האם החיים הם סיפור, שיש לו עלילה סדורה מלידה ועד זיקנה? ומי הוא גיבור הסיפור? האם הוא הנער הירושלמי, הצעיר […]
פתח דבר: אדון ביאליק, איך ראוי לחיות?
אמי נהנתה לספר לנו מדי פעם על ימיה הראשונים בארץ ישראל, בתחילת שנות השלושים, צעירה כבת עשרים־ושלוש שהגיעה לארץ בגפה והתגלגלה בין מקומות שונים ועבודות שונות: מלצרית בתל־אביב, חלוצה פועלת ביער בחדרה, מבשלת בכפר הנוער בן־שמן, רעיה ואם בירושלים.
כשגרה בתל־אביב, ראתה אמא לעתים קרובות את ביאליק ואשתו הולכים יחדיו לים. התעורר בה רצון עז לגשת אל המשורר הנודע, להתנצל בפניו על העזתה, ולבקש ממנו: “אדון ביאליק, אנא ענה לי, איך ראוי לחיות?”
לצערה, לא אזרה אמנו את האומץ הדרוש, כדי לפנות לביאליק. “ואז הוא מת”, אמרה, “ואני החמצתי את ההזדמנות. כמה חבל!”
ניסוח שאלתה של אמא היה רוסי באופיו, כשאלותיהם של גיבורי טולסטוי ודוסטויבסקי. אבל אותה שאלה עצמה, בגרסאות שונות, מעסיקה את כולנו, במיוחד כאשר אנחנו מתלבטים בדילמות:
האם נשקיע את ממוננו המוגבל בהשכלתם של ילדינו או שמא נעבור תחילה לדירה מרווחת יותר?
האם איאבק בגלוי נגד עוול או שמא אוותר על המאבק הצודק, כדי להימנע מעימות קשה?
האם עלינו להמשיך ולממן את הוצאותיו הגדולות של בננו בן השלושים, המתגורר בביתנו ומסרב לעבוד, או שמא עלינו להכריז שמעתה ואילך נסרב לעשות כן?
מי מאיתנו ישלים את לימודיו תחילה ומי יעבוד לפרנסתנו: את או אני?
האם עלי להישאר בביטחון וביציבות שבחיי המשפחה שלי או שמא אבחר, למרות האובדן הכרוך בכך, ללכת אחר אהבה אחרת?
האם אבחר בעבודה עתירת רווחים אך משמימה במגזר הפרטי או שאבחר בעבודה דלת שכר אך עתירת סיפוק במגזר הציבורי?
האם אמשיך לחיות בקיבוץ, שבו נתבעת ממני מחויבות רבה כלפי הכלל, או שמא אבחר במסגרת חיים אחרת, שבה אהיה מחויב יותר כלפי עצמי וכלפי משפחתי?
בכל דילמה כזו ישנם כמובן שיקולים מעשיים בתכלית, כגון ‘מה משתלם יותר לעשות’, אבל מאחורי השאלות המעשיות מסתתרות בדרך־כלל גם שאלות שעיסוקן בערכים: ‘איך ראוי לחיות’. שכן, כל אימת שאנו נתקלים בדילמה אנו בוחנים רבדים בחיינו האישיים והמשפחתיים, שחלקם סמויים אף מעינינו: ערכים, אתיקה, מטרות, העדפות, אבני בוחן להחלטות, אמונות ודעות אודות היחיד, המשפחה והקהילה, קדימויות – מה חשוב ומה אינו חשוב – וכך הלאה.
רבדים אלו התפתחו בחיינו בהדרגה, עוד בטרם ידענו על קיומם. למדנו אותם משחר ילדותנו, ממעשיהם ומתגובותיהם של הורינו, עוד בטרם הבנו את מילותיהם. ספגנו אותם מן התרבות שבה גדלנו; קלטנו אותם מדמויות שהיו לנו למופת, בין אם היו אנשים אמיתיים מההיסטוריה, ובין אם היו דמויות מהספרות, מהשירה, מהקולנוע ומאמנויות אחרות. תכופות אין אנו יודעים להגדיר במפורש מה לוחשים לנו הקולות הבוקעים מן הרבדים הללו, אך כאשר אנו פועלים בניגוד להם, או אף שוקלים לעשות כך, אנו חשים אי־נוחות, אי־שקט ואף מצוקה של ממש.
השאלה ‘איך ראוי לחיות’ היא לכאורה שאלה חוזרת ובלתי־משתנה. אמי שאלה את עצמה את השאלה הזו לאורך כל חייה. אבל מכיוון שחיינו רצופי גלגולים ומשתנים כל הזמן, גם התשובה משתנה עימם. בשנות העשרים שלי זו היתה תשובתי על השאלה: “אקים משפחה ואגדל את בנותינו בצורה הטובה ביותר, ועם זאת אשרת את הכלל ואת המדינה כמפקד בצה”ל” (ובצידה המשאלה הסמויה: “ואזכה להערכה ולתהילה על שירותי זה”). בתחילת שנות השלושים שלי השבתי לעצמי כך על אותה שאלה: “אגדל את בנותי בצורה הטובה ביותר, ועם זאת באמצעות מקצוע הפסיכולוגיה אתרום לאנשים הזקוקים לסיוע נפשי ואתרום גם למקצוע עצמו” (ובצידה המשאלה הסמויה: “ואזכה להערכה ולתהילה על שירותי זה”). עשור לאחר מכן, בשנות הארבעים שלי, השבתי לעצמי: “בנותיי גדלו, אמשיך להיות לצידן ככל שאוכל ועם זאת, אניח לחלומות התהילה הכוזבים, אקח פסק זמן ואניח לעצמי לפגוש באהבה אחרת ובצורות חיים שאיני מכיר”. לקראת שנות החמישים, השבתי לעצמי כך על “איך ראוי לחיות”: “בצד האהבות שבחיי, אסייע כמיטב יכולתי, אך לא רק בטיפול המסתגר בחדר הטיפולים. אצא אל כיכר העיר, אל הקהילה והציבור”. עתה, כשאני מתקרב לסיום העשור השביעי בחיי, אני משיב לעצמי על השאלה “כיצד ראוי לחיות” בתשובתו של המשורר היפני סנטוקה:
“…אָכַלְתִּי, שָׂבַעְתִּי, לְבַד אֲנִי מַנִּיחַ אֶת הַמַקְלוֹת”[1].
מה בין ‘איך ראוי לחיות’ לבין גלגולי חיים?
כיום, המניעים שהיו כה משכנעים בעבר ושהובילו אותי לגלגולי חיים שונים, חדלו מלהיות לי ל’חיים שראוי לחיותם’. עיני אינה נמשכת כבר אל עבר אופקי ההישגים, הכבוד וההערכה, החותם ההיסטורי או העונג שאינו נגמר. בגלגול חיים זה ראוי לי, כך אני מרגיש עכשיו, לחיות את חיי ואת חיי משפחתי בדרך העשירה ביותר והמשוחררת ביותר משאיפות עקרות, ולנסות להעביר לזולתי מעט ממה שלמדתי בחיי. אני יודע בבהירות שגם השאיפה הזו תתגלה בבוא היום כקצרת ימים וחולפת. בעוד מספר שנים אתבונן, מן הסתם, בחיוך בתשובתי זו, כפי שאני מתבונן בחיוך על קודמותיה, שנראו לי בשעתן כה מוצקות. התשובות הללו כולן היו אמיתות לשעתן, נכונות בהקשר חיים מוגבל, ותלויות באין ספור נסיבות, התרחשויות והשפעות ספציפיות ומשתנות.
בהסתכלות לאחור על גלגולי חיי, נראה לי כיום שכל עוד היתה בידי תשובה ספציפית לשאלה האישית בתכלית ‘איך ראוי לי לחיות’, היו חיי מכוונים לתכלית שבחרתי ולערכיה, ועל כן היתה בהם המשכיות יציבה למדי. אך אם מסיבות כלשהן קרס המענה הישן על השאלה, או שמצאתיו בלתי־מתאים או שגוי, התהווה גלגול בחיי. היה עליי לשמוט את המענה הישן ולהמתין עד שיצטיירו שרטוטיו של מענה חדש. משהופיעו, השתנו חיי במעט או בהרבה. הסתיים הגלגול הקודם והופיע גלגול חדש.
אם כן, שומה עליי להמיר את השאלה ‘איך ראוי לחיות’ ברעותה הענווה ממנה: “איך ראוי לי לחיות כפי שאני ועולמי מתקיימים כיום, ואיך אוכל לקבל בפיכחון גם את התפוגגות ה’ראוי לשעה’ הזה?”
אין תודעתי יכולה לראות מעבר לכך.
‘הוחלטתי’
על גבי השאלה ‘איך ראוי לחיות’ מרחפת שאלה אחרת, רחבה אף יותר: מה בין חיי כיום לבין חיי כפי שראוי שיהיו? האם הם תואמים זה לזה? האם קיים מרחק בין ‘מי שאני’ לבין ‘מי שראוי שאהיה?’ ואם יש מרחק כזה, האם אקבל אותו בהכנעה או שאעשה מעשה, כדי לצמצם אותו? כך מובילה בהכרח השאלה ‘איך ראוי לחיות’ לשאלת גלגולי החיים, ולשאלה איך בכוחנו לפעול כדי לצמצם את המרחק.
אנו אוחזים באמונה שגלגולים בחיינו התהוו מתוך בחירה והחלטה שלנו. ייתכן שכך הדבר אצל זולתי, אבל כשאני מתבונן בגלגולי החיים שלי אני מגלה שראיה זו איננה תואמת את מה שהיה לאמיתו של דבר: לא ‘החלטתי’ על מרבית הגלגולים שהתרחשו בחיי כי אם ‘הוחלטתי’.
אני נזכר בחוויות הקולנוע בילדותי בשנות החמישים בירושלים. בשנים הללו הוקרנו ‘יומני פוקס’ או ‘יומני גבע’ לפני הקרנת הסרט. סרטים בשחור־לבן הקרינו חדשות שהתיישנו זה מכבר, אבל לקהל שלפני היות הטלוויזיה היו הסרטונים הללו בגדר חדשות מרעישות.
בסרטון ‘חדשות החוץ’ התרשמתי במיוחד מטקס השקתה של אוניית ענק בצרפת. האוניה היתה נתונה בתוך האנגר ענקי, ירכתיה במים ובחזיתה פיגום גבוה. תזמורת במדי שרד ניגנה מארשים. אדמירל, מיניסטר ואשתו האלגנטית עלו אל הפיגום. נישאו נאומים. משרת עטוי כסיות לבנות הגיש לאשת המיניסטר בקבוק שמפניה קשור בחבל לחרטום האונייה. אשת המיניסטר הטיחה בכוח את הבקבוק בחרטום, וראה זה פלא: החבטה הייתה עזה עד כדי כך, שהאוניה נהדפה ממקומה והחליקה מעדנות מן ההאנגר אל המים.
כילד השתוממתי על כוחה המופלג של אשת המיניסטר, שדחף אוניה כזו. כמה התאכזבתי לימים, כשנודע לי שלא חבטת הבקבוק דחפה את האוניה כי אם מערכת מנופים וגלגילות שהוכנו בקפידה טרם הטקס. הטחת הבקבוק לא היתה אלא חתימתם הסמלית של מעשי הבניה שקדמו לטקס.
במבט לאחור, אמונתי בכך ש’החלטתי’ דומה לאמונת העבר שלי, שאשת המיניסטר היא שדחפה את האוניה למים. בשני המקרים ייחסתי משמעות מיוחדת לפעולה מודעת חד־פעמית, שלאמיתו של דבר רק חתמה שרשרת אירועים ארוכה ומורכבת, שהתרחשה קודם לכן.
בהבנתי המאוחרת, לא היו גלגולי חיי בגדר אירועים קצרים ומובחנים, כי אם התהוו, ככדורי־שלג, בתנועה מורכבת שאולי התחילה בגשם, שרופף את אחיזתה של אבן, שגלשה ומוטטה גוש שלג, שגלש ומוטט סלע, שגלש וגרף שלג נוסף, שהביא למפולת סלעים, שהאיצה את מפולות השלג וכך הלאה.
כך קרה בגלגולים שעברו עלי: בחיי ובסובב אותם התרחשו תמורות קטנות וגדולות. חלקן במציאות שסבבה אותי וחלקן בתודעתי, ברגשותי ובמעשי, בזיקת גומלין בין אין־ספור גורמים, שמרביתם לא היו כלל בשליטתי וגם לא במודעותי. רק כאשר הגיע בהדרגה כדור־השלג לממדים גדולים די הצורך, יכולה היתה תודעתי להבחין בו ולהגדירו כ’גלגול’, ואז הדביקה עליו את התווית: ‘החלטתי!’ התווית הזו, כך גיליתי, אינה מציאותית יותר מדחיפת האוניה על־ידי אשת המיניסטר.
כאשר אמרתי לעצמי ש’החלטתי’, הייתה אונית הפעולה כבר בנויה היטב ומנגנון הנעתה מוכן ומזומן בלא ידיעתי.
אין עדיין תגובות