותו של שייקספיר. אין ספק, כותב משאדו, כי מוטב שספרות לאומית שנמצאת בשחר ימיה תשתמש בעיקר בחומרים מקומיים, אך היצמדות לדוקטרינות קיצוניות מדי עלולה לדלדל אותה. מה שנדרש מסופר הוא, בראש ובראשונה, רגישות מסוימת שעושה אותו לאדם של זמנו ושל ארצו, גם כאשר הוא עוסק בנושאים רחוקים בזמן ובמרחב.
במובן זה, היה משאדו, ובו בזמן לא היה, אדם של זמנו ושל ארצו. כן היה – מכל הטעמים שצוינו, ולא היה משום שיצירתו עולה עשרות מונים על מה שכתבו פרוזאיקונים אחרים בברזיל באותה עת, ולמעשה באמריקה הלטינית כולה. מסיבה זו, מבקר הספרות האמריקני הרולד בלום והסופר המקסיקני קרלוס פואנטס בחרו שניהם, בהזדמנויות שונות, לתאר את משאדו באמצעות אותה מילה: נס. “משאדו די אסיס הוא סוג של נס, הוכחה נוספת לאוטונומיה של הגאון הספרותי ביחס לזמן ומקום, פוליטיקה ודת, וכל אותם הקשרים שנחשבים בטעות לכאלה שגוברים על הכישרון האנושי”, כותב בלום בספרו “גאון” משנת 2002, שבו כלל את משאדו בין 100 המוחות הספרותיים היצירתיים ביותר בכל הזמנים. פואנטס, בהדגישו את חריגותו של משאדו על רקע הפרוזה הלטינו־אמריקנית הבינונית של התקופה (בעיקר זו שנכתבה בספרדית), שואל רטורית בספרו “משאדו דה לה מנצ’ה” (2001): “מה ידע משאדו שלא ידעו הסופרים ההיספנו־אמריקניים? מדוע התרחש הנס של משאדו?”
ואכן, בתקופה שבה הפרוזה באמריקה הלטינית עוד הייתה בחיתוליה וטרם הצמיחה יצירות מופת של ממש, בברזיל פעל קלסיקון שיצר ספרות מודרנית להפליא, שאינה נופלת ממיטב הספרות שנכתבה באותם ימים בבירותיהן המתועשות והעשירות של האימפריות האירופיות, שניחנה בניצוץ של חדשנות ומקוריות וממשיכה להיות רלוונטית גם כמעט 150 שנה לאחר שנכתבה. הטון האירוני שמלווה כמעט את כל יצירותיו של משאדו, האבחנות המעמיקות על טבע האדם וכושר ההמצאה המופלא שלו – אלה מקצת מן התכונות שמעמידות אותו כיום, בעיני קוראים ומבקרים רבים, בשורה אחת עם יוצרים מוכרים ממנו בתולדות הספרות.
גם קורות חייו הפרטיים של משאדו די אסיס מצליחים רק בקושי להסביר את גוף היצירה החד־פעמי שלו. משאדו, מולאטי ובן למשפחה מהמעמד הנמוך של ריו דה ז’ניירו, שאביו היה צבּע ואִמו כובסת ילידת האיים האזוריים שבפורטוגל, נולד ב־1839 בעיר שהייתה אז בירת האימפריה הברזילאית, ומת באותה עיר כעבור 69 שנים. הוא התייתם משני הוריו בגיל צעיר, בדרכים לא דרכים רכש השכלה, יֶדע בשפות ובקיאות בספרות העולם ומגיל צעיר פילס את דרכו בעולם הספרות, התיאטרון והעיתונות המקומי. לאחר שהרוויח את לחמו באמצעות כתיבה בעיתונים שונים וביסס את מעמדו בעולם התרבות המקומי, החל לעבוד בגיל 28 כפקיד בממשלת הקיסר, משרה שהעניקה לו יציבות כלכלית ואפשרה לו להקדיש את זמנו לשכלול מתמיד של יצירתו. שנים אחדות לאחר מכן, נישא לקרולינה אאוגוסטה שבייר די נובאיס, אישה לבנה ילידת פורטוגל, וחי עמה במשך 35 שנים, עד מותה בשנת 1904. לפי כל העדויות, היחסים ביניהם היו יציבים ומאושרים, ולקרולינה נודעה השפעה רבה על טעמו הספרותי. משאדו כתב בחייו תשעה רומנים, למעלה מ־200 סיפורים שפורסמו בעיתונים, בכתבי עת ובקובצי סיפורים, עשרה מחזות, קומץ ספרי שירה ואופרות אחדות, וכן כמה מאות רשימות עיתונאיות. עוד בימי חייו נחשב בארצו לגדול סופרי התקופה, מעמד שהלך והתעצם לאחר מותו.
מה שיוצא דופן בגוף העבודה הזה, מלבד היקפו העצום, הוא האיכות והמגוון המופלאים. משאדו נחשב לחלוץ הריאליזם בארצו (ובאמריקה הלטינית בכלל), וכן לרב־אמן של תיאורים פסיכולוגיים מדויקים, סאטירה חברתית מושחזת, פרודיה וגם אבסורד. הנפש האנושית, בעיקר בתצורותיה הקיצוניות, תופסת נפח רב ברומנים ובסיפורים שלו, וכך גם מוזרויותיה של החברה האנושית. בחלק מיצירותיו הוא הטרים את ספרות הפנטזיה והריאליזם המאגי שפרחו במאה ה־20, ובמובנים מסוימים הוא נחשב למבשרם של סופרים כמו ג’יימס ג’ויס, פרנץ קפקא ובורחס. בקרב בני דורו נהוג להשוותו למחברים כגון הנרי ג’יימס, גי דה מופסן ואנטון צ’כוב, ובכתביו ניתן למצוא הדים רבים ליצירותיהם של שייקספיר, סרוונטס, ג’ונתן סוויפט ובעיקר לורנס סטרן, מחבר “טריסטרם שנדי”, שהשפיע עמוקות על סגנונו הרפלקסיבי והמטא פואטי של משאדו.
המראה שהקפיד להפנות אל נכבדי העיר לא הפריעה להם לאמץ אותו אל חיקם. על אף שורשיו הצנועים מאוד, היה מקורב לבכירי הסופרים של התקופה, ובעיקר לז’וזה די אלנקר, גדול הסופרים הרומנטיים בברזיל, שלקח אותו תחת חסותו בצעירותו (גם אם סגנונו של משאדו במובנים רבים מנוגד לחלוטין לזה של אלנקר, וכך גם נטיותיו הפוליטיות). רוב שנותיו עבד משאדו כפקיד בשירות הציבור והיה מאוהדיו של הקיסר פדרו השני, שנחשב לפטרון של התרבות והנאורות בברזיל. משאדו היה ליברל, אך העדיף את השלטון המונרכי והתנגד לכינונה של רפובליקה בברזיל. בערוב ימיו הקים את האקדמיה הברזילאית לשפה וספרות, אחד המוסדות התרבותיים היוקרתיים והוותיקים בארצו, והיה לנשיאה הראשון.
בדומה לרבים מהמספרים ביצירותיו, משאדו עצמו היה משתתף־מתבונן, בן בית ובו־זמנית גם זר, בתהפוכות ובאירועים הדרמטיים ששטפו את ברזיל של תקופתו, וכן בחברה הגבוהה של ריו דה ז’ניירו. הוא היה עד לחילופי שלטון בממשלה המונרכית, לניסיונות הפיכה, לביטול העבדות ולאחר מכן להפיכה הצבאית שהפילה את הקיסר והעמידה במקומו משטר רפובליקני. למרות מעמדו הרם בזירה התרבותית של ריו נחשב לאדם מסוגר, מופנם וזהיר, ששרד בתפקידו הציבורי שורה של תהפוכות פוליטיות ושמר בקנאות על פרטיותו. את ההרפתקנות שמר ליצירתו.
הקוראים אולי יופתעו מהיחס האגבי שלה זוכה העבדות ביצירותיו של משאדו. גוון עורו הכהה, שניכר היטב בדיוקנאותיו, מסגיר את מוצאו: הוא היה צאצא של עבדים משוחררים, והעביר את רוב חייו במדינה שבה העבדות הייתה חוקית והיוותה נדבך מרכזי בכלכלתה החקלאית (ברזיל הייתה המדינה האחרונה ביבשת אמריקה שהוציאה את העבדות מחוץ לחוק, ב־1888). ובכל זאת, מי שיבקש ללמוד על יחסו של משאדו למוסד העבדות יתקשה לעשות זאת באמצעות קריאה ביצירותיו. אף שהתנגד מן הסתם לעבדות, בולטת היעדרותה של עמדה זו במרבית יצירותיו. עבדים הם חלק מהנוף ברבות מיצירותיו, דמויות משנה שמופיעות מפעם לפעם, מבלי שהמספר ייתן את דעתו על האכזריות ועל אי הצדק המשוועים. יוצאי דופן הם סיפורים אחדים שמפנים זרקור ישיר על העבדות בברזיל, ואחד מהם (“מעשה במקל”) מופיע בקובץ זה.
בדומה למשאדו עצמו, רבות מן הדמויות ביצירותיו, בעיקר בסיפורים, מתמודדות עם מגבלות חברתיות שמוטלות עליהן – מעמדיות, מגדריות ואחרות. עוד בדומה לו, פעם אחר פעם הן מנסות לפרוץ את הגבולות הללו בדרכים שונות ומשונות. זו אולי הסיבה לריבויין של דמויות נשיות מעניינות ומיוחדות בסיפוריו, שקוראות תיגר על הנורמות של התקופה. חלק מן הסיפורים אף מציגים, גם אם בצורה מרומזת, יחסים רומנטיים בין גברים.
את יצירתו של משאדו נהוג לחלק לשניים: השנים הראשונות, שהתאפיינו ביצירות ריאליסטיות־רומנטיות שגרתיות למדי, בהתאם לאופנה הספרותית של התקופה; ותקופת הבשלות שלו, החל משנתו הארבעים בערך, שהתאפיינה בפרץ יצירתי מופלא: בתקופה זו החל לפרסם את “הטרילוגיה הריאליסטית”, כפי שנקראים שלושת הרומנים המהוללים ביותר שלו: “זיכרונותיו לאחר המוות של בראס קובּס” (1881, ראה אור בעברית בסימן קריאה תחת הכותרת “זיכרונותיו של מת” בתרגומה של מרים טבעון, 1987); “קינקס בורבה” (1891) ו”דום קסמורו” (1899, ראה אור בעברית, הוצאת גוונים בתרגום דלית להב דורסט, 1997). חרף שמה, הטרילוגיה אינה מתאפיינת בסגנון השואף להציג את המציאות בצורה אובייקטיבית או “טבעית” ככל האפשר, כמו זה של הפרוזאיקונים הצרפתיים הגדולים של אותה תקופה. תחת זאת, היא כוללת מספרים בלתי מהימנים, היבטים מטא־פואטיים, תיאורים פרדוקסליים ומנה הגונה של אבסורד. מדובר בריאליזם המקביל לזה שמציג סרוונטס ב”דון קיחוטה” – ריאליזם הבוחן כל העת את גבולותיו של ייצוג המציאות ואת המעשה הספרותי עצמו.
משאדו אינו רק מבשר הרומן המודרני, הרפלקסיבי באמריקה הלטינית, אלא גם של הסיפור הקצר ביבשת. אין זה מקרה שבדומה למשאדו, כמה מהסופרים והסופרות האהודים ביותר בברזיל במאה העשרים, דוגמת קלריס ליספקטור או ז’ואאו גימראס רוזה, הקדישו חלק ניכר מכתיבתם – אם לא את עיקרה – לסיפורים קצרים.
ואמנם, במובנים מסוימים, סיפוריו הקצרים של משאדו מציגים באופן מלא אף יותר את רוחב היריעה שלו ואת אמנותו הסגנונית. ובדומה לרומנים שלו, גם סיפוריו הקצרים של משאדו הלכו והשתכללו סביב שנתו הארבעים. החל מסוף שנות השבעים של המאה ה־19 הם נעשו יותר ויותר פורצי גבולות וחריגים יחסית לספרות הברזילאית של התקופה (ולא רק אליה). הוא החל להציג בהם השפעות מגוונות מאוד מספרות העולם, שבמקרים רבים קרא בשפות המקור לאחר שלמד אותן בכוחות עצמו – מהספרות היוונית והרומית הקלאסית, המקרא, דנטה, סרוונטס ושייקספיר, ועד סטרן, בני דורו הצרפתים ואסה דה קיירוש הפורטוגלי. החל מאותה תקופה, סיפוריו של משאדו גם החלו לפרוץ את גבולות הסיפור הקאמרי או העירוני והחלו לנדוד אל מחוזות רחוקים דוגמת סין או סיאם. חשוב מכך, הם מציגים וירטואוזיות נראטיבית הולכת וגוברת ועיסוק מתמשך בטירוף ובמצבים נפשיים אחרים, כמו גם באופן שבו מבנים חברתיים ופוליטיים מעצבים את ההתנהגות האנושית, ואולי אף את נפש האדם עצמה. עם הזמן, סיפוריו של משאדו נעשו מופשטים יותר, חלקם אף אבסורדיים למדי. לעיתים יש להם אופי של משל, שמעורר בקורא ציפייה להגיע אל מוסר השכל בסוף הסיפור. אלא שלא פעם, במקום מוסר השכל הקורא מוצא סיום סתום, שכמו קוטע את הסיפור באיבו.
על מעמדו של משאדו בארצו אין צורך להכביר עוד מילים. גם בארצות אחרות באמריקה הלטינית משאדו מוכר כגדול סופרי המאה ה־19 וכמחבר הפרוזה הראשון שהוציא תחת ידו ספרות מקורית ומודרנית. בעשורים האחרונים הוא זכה לעדנה מחודשת גם בקרב קוראי האנגלית, בזכות שורה של תרגומים חדשים ליצירותיו, ובין היתר גם בזכות מליצי יושר דוגמת סוזן סונטאג, וודי אלן והרולד בלום שכבר הוזכר. הקורא העברי, לעומת זאת, קיבל רק הזדמנויות מעטות להיחשף ליצירתו של משאדו די אסיס: שני הרומנים שצוינו, ולצדם נובלה וקומץ סיפורים (בקובץ “רופא הנפש” בהוצאת הספריה החדשה בתרגום מרים טבעון) תורגמו לשפתנו בשנות השמונים והתשעים. יותר טוב מכלום, אך ללא ספק כמות בלתי מספקת למחבר בסדר גודל שכזה.
מטרת הקובץ הנוכחי היא לחשוף את הקורא למבחר מסיפוריו הקצרים, ולמיטב שבהם. לפיכך, הסיפורים בקובץ זה נבחרו על פי כמה מפתחות בסיסיים: כולם משתייכים לתקופה השנייה ביצירתו של משאדו, תקופת הבשלות האמנותית; הם מציגים מגוון נושאי וסגנוני – אחדים מהסיפורים קומיים או סאטיריים ואחרים טראגיים או מקאבריים, חלקם פנטסטיים וחלקם רומנטיים, יש בהם כאלה שעוסקים בפוליטיקה ואחרים מציגים דמויות מיתולוגיות או היסטוריות, ולא מעט מהם מטא־פואטיים, כלומר עוסקים במלאכת האמנות או הספרות עצמה.
הרצון לקבץ את מיטב סיפוריו של משאדו נתקל בקושי אחד עיקרי: תקצר היריעה מלהכיל את כל הסיפורים המעולים, באופן שגוזר על המתרגם או העורך מידה מסוימת של שרירותיות והופך את מלאכתו לאכזרית במיוחד. לראייה, אנתולוגיות שונות של משאדו יכילו לא פעם רשימות סיפורים שונות בתכלית זו מזו. ובכל זאת, סיפורים כגון “מיסת התרנגול” או “הקוראת בקלפים” נחשבים בעיני רבים לטובים שבסיפוריו, ואכן נכללו בקובץ זה. מתוך רצון לחשוף באופן רחב ככל האפשר את הקוראים לסיפורים של משאדו, הוחלט להקדיש את העמודים שהוקצו לקובץ זה לטובת סיפורים שטרם ראו אור בעברית.
יש לקוות שמפגש זה של הקוראים והקוראות עם בכיר סופרי ברזיל, הראשון זה שנים רבות, יהיה מפגש מהנה ויסייע ולו במעט בהשתחלותו של סופר גדול זה, שידע לספוג אל תוך כתיבתו תרבויות כה רבות, אל תוך תרבות נוספת, ולליבותיהם של קוראים נוספים.
* המתרגם מבקש להודות לפרופסור קנת’ דייויד ג’קסון על סיועו בכתיבת ההקדמה.
אין עדיין תגובות