סיפורה של עדה יונת והריבוזומים שלה, נראה לי מופלא באמת וראוי שיסופר לכל העולם, החלטתי שאני אספר את הסיפור הזה […]
פרולוג
ביום שישי מוּפז בשמש אביב 97', ישבתי כרגיל עם החבורה בקפה 'כסית' בת"א, לשולחננו הצטרפה גברת חביבה עם המון תיקים (מחשב, מצלמה דיגיטלית, מקרן ועוד אביזרים), ונתקבלה בשמחה גדולה. עמיקם גורביץ' הכריז בגאווה: "זוהי עדה'לה שלנו, אחת המדעניות החשובות בעולם". עדה חייכה בצניעות ותפסה את מקומה הקבוע בשולחן. בזמנים שעדה שוהה בישראל היא אינה מחמיצה את השולחן הקבוע שלנו בימי שישי בכסית.
קפה כסית היה מוסד תל אביבי ותיק ומפואר, הוא היה בשיאו בשנות הארבעים. משוררים כאלתרמן ושלונסקי, אנשי בוהמה, עיתונאים, שחקני במה ואמנים מילאו אותו עד אפס מקום כשבעליו חצקל, איש כסית," המשגיח על כולם בעיניים עצומות לרווחה מכיסא הנמנום שלו. בימי מלחמת השחרור היו מגיעים למקום מפקדי הצבא ובהם יצחק שדה ויגאל אלון. שם גם נעשו ההילולות הראשונות של ערב יום העצמאות. לאחר מותו של נתן אלתרמן השתלט על הקפה הדור השני של הבוהמה העברית, איצ'ה ממבוש (מוכתר עין-הוד), אורי זוהר, שמוליק קראוס, דן בן אמוץ, המשורר העממי יבי ואחרים. אחד השולחנות הוותיקים בכסית היה של אורי אבנרי, עורך "העולם הזה" ולימים חבר כנסת. במהלך השנים התגבש בשולחן הזה גרעין קבוע שנפגש מדי שבוע בשעות הערב של יום ו'. אורי אבנרי, הצלמת רחל אבנרי, אשתו של אורי כמלכת-השולחן, עמיקם גורביץ', מנהל השולחן ומתקן העברית של כולם, הצייר בעל-הנפש דן קדר, הסופרים שלמה שבא ודוד שחם, יצחק לבני העיתונאים נחמיה שטרסלר ואורחים מחו"ל העושים בישראל, ואני, הוא כונה "השולחן האינטלקטואלי".
בפעם הבאה שעדה הגיעה לשולחן בכסית, התחלתי בסקרנותי "לראיין" אותה ושאלתיה במה היא עוסקת, היא פטרה אותי במילה אחת: 'קריסטלוגרפיה'. "אה", אמרתי, "בגבישים? כמו במלח כמו יהלומים?" "אני קריסטלוגרפית של חלבונים וזה משהו אחר לגמרי" קיצרה. ובשביל מה זה טוב?" שאלתי, "אני אספר לך פעם אחרת", היא אמרה. "עכשיו זו הפעם האחרת", אמרתי, "ספרי לי". נשארנו לשבת בכסית כמה שעות אחרי שכולם עזבו וככל שעדה יונת סיפרה יותר, כן גיליתי עולם קסום שלא היה מוכר לי כלל, עולם הביולוגיה המולקולארית והריבוזומים "בית החרושת לחלבונים של התא בגוף".
אני פרסומאי, שגדל על מדעים הומאניים וקיבל תמיד "אפס מפהק" במתמטיקה ובפיזיקה. אלגברה נראתה לי עריצה ושרירותית, השברים הפשוטים פשוט שברו אותי ורק בחישוב אחוזים פיתחתי בבגרותי שיטת חישוב משלי, כי הפרסומאי חי מהאחוזים של תקציב הפרסום. עם הכימיה האורגנית הייתה לי קצת כימיה כי זה היה קשור מיידית לחקלאות במקום שם בגרתי, קיבוץ מזרע שבעמק יזרעאל.
עדה ניסתה כמיטב יכולתה להסביר להדיוט כמוני מהם הריבוזומים הנפלאים שלה, אבל הייאוש שניבט מעיניה לשמע השאלות שלי, שהעידו על מידת הבנתי בביולוגיה ובפיזיקה, שלח אותי אל הספסל בספרייה. בגילי המופלג התחלתי לקרוא ספרי לימוד במדעי-החיים, על החיידקים, החלבונים, כימיה, גנטיקה ומה לא.
שוטטתי כאחוז דיבוק באתרי המדע באינטרנט ומילאתי ראשי בכמות עצומה של מידע חשוב ושולי כאחד. הלימוד האינטנסיבי הזה איפשר לי לקרוא (לאט) את מאמריה המדעיים של עדה, ואם גם לא להבינם לאשורם, לפחות, לעקוב כמידת יכולתי אחרי עבודתה ולהתפעל מחשיבותם המדעית העצומה של גילוייה, פריין של יותר מ-20 שנות מחקר בלתי נלאה. פעם התלוצצתי וקראתי לעדה "מאדם קירי" [1](שהייתה אחת הנשים המעטות שזכו בפרס נובל ולא פעם אחת אלא פעמיים!) עדה הגיבה: "זה עוד רחוק ויש בזה המון פוליטיקה, אבל אם כבר הזכרת את "מאדאם קירי", כשהייתי ילדה קראתי את הספר והלכתי לראות את הסרט הזה פעמיים".
סיפורה של עדה יונת והריבוזומים שלה, נראה לי מופלא באמת וראוי שיסופר לכל העולם, החלטתי שאני אספר את הסיפור הזה למרות החובבנות המדעית שלי.
בימים שעדה שהתה בישראל והיה לה פנאי בשבילי, ישבנו, ושעות ארוכות עדה סיפרה לי את סיפור חייה ועבודתה. ראיינתי את בני משפחתה ומקצת מחבריה לעבודה ונתגלתה לפני מסכת חיים מופלאה, של אישה יחידה במינה.
מרגע שהכרתי את עדה יונת ועקבתי אחר עבודתה, הייתי בטוח שביום מן הימים היא תזכה בפרס הנובל, הייתה לי מזימה קטנה, תכננתי שאסיים את הספר עם קבלתה את הפרס ואז אוציא אותו לאור בארץ ובעולם בכל השפות, הספר ייחטף ואני ארוויח מיליונים, שאת מחציתם לפחות, אתרום למחקריה של עדה.
עדה יונת זכתה בפרס נובל לכימיה בשנת 2009, חיכיתי אחת-עשרה שנים, ועדה עדיין עסוקה עד למעלה ראש, בנסיעות ובהרצאות בכל קצווי העולם, תוך שהיא ממשיכה בעבודתה המדעית, ואיני יודע מתי היא תתפנה לכתוב את ספרה…
הספר הנוכחי, הוא פריין של שלוש שנות כתיבה. מאז, התקדמה עדה בעבודתה, ובשנים מאז, שקיבלה את הפרס, חלו התפתחויות רבות במדע וברפואה בעקבות תגליותיה. אולי היא ואולי אחרים יעבירו/יתארו את פועלה בספר נוסף, ומן הסתם בספרים נוספים. אני אסתפק בהבאת הסיפור של עדה, מילדותה, ועד ימי קבלת פרס הנובל. ולהקורא ינעם.
הביולוגיה המבנית היא תחום בביולוגיה אשר עוסק בחקר המבנה של מולקולות גדולות, מקרו-מולקולות, כגון חלבונים וחומצות גרעין. מעבר למציאת המבנה עצמו, חוקרי הביולוגיה המבנית, מנסים להבין את המנגנון שגורם לקיפול של המקרו-מולקולות בתא החי. הנושא הוא בעל חשיבות רבה, שכן המקרו-מולקולות מבצעות את רוב התפקידים בתא, ותפקודן משתבש גם בעקבות שינויים קלים במבנה התלת-ממדי של המולקולה. בעוד שקביעת רצף ה־DNA או רצף החלבון הן משימות פשוטות יחסית בטכנולוגיה של ימינו, קביעת המבנה התלת-ממדי המדויק של החלבונים ובמיוחד של חומצות הגרעין נותרו משימות קשות המצויות בחזית המדע. בניגוד לביוכימיה, הביולוגיה המבנית אינה עוסקת באספקטים הקינטיים של התגובות הכימיות שבהן משתתפת המולקולה, אלא רק במבנה האתרים אשר שם מתבצעות תגובות אלו.
אין עדיין תגובות