"יש באיצקוביץ הקסם שיש בסופרים ובסיפורים גדולים, היינו הניצוץ… שעושה ספרות מעולה." [יורם קניוק] פאני קייזמן יוצאת בעקבות הבעל שנטש […]
א.
מתוך עיתון “המגיד”, גיליון ו, יום ה, ב אדר, התרנ”ד (8.2.1894):
זעקת אישה אומללה
תחינתי לפני הקוראים הנכבדים לרחם עליי, אישה גלמודה ועצובת רוח, אשר אישי עזבני בחג הפסח, רק חמש שנים אחרי הנישואים, ושלושה ילדים בריאים לנו. ויהי בדרך אל פינסק להביא פרנסה לביתו, וישלח ויקרא לי ואבוא אחריו עד חג הסוכות. ועתה נעלמו עקבותיו, ונמסר לי כי ראוהו במלון אורחים במינסק, ואחר כך נצפה על עגלת מסילת הברזל בדרכו לקִייֶב, ואנוכי יושבת קשת רוח, במצור, בעירום, בחוסר כול, ואין מושיע לי. אשר על כן, קוראים נכבדים, אולי יודע מי מכם איה מקום אישי? רחמו עליי והשיגו ממנו לפחות גט פיטורין כדת. מוכנה ומזומנה אני לתת כספים, עד חמישים ומאה רובל, ביד כל מי שיגאל אותי מעולו של אישי. סימניו הלוא המה: שמו מאיר־יענקל הירש מהעיירה דרוֹהיטשין, שנותיו עתה ארבע ועשרים, קומתו ממוצעת, שערו בְּרוֹין, קווצותיו תלתלים, זקנו בהיר, עיניו גְרין, ולו אם ואח בעיר אוּזליַאני. אנוכי המתאוננת, אסתר הירש בת שלמה וייזלפיש זצ”ל.
ב.
אישה מסכנה אסתר הירש, חושבת לעצמה מֶנְדֶה שְפַּייזְמַן בעודה שוכבת על גבה ותוחבת מתחת למזרן את פיסת הידיעה המקומטת, שגזרה מגיליון ישן של “המגיד”. כמה הייתה רוצה לפגוש את אסתר הירש האומללה ולשוחח עמה על עניינים שבלב. היא יודעת שהייתה מצליחה להאיר את עולמה החשוך של אסתר זו בכמה נרות: שלושה גוזלים בריאים יש לה? בעצמה אמרה. חמישים ומאה רובל בכיסה? לפחות! בלי עין הרע. רק טיפשה גמורה תציע את כל הונה בלי להשאיר משהו בצד. אז מה יש למהר ולפרסם ידיעה בעיתון? מדוע לסחור לעין כול בשמה ובשם משפחתה? הלוא אפשר היה בכסף הזה לשכור חוקר מהגויים, בריון עשוי בלא חת, שרדוֹף ירדוף את מאיר־יענקל שלה ולא יניח לו אפילו בחלומותיו, שישבור את כל שיניו וישאיר רק אחת לכאב שיניים.
שוב שולפת מֶנדֶה את גזיר העיתון, נזהרת שלא להזיז את הכתף שעליה ישן בנה יענק’לה ורק מחלצת מעט את ראשה כדי לשחרר את הצוואר התפוס, שבתה מירְל מתעללת בו במרפקיה. מהחדר הסמוך עולות הנשימות הכבדות של חמיה וחמותה, שיזכו לחיים ארוכים. נחירותיהם מקיצות בטרם עת את הגבר, והלה קורע את גרונו בשיגעון כמי שמפציר בחמה הסרבנית לעלות. עוד מעט, יודעת מֶנדֶה, תצטרך גם היא לקום, להבעיר את התנור, להלביש את ילדיה בעודם ישנים ולשים להם בקערת פח קצת חלב עם גריסי כוסמין. ודאי יתלוננו על הטעם העבש, והיא תבקש מרוחלה חמותה כפית סוכר, אחת לשניהם. ורוחלה תסתכל עליה בקמטים ישרים ותנזוף, “אין סוכר! נִיט! נגמרה החגיגה!” ואולם אחרי כמה רגעים תיאנח ותמתח את זרועותיה במאמץ גדול, עד שתצנח צנצנת הסוכר מהמדף העליון אל ידיה, מעשה ריבון. כל בוקר נמזגת כפית סוכר אחת, במרורים.
ומה יש בידיעה הזאת על אובדנה של אסתר הירש המסכנה, שכבר שבועיים מֶנדֶה הופכת בה ומעיינת בה?
אף שקשה לה להודות, הידיעה הזאת מסבה לה עונג, וכמותה גם שתי המודעות שקדמו לה בגיליון אחר של “המגיד” — כותרת האחת “צעקה!” וכותרת השנייה “בקשה גדולה!!!” — ועוד עשרות ידיעות דומות, שמגיעות מדי יום ביומו מכל קצות תחום המושב. נשים עזובות, נשים עגונות, נשים אומללות, נשים שלימזליות, נשים שבעליהן נטשו אותן בהבטחות מרמה ומקסמי שווא: אחד נוסע אל אמריקה, דִי גוֹלְדֶענֶע מדינֶה, כדי להביא אחריו את המשפחה לניו יורק, אחר מפליג לפלסטינה לחטוף מכות מהשמש, איש מבטיח לאישתו שהוא נוסע העירה ללמוד מלאכה ואז מתאהב בחוגים של משכילי אודסה, אב נשבע לבנותיו שיחזור עם נדוניה שמנה ופתאום שומעים שהוא “מנשק מזוזות” בבּוֹרדֶלים של קִייֶב. מֶנדֶה יודעת שצרת רבים נחמת שוטים, ובכל זאת פושטת בה מין שביעות רצון שמתגברת על כל רגש של שותפות גורל נשית. היא אינה כמותן, ולעולם לא תהיה כמותן. היא לא רצה לפרסם מודעות, ולא שולחת מברקים לעיתונים, ולא מתלוננת בפני ראשי הקהילה, ולא מפיצה ברבים את תיאורו של צבי־מאיר שפייזמן, האיש שהחריב את עולמה. לא ולא. היא לא תהיה הצרת־רבים־נחמה של אף שוטה. העניין מובטח.
איבריה של מֶנדֶה כואבים אפילו במנוחה, כאילו הייתה השינה כרוכה במאמץ רב. מן החדר הסמוך של הזקנים מסתנן ניחוח זיעה חמוץ, שיהיו בריאים. מהבוקר שורר בבית ריח של בית כנסת הומה צמים. אפילו על הצחנה של הורי בעלה עליה להודות לקדוש ברוך הוא, כי מי יודע מה הייתה מריחה כעת אם לא היו מכניסים אותה ואת ילדיה תחת קורת גג. אמנם אכסנייתם דלה: בּוּדְקֶע שחור וישן, מט לנפול, עשוי עץ נרקב, ובו שני חדרים קטנים ומטבח. אבל קירות אטומים יש, ורצפת חימר, ורעפים מעץ וחלונות עם זכוכית עבה. ולעתים מרחב מחיה מצומצם הוא יתרון, ודאי אם התנור במטבח מופקד על חימום הבית כולו. אמנם עוף לא מגישים פה, ובקציצות הדגים של שישי בערב יש מעט דגים והמון בצל. אך בּוֹרְשְט עם לחם שחור יש בכל סעודת צהריים, וצ’וּלנְט בלי נתח בשר בשבת איננו אסון נורא כל כך.
בקלות יכלו השפַּייזמַנים להתנער ממנה, הלוא את בנם צבי־מאיר לא סבלו ממילא. בגיל צעיר סמכו עליו שיביא כבוד לשמם ושלחו אותו לישיבת ווֹלוֹז’ין המפוארת כדי שיהיה למדן עילוי. אבל אחרי שנה שמעו שבנם מכריז בראש חוצות שכל הרבנים שם צבועים, ושהגאון החסיד בכבודו ובעצמו היה מתבייש בהם. “חבורה של בטלנים” כינה אותם, “לא יותר משתדלנים שמעמידים פני חכמים, יודעים הם רק לשנן ולדקלם פסוקים מהגמרא”. לפיכך עזב צבי־מאיר את וולוז’ין והחליט שמוטב לו להיות רוכל עני מאשר חכם וגדול בתורה, אם חוכמה פירושה תככנות, חמדנות ועיוורון.
וכך, מתוך בחירה, נהפך לרוכל, אך גם אז מצא סיבות להאשים ולהתאונן. היה לו לצבי־מאיר מנהג משונה, שהיה מעמיד את עגלתו בשוק אך לא משדל את העוברים והשבים לקנות את סחורתו. חושב לעצמו פלוני: אם הוא איננו נוהג כסוחר, מדוע אנהג אני כלקוח? וממשיך בדרכו. וכי איך רוצה האדם לאכול לחם? עליו לזרוע ולדשן ולקצור ולהזיע וללוש את דמעתו ואת זיעתו בבצק. אבל צבי־מאיר שפייזמן עמד בשוק כרב הקהילה וחשב שהבריות תימשכנה אל עגלתו כפי שהן נוהרות אל בית הכנסת בליל שבת. “המתפללים”, בכל אופן, חשבו אחרת. חלקם טענו שמדובר בעצלן, אחרים גרסו שגאוותו משבשת את דעתו, והפשרנים פסקו שגאווה ועצלנות תמיד משתרגות זו בזו. כך או כך, הרובלים הספורים שעברו בין ידיו של צבי־מאיר עברו מידו הימנית לידו השמאלית ולהפך, וביתם של השפייזמנים היה מן העניים שבמוֹטֶלֶה. לפני עזיבתו הגיעו לתחתית. במקום נרות הציתו שמן, ולחם שחור אכלו עם תפוחי אדמה לא מקולפים. כשניסתה מֶנדֶה לדבר על לבו והשיאה עצות בנוגע לעסקיו, אמר לה: “כשהתרנגולת מתחילה לקרוא כמו תרנגול, זה הזמן להביאה אל השוחט.” רוצה לומר: לא חשוב, השם ישמור, המבין יבין.
לחץ בחזה מקשה על מֶנדֶה לנשום, ילדיה מצטופפים עמה על מיטת יחיד. גופה מאובן כדי שלא יתעוררו הגוזלים, ונפשה זועקת: מה לי ולילדים האלה? ומיד היא נתקפת אשמה — השם ישמור! הגוזלים שלה! בלי עין הרע! — ומתפללת אל ריבון כל העולמים שישאיר לה רק את הגוף כדי שתוכל לפרנס אותם ולהיות משענת לשנתם, ושייקח ממנה את המחשבות שהולכות ומתמלאות ברעיונות כפירה כמו נהר היַסוֹלדָה, שכל אביב עולה על גדותיו ומציף את חבל הארץ פּוֹלֶסְיָה בביצות שחורות.
עוד בוקר עני אורב לה ולילדיה ומחזר על פתחי היום. יענק’לה ילך ל”חדר”, ומירל תעזור לה בניהול משק הבית של משפחת גולדשמיט ברחוב השוק, הרחוב של עשירי מוֹטֶלֶה. יחד תקרצפנה את האריחים של התכשיטנים בבית האבן המפואר ותצצנה שוב במחרוזת פניני האלמוג של הגברת גולדשמיט, שלושת אלפים רובל ערכה, שווי חיים שלמים של פרנסה דחוקה. משם תעבורנה “לנהל” אצל משפחת טבקסמן ותחלופנה על פני בית המרזח, אולי גם שם צריך ידי מנהלות, ואז ישראל טייט, הבּאלֶעבּוֹס של בית המרזח, ירשה לה להתחדש בעוד גיליון ישן של “המגיד” שאיש כבר איננו חפץ לקרוא.
מטליות וסמרטוטים, צמר ברזל ודליים, מרצפות ותנורים, קערות פח וכיורים. כך מגרדות ציפורניהן את הזמן, בית אחר בית, וריח חומרי הניקוי נדבק בעורן ובנשמתן. היום נגמר בשקיעת החמה כדי שתוכלנה להתאושש בשביל יום המחר. המעגל נסגר עוד לפני שנפתח, ונהר היַסוֹלדה הולך ועולה על גדותיו.
ג.
פעם בשבוע מגיעה מהכפר אוּפּירַוָוה, המרוחק שבע ויורסטאות ממוֹטֶלֶה, אחותה הצעירה של מֶנדֶה, פאני קייזמן, ומחליפה את מירל בעבודת הניקיון, כדי שתוכל מירל אחייניתה להצטרף אל בנותיה שלה לשיעורי עברית וחשבון. עבודת הניקיון בזויה ואינה מתאימה לרעיה ולאם, ומנדה מתייסרת על שהיא גוררת את אחותה הרכה בשנים לקחת חלק במלאכה שהיא עצמה מוכרחה לעסוק בה מחמת חרפת רעב. כיוון שמנדה אינה יודעת כיצד להודות לפאני, היא נוהגת כלפיה ברשעות. על כל דבר שפאני עושה או אומרת מוכיחה אותה מנדה על פניה: לא כך מנקים, ובמטאטא הזה כבר אין זרדים, אינה רואה? ומדוע שכחה להבריק את מסגרת החלון, והיא מוכרחה לחסוך בסבון אחרת יתבזבז כל השכר על חומרי הניקוי.
מנדה יודעת שאחותה אינה צריכה את הגרושים שמרוויחים בניקיון. פעם אחת ראתה מנדה שפאני משלשלת לכיסה של מירל את המטבעות שהרוויחה במקומה. מנדה העלימה עין, אך כעסה הלך והעמיק. איך היא מעיזה? שככה תבוא מן הכפר היישובניקית הזאת, תרים את האף, תחלק טובות ותפזר כספים רק כדי להוכיח עליונות? ומה יגידו עליה, על מנדה, שהיא לוֹוה כספים מאחותה הקטנה? האם תגזול התרנגולת את מזונה של הפרגית? השם ישמור!
וכבר הגדישה פאני את הסאה כאשר עוד לא עברו שני ירחים מאז לכתו של צבי־מאיר והיא הציעה לאחותה הבכורה לעבור לגור אִתה בכפר, “הלוא הילדים ישמחו להיות ביחד, אחות, וגם לנו יהיה נחמד”. מנדה הפגועה אמרה שהחיים בכפר אינם מתאימים לה כלל, קל וחומר ליענק’לה ולמירל, וסיננה את המילה “וַוייט”, שפירושה רחוק, נידח, או אפילו מופרד.
פאני שתקה, אך מנדה ידעה שאחותה מבינה בדיוק את כוונתה. אלו מין יהודים מתגוררים היום בכפרים? רק משוגעים או בדלנים. ממתי מה שטוב לרוב היהודים לא מספיק להם? מה רע במקום כמו מוֹטֶלֶה, עיירה מן השורה עם בית כנסת ובית קברות ובית מרחץ ומקווה? מה יש להם לחפש בקרב הגויים בלב שדות וביצות שחורות? מי יגן על ביתם מפני התקפות של בריונים אנטישמים?
“וַוייט,” אמרה מנדה שוב, ופאני העמידה פנים שאינה שומעת, ואז הוסיפה מנדה, “לפעמים אני לא מבינה את נתן־בֶּרל. מה יש לו לחפש בכפר?”
שרבוב שמו של נתן־ברל היה משגה חמור, מתיחה מיותרת של החבל המתוח ממילא. פאני שלחה בה מבט קר ואטום, כמי שיכולה להתיז את ראשה של אחותה הבכורה בלי להניד עפעף. לרגע אחד נבהלה מנדה כל כך שהציצה לבדוק שידיה של פאני במקומן ולא נשלחו אל הסכין. מתחת לשמלתה, יודעת מנדה, פאני מסתירה את הסכין שנתן לה בילדותה אביהן המנוח, אשר גידל אותן לבדו אחרי שאִמן נתבקשה לישיבה דחופה של מעלה.
“נתן־ברל יודע מה הוא עושה,” פסקה פאני ולא הוסיפה.
מעולם לא הצליחה מנדה להבין את פשר השידוך של אחותה הצעירה, לא כל שכן את הצלחתו. נתן־ברל קייזמן היה גברתן בעל מידות גדולות, קרוב יותר לגוליית מאשר לדוד, ששתיקותיו המרובות נחשבו בעיני קרוביו לחכמה נסתרת ובעיני הרחוקים יותר לנחשלות שכלית. בתפילות בית הכנסת התנדנד בקצב משלו, וניכר כי שכלו אינו משיג את מה שלבו חושק. הוא היה שזוף כגוי ועב בשר כשיכור, ופרווה פלומתית שחורה ירדה מעורפו, התעבתה על זרועותיו והסתלסלה סביב כריות אצבעותיו. כל יום עם שחר קם נתן־ברל לטפל בכבשים ובעזים שלו, ומהחלב גיבן גבינות צאן משובחות שיצא שמן בפלך כולו. כשמנדה וצבי־מאיר היו באים לבקר אותם בכפר, המתינו בכיליון עיניים שיוציאו להם את מגש העץ המשולש שעליו מונחים חריצי גבינה, שנמסו בפה והחלישו את הדעת. גושים צהובים, ירוקים וכחולים, מרים וחריפים, נוטפי שומן ותוססים, טעימים מכדי להיות מהעולם הזה, ערֵבים מדי לחֵך יהודי.
מנדה אינה מעיזה לספר לפאני אלו שמועות היא שומעת עליהם. אמנם בשבתות ובמועדים מגיעים הקייזמנים כולם אל בית הכנסת של מוֹטֶלֶה, אפילו בשלג ובקור, ואף שהם מתקבלים בריחוק צונן בקרב הקהל הם דורשים בשלום מכריהם ומפזרים חיוכים לכל עבר. אבל פורחות עליהם שמועות שהם מתחברים עם גויים, המסכנים, ולא רק לשם מסחר ומיקח, אלה באים אצל אלה יחד עם הילדים, מיטיבים את לבם ביין ובגבינות ומשיחים ביידיש, בפולנית וברוסית בערבוביה. אומרים שביתם עשוי לבנים ורק מצופה בעץ כדי לא לעורר קנאה. אומרים שהכסף נוזל לקייזמנים מהאוזניים. אומרים שבחצר הקימו להם חדרון מרווח לעשיית צרכים עם חמישה פתחי אוורור וחבית נטועה בקרקע, ופעם בשנה הם מוציאים את החבית ומערבבים בקש לשם דישון גינת הירק שבחצרם. ולפיכך אם יזדמן לפלוני לסעוד אצלם, מוטב שיתרכז בגבינות ויפסח על הכרוב והצנונית, והמבין יבין. אומרים שפאני כבר למדה את שפת המקום ומיטיבה לדבר פולנית ורוסית, ובעלה, כך אומרים, אינו יודע מילה בעברית: מתנדנד הוא בבית הכנסת כמו עשב חיטה ברוח, גולם אמיתי. אומרים שצדקה הם נותנים פחות ממעשר ואת השאר משחיתים על הערלים, ולא שמעו בכלל על “עניי עירך קודמים”. אומרים ש…
ומנדה מתייצבת מול הסיפורים הזדוניים כחומה בצורה להגן על אחותה הצעירה: איך נשמה של יהודי יכולה להתערבב בנשמה של ערל? אבל כך משיחים בקהילה, לקייזמנים יש נאמנות חצויה, זיקיות של ממש. ואם היו מתגוררים בברלין או במינסק, כבר מזמן היו הולכים בדרכי צאצאיו של מנדלסון ומתנצרים.
מנדה יודעת שלפעמים מה שאומרים חשוב יותר ממה שמתרחש באמת, ולכן דחתה בנימוס את הצעתה של פאני להתגורר עמם בכפר. “צבי־מאיר,” כך אמרה לאחותה הצעירה באמונה שלמה, “יחזור גם יחזור אל ביתו. הלוא את מכירה אותו. הוא איננו מוכן להסתפק במועט. אם נגזר עליו להיות סוחר ולא תלמיד חכם, טבעי שירצה להרחיב את עסקיו. מה יאמר אם ישמע שילדיו רחקו אל הכפר והפכו ליישובניקים?”
תחושת עונג מוזרה פשתה באיבריה של מנדה כשהביעה אמון בבעלה, ושוב לא הייתה מוכנה לשמוע מפאני דבר על נטישת העיירה ומעבר לכפר העלוב. וגם כעת, עשרה ירחים להיעדרותו של צבי־מאיר אינם זמן רב כל כך, וב”המגיד” כבר קראה על עגונות שחיכו יותר מחמש שנים ואיבדו תקווה עד שלבסוף, בלא התראה, שבו בעליהן אל ביתם.
והיום, כמו בהזמנה, מצפה למנדה הפתעה. מרוב שהייתה טרודה בענייני דיומא שכחה את הט”ו בסיוון לשנת התרנ”ד. עשרים ושישה אביבים מלאו לה הבוקר, ואחותה ובִתה רקמו תוכנית מאחורי גבה. היום אין פאני מחליפה את מירל אלא את מנדה, כדי שתוכל אחותה הבכורה לצאת ליום חופש ולעשות ככל העולה על רוחה. הן כבר חשבו על הכול, התככניות, וההשגחה העליונה עשתה יד אחת אִתן והוסיפה מזג אוויר נפלא. אחרי העבודה יעברו אחותה ובתה בשוק ויקנו מטעמים, ובערב יתקינו לה סעודת מלכים. אפילו מהרב מוישה־לייזר הלפרין השיגו הבטחה לברכה. בינתיים יכולה מנדה לנוח בביתה ולקרוא, או שמא תעדיף להתחדש בשביס, או אולי אפילו תרצה לצאת מהמולת העיירה ולחלץ את עצמותיה בטיול אל היערות שמעבר לנהר. הרב מוישה־לייזר הלפרין ביקש למסור במיוחד שיום הולדת הוא הזדמנות להיוולד מחדש.
מנדה נבהלת מעניין הלידה המחודשת. הספק מתחיל לנקר במוחה: איך תוכל לנוח בשעה שהן עובדות בפרך? ובשביל מה ברא יחידו של עולם את השמים ואת הארץ בשישה ימים ולא בשבעה? הלוא בכל שבוע יש לה יום אחד של מנוחה. והשתיים מוכנות לכל טיעון: “שבת היא המלכה, חג הקדוּשה, ויום הולדת הוא חגו של החול.”
ומנדה מתנגדת: “לשם מה נחגוג לי יום הולדת, כאילו יש בזה מן ההישג? הלוא לכל נוגש יש יום הולדת, לכל נוכל, לכל מרצח.”
והשתיים: “ומה פשעה של מנדה? היותה אשת חיל? אם מסורה? אחות יקירה?”
ומנדה מתבלבלת: “ומה איבדתי ביערות?”
והשתיים: “אוויר נפלא! פטל שחור! אוכמניות! ענבי שועל! צאי ליהנות קצת מהעולם הזה.”
ומנדה נוזפת: “העולם הזה? העולם הזה הוא…” רצתה להגיד: נורא, ארור, ומצאה את עצמה מגמגמת מפני בתה. “וחוץ מזה,” המשיכה, “פירות יער מיועדים לפריצים מפינסק ולא ליהודים ממוֹטֶלֶה.”
והשתיים: “ובכן, היום מנדה היא בתו של הצאר.”
ומנדה מבטלת: “נסיכה שאין לה אפילו איך לחצות את הנהר.”
והשתיים מצחקקות: “ידענו שתמציאי מכשולים. על הכול חשבנו וכבר נדברנו עם ז’יזֶ’ק.”
ומנדה מופתעת: “בסירה אחת עם שֵייגֶעץ?”
והשתיים מתייאשות: “ז’יזֶ’ק אינו גוי.”
ומנדה מתעקשת: “ז’יז’ק המסכן אינו יודע מה הוא, השם ישמור.”
והשתיים סונטות: “בעיני מנדה כולם מסכנים ואומללים.” מנדה נותנת באחותה מבט עקום ופונה לגעור בבתה: “ומה עם הלימודים? לא אכפת לך להפסיד שיעורים?”
דמעות עולות בעיניה של מירל, ופאני לוחשת למנדה באוזן: “תני לה, אחות, הרעיון היה שלה. נשלים לה את השיעור אחר כך, אני אדאג לזה.” ומנדה רוגזת על שכּל אימת שפאני פונה אליה היא מכנה אותה “אחות”, כאילו אין הדבר ברור מאליו ובכל פעם יש להדגישו. כך או כך, היא מבינה שהשתיים דחקו אותה לפינה, וכעת לא בשביל עצמה היא צריכה לחגוג אלא בשבילן. העניין הוכרע.
ד.
פאני ומירל נפרדות ממנה בקצה השוק, ליד הדוכן של יוֹשְקֶה־מֶנדֶל. מנדה רואה אותן מתרחקות ומצחקקות, ומציצות אליה ושוב מתפקעות מצחוק. יהיה מה שיהיה, אוכמניות כחולות לא תצא לקטוף. משוגעת היא לא. מי יודע איזה נחש יקפוץ עליה, היא לא אשת הרפתקאות.
העיירה מוֹטֶלֶה מוקפת חומות. בצפון — נהר היַסוֹלדה, ובשלוש רוחות השמים האחרות — ביצות טובעניות. לאן תפליג מנדה ביום חגה? לכל היותר מדוכן הקישואים לדוכן הצנוניות.
השוק הומה. שאון אדם ובהמה. הרחוב מיובש ובתי העץ כורעים. הפרות עצבניות והאווזים משרבבים את צווארם כנכונים לנשוך כל מי שיקרב אליהם. רוח מזרחית משיבה הבל פה מצחין. אנשים מרימים קול ומחזקים את הדיבור בתנועות ידיים. עסקאות נסגרות: פלוני מרוויח, אלמוני מפסיד, ועל המתיחות התוססת נקרשות קנאה וסלידה. דרכו של עולם.
יוֹשקֶה־מנדל מביט בעוברים ושבים מבעד ל”חנותו”, מריצת עץ ועליה עשרות חפצים בערבוביה: רבעי עפרונות ומסמרים וקיסמים וממחטות ודברי סדקית. כולם יודעים: במריצה של יושקה־מנדל אפשר למצוא את כל מה שאין בו צורך. עתה מחייך הוא אל מנדה בשיניים שבורות מתוך זקן מרוט, עטוף בקַפטָן בלוי של קבצנים ויַרמוּלְקָה מקומטת. “שמעתי נכון, גברת שפייזמן, יום הולדת? אם כך מזל טוב! לא תתחדשי אצל יושקה־מנדל בסיכת ראש? שתי קוֹפֵּיקוֹת בלבד, חצי המחיר, רוב תודות.” מסביבה מוכרים שמלות פשתן, מגפי עור, תרנגולים ובשר, ויושקה־מנדל מחייך אליה בשיניים רקובות ומושך בכתפיו כמי שמנחש את כוונתה: “אין מה להצטער, גברת שפייזמן, יהודי טוב זקוק רק לבעל הרחמים, וכל השאר זה לוקסוס.” ומיד מוסיף, “נו טוב, קחי שתי סיכות בשלוש קופיקות, רוב תודות.”
מצא מין את מינו. הלכה מנדה להתפנק ביום הולדתה ונקלעה אל המריצה של יושקה־מנדל, והנה הוא מרעיף עליה תודות רבות בטרם קנתה דבר. היא מרגישה שעליה לקנות ממנו דבר־מה אך מתקשה להוציא את המעות מכיס שמלתה. קופיקה ועוד קופיקה נהפכים בסוף לרובל שלם, ואת אלה היא מגרדת בְּדֵי עמל. היא מתייסרת שהשאירה את יושקה־מנדל בחיוך מורעב ונצבטת כשהוא קורא אחריה: “רוב תודות, חזרי אחר כך, אני כאן.”
היא חולפת על פני הלוּפְט מֶענְטְש, אנשי האוויר, אשר ישובים בקבוצות אך נראים כיחידים. הם מתאספים בשוק ללקט פרנסה זמנית לביתם, מפהקים בשולי הדרך ומסריחים מיי”ש ומווישניאק. תמיד יש ביקוש גדול למנסרים ולסבלים, והבטלנים מודים לאדון כל המעשים שהתמזל מזלם לכרות גזעי שַדָר ואשוח ולהעמיסם על רפסודות שמגיעות עד דנציג בצפון או עד אודסה בדרום. בצוק העתים היה גם צבי־מאיר מצטרף אליהם, “מוּז’יקים” כינה אותם, “צוענים”. כל היום הם מדברים על כסף ומותרות, היה אומר, ובכיסם אין אפילו פרוטה. יותר מכול הם מעריצים את בעלי הממון, האחראים לעוניים. שְאל את אנשי האוויר אם היו מעדיפים לחיות בכבוד אך בלא אפשרות להתעשר, או שמא היו מבכרים לחיות בעוני עם אפשרות קלושה להתעשר, וראה מה יענו לך.
עתה מרגישה מנדה שרעיו של צבי־מאיר משפילים מבט בעוברה כשותפים לפשעו של בעלה. מי מהם יצטרף אל צבי־מאיר בקרוב? מי ימאס בחיי העוני, יקום ויעזוב את ביתו עם שחר ויפקיר את אישתו ואת ילדיו? העולם הזה משתנה לרעה, חושבת מנדה, לפתע הכול מבקשים ליהנות מהעולם הזה ושוכחים את מלאכי החבלה המצפים להם בשאול. אינם זוכרים ששם, בגיהינום, תולים את הגברים בלשונם.
בקצה השני של השוק, לא רחוק מצריח הכנסייה המיתמר אל על, ניצבת חנותו של הקצב, שאינה אלא מטבח ביתו, ושם עומד ומחכה שמחה־זיסְל רזניק. בחלון הראווה, כלומר, בחלון הבית, תלויים מהכרעיים עופות שלמים ונתחי בשר וצלעות ונקניקים. בימים כתיקונם מנדה חולפת במהירות על פני החנות, כיוון שהניחוחות מחזירים אותה אל ילדותה בגְרוֹדנָה, אל ימים שלא ידעה מחסור.
אף שאביה השוחט, מאיר־אַנשיל שכטר, לא נהג בבנותיו בחום ובקִרבה, הוא התעלם מהקולות הרבים שגרסו כי לא יאה לאלמן להישאר בגפו ולנהוג בכפילות כאב וכאם. וכך היה משפשף את בגדיהן בסבון ובאפר יחד עם שאר הנשים, מקפיד על מלבושן ואפילו מסרק את שערן, ומתקין להן סעודות מלכים. בשנים האחרונות מנדה מקמצת בבשר עבור עצמה, ורק מפצחת ומוצצת את המֵחַ מתוך עצמות העוף שמשאירים ילדיה על צלחות החג. על בשר אמיתי אין מה לדבר בשל המחיר המופקע, כאן העניין מוחלט.
אלא שדווקא עכשיו מתעורר בה רעב נורא לבשר, מין תשוקה בלתי נשלטת לטעם בקר. חלל עצום נפער בבטנה וסחרחורת מקיפה את ראשה. בלוטות הרוק בפיה גועשות במיצים ובקצף לבן, והיא נשענת על קיר בית הכנסת הסמוך מרוב חולשה. זו תהיה מתנת יום ההולדת שלה, הפְּסָק ברור כשמש. אַ מחיֶה.
אבל מה בנוגע לבזבוז, ואיפה ההיגיון? מי שמע על יהודייה שמתאווה לבשר בקר בשעת בוקר? ומה יגידו על הנהנתנות שתקפה את מנדה שפייזמן, שבעבור עונג מוגבל היא מוכנה לגרוע מילדיה? אלא שכל ההתנגדויות האלה רק מעצימות את רעבונה ומשבשות את דעתה, וכבר היא מזדרזת אל בית חמיה וחמותה להוסיף מעות בכיסה ולצבור את הסכום הראוי לנתח הגון.
רוחלה מקבלת את פניה בזעף ובמטר של שאלות בלא מענה: כל כך עסוקה היא כלתה מנדה שפייזמן, שאינה יכולה להקדים את בואה מן השוק? לא אכפת לה, לכלתה מנדה שפייזמן, שחמותה ממרקת את הבית לקראת אורחי סעודת יום ההולדת שלה? הרי בשביל מי היא טורחת? למען עצמה? בואי וראי, את מכל האפר של התנור כבר רוקנה, את העששיות הבריקה וחידשה בהן נפט ששמרה במיוחד, את רצפת החימר טאטא אליהו ואת החלונות פתח לרווחה. “כל היום טרחנו, ובשביל מי טרחנו?” רוטנת חמותה במשפטי הקבע שלה, שבהם היא פורשת את פועלה ואז מעמידה בספק את נחיצותו. וכעת, ממשיכה רוחלה, אם רק תואיל מנדה להתפנות, הם זקוקים לעוד עצים בשביל התנור. ומנדה מתנצלת ונושקת לרוחלה הנרגנת במצחה, וחומקת לחדר האחורי כדי להוציא את מעות החיסכון שהיא מחביאה מתחת למזרן.
רובל אחד אמור להספיק לה לנתח בשר הגון, והיא מוציאה שני רובלים מקופסת העץ ואחר כך מחזירה אחד וסוגרת את הקופסה במהרה, ושוב פותחת ומתלבטת וסופרת את הממון, שלושים ושניים רובלים ושבעים ואחת קוֹפֵּיקוֹת, סך כל הונה. אמנם שניים מתוך שלושים ושניים אינם חלק מבוטל. אך אם תבזבז את שני הרובלים עדיין יישארו בקופתה יותר משלושים. ולפתע, בפרץ של איבוד עשתונות ובחילת רעב, היא מרוקנת את הקופסה כולה אל כיסי שמלתה ויוצאת מן הבית, בעוד קולה של רוחלה מהדהד בחלל, “כל העצמות שלי כואבות, ובשביל מה הן כואבות?”
מבטים חוצים את מנדה מכל עבר. קבצנים אומללים לוטשים בה עיניים. מיהם הלִסטים שיעזו לקרוב אליה? תוציא את גרונה בצעקות “גֶעוואלד!” ותברח אל בית הכנסת. היא עוקפת את השוק דרך סמטה בוצית בין בתי העץ ויוצאת מכיוון הגדר של חצר הכנסייה. כמעט היא נתקלת בכומר, שמפלבל בעיניו העגומות ומיד חונן אותה במבט חומל. היא מסתננת מאחורי חנותו של שמחה־זיסל רזניק ומפתיעה את הקצב בעת נמנום, אך הוא אינו מתרשם. על פי רוב מנדה באה לרכוש אצלו רבעי עוף לכבוד מועדי ישראל, ומקליינטורה כזאת אין מה להתרגש. הוא מיישר את הכובע על ראשו ומרטיב את שפתיו ברוק, וכמו מתוך הרגל נוטל את סכין מריטת הנוצות, “מה בשבילך, שפייזמן, עוֹף?”
אבל מנדה מבקשת ממנו נתח בשר בקר, ושמחה־זיסל ממולל את ציציותיו לדון עם בוחן כליות ולב. ארבעה מטבעות כסף מספקים לו מענה מהיר, ושמחה־זיסל מחליף בזריזות סכין, קושר את סינרו מעל בטנו הנפוחה וניגש למלאכה. הוא נעלם אל תוך מחסן השימור בחצרו וחוזר ובידו גוש בשר עטוף נייר. מנדה אינה מתאפקת ופותחת את העטיפה. נתח עסיסי מזה לא יכלה לבקש, ככל הנראה ממותן הפרה. גוש אדום אך לא מבריק, כפי שלימד אותה אביה, יבש מבחוץ ומלא בשרירים, עטוף רק בשכבה דקיקה של שומן. שמחה־זיסל רזניק טופח על בטנו ומשתובב, “מה לא עושים בשביל הבת של מאיר־אנשיל שכטר.” היא מחייכת אליו בחזרה להסוות עלבון: ארבעה רובלים הפכו אותה ממסכנה לבת־של.
היא שבה אל הסמטה העוקפת את השוק ההומה. רעבונה גובר ושריריה רועדים. היא מאמצת את הנתח הקר אל בטנה וחשה פעימות דופק מתגברות. אך לפתע היא נתקפת אימה: איך תתקין את הבשר למאכל? הלוא אינה יכולה להופיע בבית חמיה וחמותה עם גוש בשווי ארבעה מטבעות כסף, ואין היא יכולה להופיע במבצרן של שכנות בדרישה להשתלט להן על המטבח. וגם אם תיאות אחת מחברותיה לקבלה, איך תנמק את עושרה בלי לנקר עיניים? איך תהין לצלות את מזונה מול פנים חיוורות ועיניים מורעבות בלי לכבד ובלי לחלוק ובלי ליתן דין וחשבון?
בלי משים מנדה נשענת על הגדר הצדדית של חצר הכנסייה. גופה צונח אל האדמה הבוצית, השחורה, ושמש מכה בפניה. העיירה מוֹטֶלֶה נצבעת באור בוהק, ובַבּריות בשוק נמסך חיוורון שקוף. זְקָנים ושטריימלים ומטפחות ראש נבלעים בתריסים ובמרקיזות. קולות ודיבורים נמזגים בזמזום זבובים. היא שולפת את הנתח ומסירה את עטיפת הנייר, ובלי לתת את דעתה נוגסת בבשר הנא. שיניה מתפצחות מהקור, חניכיה שותתים, ועיניה קרועות לרווחה בעודה מנסה לתלוש רצועת בשר סרבנית. טעם הדם מערפל את חושיה, והיא פוצעת את שפתותיה ונושכת את לשונה.
למזלה נזעק אליה שמחה־זיסל רזניק, שעקב אחריה מהחלון כיוון שחשד כי משהו אינו כשורה. אישה כמנדה שפייזמן אינה נוהגת לפזר ארבעה רובלים במחי יד. את אישתו הפקיד שמחה־זיסל על הדלפק ועתה הוא חש לעזרתה של לקוחה במצוקה. הוא מרים את מנדה באיטיות, וחוזר ועוטף את הבשר, ומוביל אותה אל מחסן נוסף בחצרו, מעין מטבח שני, שם הוא מאפסן עצים ושקי תבואה ותנור ישן. הוא מושיב אותה מולו על שרפרף, מבעיר אש בעצים ומבתר את הנתח שרכשה ממנו לרצועות עבות, שאותן הוא מבריש בשמן ומוסיף תבלינים. בסוף הוא מסדר אותן במחבת ומלבה את האש במפוח, ואחרי כמה רגעים הוא מגיש לה את הפיסה הראשונה.
מנדה טורפת את הבשר, ארוחה לארבע נפשות, לשישה אביונים מסכנים, לעשרה ילדים יתומים. שמחה־זיסל מביט בה בדאגה ומבקש ממנה לעצור וללעוס ולחוש את הטעם. אך את העונג היא שואבת דווקא מן התאווה, ובכל רגע היא מביטה אל הדלת כחיה השומרת על טרפה. וגם אם מכביד המאכל על קיבתה ושב ועולה בגרונה, היא מכריעה את פיסות הבשר הלעוסות מטה, אל תוך השובע המתפקע, ועוד מבקשת פרוסת לחם לנגב את המחבת. שמחה־זיסל נפעם מן האדמה החרוכה שהשאירה אחריה. הוא מתבונן בה באימה ובתשוקה כבושה. אישתו צועקת לו מן החנות והוא מעקם את האף, אך מנדה מסמנת לו שילך. הוא יוצא בראש שפוף כמי שכפאו שד, ומנדה יודעת שכשיחזור היא לא תהיה פה עוד.
בינתיים היא נשענת לאחור על שק חיטה. הכותונת מתחת לשמלתה נוטפת מים ופניה מיוזעות. המזון דוחס את בטנה וטעמו מציף את מחשבותיה באושר. דאגותיה מתפוגגות, צערה נהדף, והיא פורצת בצחוק שהולך ומתגלגל עד שכמעט אינה יכולה לנשום. אף פעם לא צחקה כך, אישה טובה אינה אמורה להשתטות, לא כל שכן רעיה ואם. האם זהו ה”דיבוק” שמתכוונים אליו? עכשיו המילה “דיבוק” משעשעת אותה: די־בוק, די־בוווּ, דייי־בוווּק, וכך היא מגלגלת את המילה על הלשון עד שאינה מצחיקה עוד. סערת נפשה שוככת קמעה קמעה ואת מקומה תופסת מבוכה, ושוב מתגנבות חרדות ומציפות את לבה: מה עשתה? מה אם יגלו אותה חמיה וחמותה? ומה עם העצים שעליה להביא? והכסף?
היא ממששת את השטרות והמטבעות בכיסיה אך אינה רוצה לשוב ולהיות מנדה בחיפזון רב מדי. הלוא מנדה כל העת מצליפה, מנדה כועסת, מנדה מתייסרת, מנדה דואגת, מנדה מאשימה: איפה מירל, איפה יענק’לה, למה פאני, איך היא, כמה זמן, מדוע פה, כיצד הלך, מתי יחזור — די! מספיק! לא עכשיו! והיא מתנערת מן האבק וקמה לצאת אל השוק, דוכן אחר דוכן עוצרת, עגלה אחר עגלה, חנות אחר חנות. והנה היא מתקינה לה מטפחת חדשה אצל גרוסמן ומתיישבת אצל הדוכן של לידרמן לקנות נעליים מעור משובח, ופורטת שטר של עשרים וחמישה רובל כדי למדוד אצל שניידר שמלה מבד ציץ בצבע טורקיז — איזו תעוזה! — וכבר היא מאבדת את עצמה וכמעט נוגסת בפרוסת טורט שזיפים אצל בלומנקרנץ הקונדיטור, אך אז היא נזכרת בנתח הבשר שזללה לא מכבר ומבקשת ממנו לארוז את המעדן. וכולם לוקחים את כספה ונותנים תמורה מלאה, לא בכל יום מתברכים בלקוחה חדשה ובמצב רוח מרומם שאינו מקשה עליהם במיקח חסר תכלית. אומרים לה עשרה רובל, מבקשת שמונה, סוגרים על תשעה, ואין שומעים את הטענות הרגילות “אפילו בחינם לא הייתי לוקח”, או “אינני צריכה לממן את נדוניית בתך”. מנדה מסתובבת ביניהם ככלה ביום חתונתה, מרעיפה חיוכים ומפזרת מחמאות. ומרדכי ש”ץ, בעל עגלת הספרים, אינו מתאפק ושואל: “מה החגיגה, גברת שפייזמן, צבי־מאיר חוזר היום?” ומנדה פורצת בצחוק גדול ושולפת מעגלתו גיליון חדש של “המגיד”, רק לפני תריסר ימים נדפס, חגיגה של ממש, ולכן גם המחיר המופקע. על פי רוב מגיעים העיתונים אל מוֹטֶלֶה המוקפת ביצות באיחור של חודשים, אבל מה אכפת לה, היום היא קונה!
את העיתון עצמו, למעט המודעות כמובן, אינה מחבבת כלל. אמנם הוא עדיף על “המליץ”, שם התחלת פיליטון בעולם הזה ותסיימו בעולם הבא. אך גם כאן המאמר הפובליציסטי משעמם, החדשות מהעולם לא נגמרות, ורק המודעות מסקרנות. גם הפעם תסתפק רק בהן.
ושוב היא מגלה את זעקת העגונות האומללות, הפעם בכותרת מינורית: “עזרה”. היא קוראת בגיחוך את ההודעה באוזני מרדכי ש”ץ וממחיזה בפניו את נימת הקורבן בדמעות תנין: “מתחננת אני בפני קוראי ‘המגיד’ הנכבדים, אולי שמעו על אישי ר’ יוסף זילברשטיין, אשר עזבני זה תשע שנים בצאתו מהעיר מינסק ולא נשמע ממנו מאומה עד כה. אולי לקה במחלת הלב והשיעול וחלילה שבק, אולי נשבה בידי לִסטים. בטח לא יעזוב חסדו ממני ומשני בניו העטופים רעב. בלעדיו דמעותינו הן לחמינו. סימניו המה…” ומרדכי ש”ץ מביט בה בתימהון, אינו יודע אם הוא אמור לבכות או לצחוק, ומנדה מחייכת בערמומיות: “תשע שנים, ר’ מרדכי, מה דעתך? חלה? שבק? נשבה?” ועיניו של מרדכי ש”ץ, יתומות מגבינים, מושפלות מטה. ומנדה טופחת על שכמו: “נשבה בידי קוּרוֶועס בבּוֹרדֶל!”
ולפתע ניצת במוחה רעיון, והיא מבקשת לקנות ממרדכי ש”ץ דף נייר חלק. משם היא ממשיכה אל ה”חנות” של יושקה־מנדל ומשאירה קוֹפֵּיקה עבור רבע עיפרון. הכול קורה מהר כל כך, ויושקה־מנדל אפילו אינו מספיק לומר “רוב תודות”. היא חומקת מן השוק ומוצאת מקום מוצל בין הצריפים הרעועים, ויושבת לכתוב בהתרגשות רבה את מכתבה הראשון ל”המגיד” ובראשו הכותרת “קולה של אישה שמחה וטובת לב”: “ברצוני להודות לקדוש ברוך הוא על שהרעיף עליי טובות וחסדים והעניק לי קורת גג ושני ילדים יקרים. אני, גברת מנדה שפייזמן, בתו של מאיר־אנשיל שכטר, איני מחכה לאישי צבי־מאיר. את סימניו מתקשה אני לזכור, פניו אינן עולות ברוחי, איני יודעת לתאר את זקנו, וצבע עיניו נשתכח מלבי. אבל כל עוד נשמה באפי אמשיך לעשות את המוטל עליי למען בורא עולם, אשר נדיבותו כלפיי גלויה לעין.” ולרגע היא מהססת אם יש בהודעה עניין לציבור ואם בכלל תכה גלים, וכבר היא אינה בטוחה מה רצתה לומר או אם יש שגיאות כתיב, ובכל זאת היא ממענת את המכתב, על פי פרטי הגיליון שבידיה, אל עורך העיתון היקר יעקב שמואל פוכס. ההודעה לקהל, היא יודעת, מייצגת את הולדתה מחדש, ובידיים רועדות היא מוסרת את המעטפה למרדכי ש”ץ, הנודד עם עגלתו בין פּינסק לבַּרַנוֹביץ’ וּודאי יוכל לשלשל את המכתב בסניף הדואר של טֶלֶחַן. העניין הוכרע.
בצאתה אל הרחוב היא מחדשת את קשירת השביס על ראשה. ריח הצרכים העולה מן המחראות בחצרות הבתים כמו מקיץ אותה מחיזיון, וסוס קשיש העומד בסמוך אליה פורק צרורות שמוסיפים עוד תבלין לתבשיל הריחות. זבובים נדבקים אל חבילות הצואה, ובחילה תוקפת את בטנה. היא ממהרת אל ביתה ולפתע נזכרת שנתבקשה לקנות עצים ופרחה לה השעה. כאשר היא מגיעה לדוכנו של מוכר העצים אייזיק הולץ, היא חוטפת מהלומת קור ונשימתה נעתקת. בכיסיה נותרו שלושה רובלים וארבעים וחמש קופיקות. כל הכסף שחסכה לעת מצור — לקנות כרטיס רכבת, לשלוח את יענק’לה לישיבה, לשחד פקיד עבור פספורט, לתת משהו בידי מירל לנדוניה ולסיכום התנאים — את הכול בזבזה בהתקף שיגעון. ועתה היא עומדת באין אונים מול אייזיק הולץ ואין בכוחה לתת לו את המעות האחרונות תמורת עצים להסקה.
שני רוכבים מתקרבים אל השוק ממרחק, ומנדה מתפללת שיקרה הרע מכול. הלוואי שאלה פורעים, הלוואי שיטבחו וישדדו וישרפו הכול. היא נזכרת בתיאורי האימה ששמעה בילדותה מסבהּ, יענקל קריגסמן, שנהג להפחיד אותה ואת פאני בסיפורים על הפוגרומים שחולל בּוֹגדן חְמֶלְניצקי. דמעות חונקות את גרונה, והיא מקווה שיהיו הרוכבים שני קוזקים בריונים. אבל אלה קאופמן סוחר הסוסים ובנו, שחולפים על פניה ומהנהנים לעברה בברכת שלום. איך ייתכן שכל הפנים כאן מוכרות להחריד? היכן יימצא לה מפלט? למה הגויים שורפים בתים בעיירות שכנות ורק על מוֹטֶלֶה פוסחים? כיצד קרה שאי אפשר לו לאדם לצאת מן המחנק הנורא? יהודים סגרו את עצמם בתוך יהודים ואין אוויר לנשימה!
ראשה נסדק מכאבים. צמרמורות קור מצליפות על גבה. עליה לבקש להחזיר הכול לבעלי המלאכה, גם אם יסכימו רק לחצי המחיר, אפילו לרבע. אלא שגרוסמן אינו יכול למכור מטפחות משומשות, ולידרמן כבר דפק את המסמרים בסוליה, ושניידר חתך את בד הציץ והתחיל לתפור, וכולם משיבים את פניה ריקם בלי גרוש אחד. אל שמחה־זיסל רזניק הקצב אפילו אינה ניגשת, והמבין יבין. השם ישמור.
ה.
עוד מעט יֵצאו לחפש אחריה. חמיה וחמותה יחשדו שדבר־מה אינו כשורה ולא ימתינו בחוסר מעש. הפתרון היחיד הוא לחצות את הנהר באמתלה שביקשה לחסוך בהוצאות ולהביא עצים בזול.
מובן שעל ההתקף הבלתי נשלט לא תספר לנפש חיה, אפילו לא לאחותה, ואת מה שהפסידה תשלים בעבודת ניקיון נוספת. בתוך תוכה היא יודעת שהיא עתידה לשלם מחיר כבד על הפראות הבלתי מרוסנת שאחזה בה, אך בינה לבין עצמה היא מתקשה להודות שמדובר בבזבוז. מעולם לא הלם בה לבה כמו היום.
והיא חשה לכיוון נהר היַסוֹלדה. החמה, כמו כופרת, מצטלבת על ראשה, אך עצי האורן והאלון מקילים את דרכה בצל זמני. היא מציצה מעבר לגדרות הבתים וצופה בדיון סוער שנערך בין ברווזים לתרנגולים. שיקסֶע אחת יוצאת עם שני ילדיה, ויחד הם מנקים את מפתן הבית במטאטא זרדים. האישה מחייכת אל מנדה בשיניים שחורות, ומנדה תוהה האם גם השיקסֶע נותרה לבדה עם שני ילדיה.
ממרחק מה היא רואה את ז’יזֶ’ק ממתין בסירתו, וכיוון שהוא מתקין את המשוטים נדמה לה שגם הוא ראה אותה וניחש את כוונתה. היא מתקרבת אליו בהיסוס אך אינה שואלת דבר. עם ז’יז’ק אין מדברים. עולים על הסירה, חותרים לגדה השנייה וחוזרים. אין הוא מעוניין לשוחח על העבר, וּודאי שלא לתת דין וחשבון על שגרת יומו, אך אם ירצו לחלוק אתו כוסית רוּם מהחבית בסירתו ישמח מאוד. הוא אינו חובש כובע, אין בחולצתו ארבע כנפות, ואת הגמרא לא פגש מגיל שתים עשרה. מי שרוצה לשוט — שיעלה. ומי שלא רוצה — שילך. ומי שרוצה לכנותו שֵייגֶעץ — שיאמר זאת בפניו ואז נראה מה יתרחש.
הכול יודעים שבילדותו היה שמו של ז’יז’ק יוֹשְקֶה ברקוביץ’, וכל חטאו היה שנולד במשפחה ענייה ביותר בתקופה מצערת לעם היהודי כולו. הצאר ניקולאי הראשון, צאר הברזל יימח שמו וזכרו, הוציא את גזרת הקנטוניסטים ובה ציווה לגייס אל הצבא הרוסי מכסות של ילדי חיילים, בני מורדים פולנים, צאצאים של פושעים פוליטיים ופרחחים צוענים. עד כאן טוב ויפה. אלא שגם על בני ישראל לא פסח והורה לגייס ילד צדיק ותמים על כל אלף יהודים, וכך כל קהילה נדרשה לקרוע בשר מבשרה ולהקריב כמה מצאצאיה למולך. ראשי הקהל הכריזו על צום, לחצו על בעלי שררה, שידלו בכספים, אך בלא הועיל. וכך הבין כל בית בישראל שעליו לפעול למען עצמו. הורים חיתנו את בניהם בגיל שתים עשרה כיוון שנשואים היו פטורים משירות. משפחות שלמות נסו מתחום המושב. פקידי שלטון גרפו שלמונים בתמורה לשינוי תאריכי לידה וזיוף מספר הנפשות. ומי נשאר במרשם האוכלוסין של השלטונות? משפחות עניות ודלות שלא רבים קפצו על סחורתן ולא מיהרו לשדך להם את בנותיהם, ולבטח לא היה בידם ממון לשחד או לברוח.
כך עלה אצל ראשי הקהל שמו של יוֹשקֶה ברקוביץ’ בן השתים עשרה, בנו הצעיר של זליג הפיסח, והם שלחו את הסְבּוֹרשצ’יק, גובה המס שמופקד על גיוס החיילים מבני הקהילה, לבשר להורים את ההחלטה. לאה, אמו של יושקה, צנחה על הארץ, ואביו רקע ברגליו הדקות ואִגרף את הקיר עד שאצבעותיו דיממו. הסְבּוֹרשצ’יק, יהודי אף הוא, מסר להורים את מכתב ההתייצבות עם חותמת האַסֶסוֹר וביקש מהם, על אף הקושי, להבין את החובה שהוטלה על משפחתם.
מיד אחרי לכתו שעטו זליג ולאה ברקוביץ’ אל חצר בית הכנסת וקראו אל הרב, כמו גם אל ראשי הקהל, לחזור בהם. כל הלילה צעקו ומיררו בבכי, יללותיהם הדירו שינה מעיני כול, והרב הסתגר בחדרו ובכה מצער. גם הוא ידע שגיוס לצבא פירושו מוות. את הילדים האלה יטבלו ויחנכו על פי מנהגי הגויים. טרֵפה תבוא אל פיהם, את השבת לא ישמרו, ואם יישארו בחיים אחרי הקרב יתפללו למטורף ההוא, ישוע, שדימה בנפשו כי הוא בן אלוהים.
בכל אופן, ההורים לא יצאו את חצר בית הכנסת, ונוכחותם הפכה למטרד של ממש. תושבי מוֹטֶלֶה חלפו על פניהם בדרך לשחרית וצפו בהם ממררים בבכי אחרי ערבית. קדושה של ממש לא הורגשה בבית הכנסת, והכול הסתובבו בראשים מורכנים. ביום ההתייצבות סירבו זליג ולאה להפקיד את בנם אצל האַסֶסוֹר, פקיד החוק המקומי, ומיהרו לשלוח אחד מאחיו של יושקה אל הרב שניאורסון, שהקים ארגון בשם “חֶבְרָה תחיית המתים”, להציל את הילדים המגויסים מגורלם המר. בינתיים סגרו הוריו של יושקה את בנם בתוך הבית, לא שלחו אותו ל”חדר” ולא נתנו לו אפילו לצאת לשאוב מים. אנשי העיירה מחו על ההשתמטות של המשפחה בפני ראשי הקהל — וכי למה יושקה ברקוביץ’ חשוב יותר מבנם? — וכך נאלץ הסְבּוֹרשצ’יק לזמן את הכאפֶּער לֵייבּ שטַיין, שהתפרנס מחטיפת ילדים לשם מילוי המכסה. באשמורת שלישית חדר עם כנופיית בריונים אל ביתם של זליג ולאה ברקוביץ’, חבט בפניה של האם שניסתה להתנגד והפקיד את יושקה ועוד שני יתומים בכלא לא רחוק מבית הכנסת. לאה ברקוביץ’ לא משה מן האשנב המסורג של הכלא וייבבה בזעקות שבר. כולם במוֹטֶלֶה אמרו שהאם תקפד את חייה, וכך ילדיה האחרים, ארבעה במספר, יישארו יתומים. אך דווקא האב, שכל העת עמד לידה המום ונבוך, דווקא הוא התמוטט במקום ונפח את נשמתו כשבאו לשלח את יושקה אל הקסרקטין.
מה היו מעלליו של יושקה בצבאו של הצאר? איש אינו יודע. יש המוכנים להישבע ששמעו כי יושקה־ז’יז’ק קטל מאתיים תורכים במו ידיו, ואילו אחרים סבורים שהיה אפסנאי הולך בטל. כך או כך, בין שהיה לוחם עשוי לבלי חת ובין שהיה פקיד מצוי, יהודי כבר לא היה. מגולח למשעי, שערו מסורק לצד, מגונדר במדי צבא ובעיטורי ברזל, מלא הוד והדר, הופיע בעיירה שלושים שנה אחרי שנגזל מביתו. הרוכלים בשוק נבהלו מן הקלגס ולא מיהרו לומר לו היכן בית אמו. גם השכנים לא זיהו בו את הילד הרך שהכירו וחשדו שמדובר בתרמית. שלושה מאחיו כבר נישאו וגרים הרחק ממוטלה, והאח שגר עם אמו חשש שבא לנקום, סירב לפתוח את הדלת ולא סיפר לאם מה פשר המהומה שבפתח הבית. יושקה ביקש למסור לאביו ולאמו שבנם הצעיר כאן, הנה הוא עומד לפניהם כמי שקם לתחייה. אלא שאחד השכנים צעק לו שאביו מת מצער ואמו מסתגרת מפני הציבור. וכעת מוטב שלא יוסיף על צערה, נשמתה תצא אם תדע שהוא כאן.
ואולם כמו מתוך עיקשות לא הניח יושקה ברקוביץ’ לתושבי העיירה מוֹטֶלֶה. ממון רב וזכויות צבר בתור חייל, אפילו כרטיס צהוב ניתן בידו לגור בכל אזור מחוץ לתחום המושב. בית לא היו מוכנים להשכיר לו במוֹטֶלֶה, גם לא חדר בפונדק, ובכל זאת רכש חלקה בצד הצפוני של הנהר, מעבר לאגם. בתוך כמה שבועות בנה סירת משוטים איתנה ובה מקום לשלוש נפשות ובדוחק אולי לארבע. אלא שבמקומם של השלישי והרביעי העמיס חבית רוּם כהה, המשקה שהתמכר לו בתקופת השירות, ומאז הוא מתייצב בכל יום במדיו על נהר היַסוֹלדה לפַשֵר בין הגדות ולהעיק על הלבבות. הוא מעביר את העוברים לשם ומחזיר את השבים לכאן, וכיוון שאינו דורש שכר, ואף מכבד בכוסית שיכר, נהפך במהרה למונופול. את קיומו הלא־רצוי הפך להכרחי, וכך נתקע כמו עצם בגרונם של התושבים. אפילו את הגויים הפולנים התסיס. מעיל של הצבא הרוסי אינו אהוד על מקומיים אשר גאים בלאומיותם.
מה רוצה ז’יז’ק מתושבי מוֹטֶלֶה? אם היה אומר, אולי היו מבינים. בהתחלה ניסו לדובבו, הציעו לשלם לו בסחורות, אך יושקה ברקוביץ’ דחה את הרווח. אחר כך חשדו שאינו זוכר את שפת היידיש וניסו רוסית ופולנית, אך הוא המשיך לחתור ולא ענה גם כשפנו אליו בשמו. האם הוא מאשים או מתייסר? מקווה או מתאכזב? האם בא להשיב להם עין תחת עין או שמא להגיש את הלחי השנייה? דבר אחד היה ברור, השם יושקה ברקוביץ’ מזכיר נשכחות שמוטב להדחיק, מה גם שאינו הולם אדם חסר דת וחסר משפחה. לכן כשהתגלגל השם ז’יזֶ’ק בֶּרְשוֹב, שמו בצבא הצאר, חשו תושבי מוֹטֶלֶה הקלה מיידית. ז’יז’ק הוא שם נפוץ בקרב הגויים ושגור בקרב חיילים, ויש בו מן העדות להשלמת גלגולו של ז’יז’ק מיהודי לערל.
אבל כעת, כשז’יז’ק מהנהן לעברה של מנדה והיא קופצת על הסירה, היא רואה מבעד למדי החייל את יושקה ברקוביץ’ האומלל ולבה נכמר. בשני המשוטים שבידיו הוא נפרד מהגדה ומקפיד שלא לנענע יותר מדי את הסירה בתנועותיו. הוא חותר בדייקנות רבה ועל פניו נסוכה שלוות עולם. והיא שוגה לחשוב, כמו רבים לפניה, שאִתה, דווקא אִתה, ייאות המסכן לשוחח, ולכן היא מעיזה לפנות אליו בשמו המקורי: “יוֹשקֶה?” אך דבר אינו זע בפניו, פיו המצולק חתום, נחיריו פתוחים, ועיניו הבהירות נשואות אל היעד שאליו הם שטים. לפתע שלוותו נראית לה אטומה, במבטו שוכן המוות, כמו פגר צבי, וכאב של צער מפלח את לבה. מהו העולם הזה? היא זועקת פנימה וממששת את קצת המטבעות שנותרו בכיסה, עולם ששולפים בו ילדים מסכנים מאביהם, וגוזלים אנשים מאמונתם, ומסכסכים בין אחים, ורודים בעניים עלובים שנותרים בגפם. איפה הצדק? השם ישמור.
על עצמה כבר אינה חושבת, מצבה בחשבון כללי לא רע. לה יש מצוות ומנהגים, קורת גג וילדים, פרנסה ושכנים. אבל לאן היא ממהרת? להביא עצים לתנור? לחגוג סעודת יום הולדת? במה היא שונה מן הגויים הסועדים בבתיהם כששיכורים שורפים בתי יהודים? הלוא גם היא, כמותם, מתפנקת בייסוריה הדלים כשעולמם של מסכנים יורד לטמיון. “עצור,” היא אומרת ליושקה, “אני רוצה לחזור.” אבל יושקה ממשיך לחתור במרכז הנהר. “עצור!” היא מתחננת, “איני יכולה להמשיך,” ויושקה מניף את המשוטים בקצב אחיד. שוויון הנפש שלו מעורר בה אימה ומציף את לבה בעצבות. והיא מתפללת לאל מלא רחמים ומזנקת מהסירה אל תוך מימי הנהר בשביל כל היושקה־ברקוביצ’ים האומללים שבעולם.
ו.
נהר היַסוֹלדה אינו נוח לטביעה. מימיו רדודים וזרמיו מרוסנים. בחורף הוא קופא, באביב מציף את השדות, ובקיץ מזכיר מזגו את מתינותו של הצדיק: אין הוא מוציא את גרונו בתפילה, ואינו מפזר בשוק נדבה ונמנע מהתקהלויות של חכמים. שומר הוא את המצוות בביתו, מעניק נדבה בסתר, ואחת היא לו אם יותיר רושם בציבור ואם לאו.
מֶנדֶה מתעוררת במיטתה. עיניה בקושי נפקחות וראייתה מטושטשת. את רוחלה חמותה היא מזהה לפי ריחה החמוץ, ואת אליהו חמיהָ על פי החטוטרת וקולו הרם שמנסה לגבור על התחרשותו. ברב מוישה־לייזר קשה להתבלבל הודות לזקן העצום שטיפח, ואת קומתם של ילדיה תכיר גם ממרחק. בקרן זווית היא מבחינה בנערה, אולי אישה, כנראה אחותה הצעירה פאני, נוקשת על קיר העץ בעצבים מרוטים. גבר אחד יושב קרוב למראשותיה. היא אינה מצליחה להסיט את מבטה אליו ורק מבחינה בכף ידו המונחת על לבה, ולפתע הוא קם ורוכן קרוב אל סנטרה. הייתכן? האם מצוקתה הביאה את צבי־מאיר לחרטה? האם סוף סוף שב אל אישתו וילדיו? היא מנסה לתפוס את מראה פניו אך צווארה נוקשה. “היא התעוררה,” מכריז הגבר בקול צייצני, ונדרשים לה רגע או שניים להבין שזהו קולו של הדוקטור איצֶ’ה־בֶּנדֶט אלקנה.
היא מעפעפת ופולטת אנחת כאב. כולם, חוץ מאחותה הצעירה, מתקבצים סביבה. בנה יענק’לה מזנק על בטנה ומכביד עליה, ומירל מושכת אותו לאחור. לא, רוצה מנדה לומר לה, זהו כאב נפלא, אך הקול אינו יוצא מגרונה. רוחלה נותנת בכלתה מבט בוחן, שמספיק לה כדי לקבוע שהחולָה תחיֶה. “נו?” גוערת חמותה ואוחזת בזרועה של מנדה בכוח מופרז, “גמרת להתעלל בנו?” כעת מתפיחה רוחלה כרית למראשותיה ולפיתתה עוד מורגשת בזרוע. “זאת לא אשמתה,” מפשר אליהו ומוסיף, “אני כבר מזמן אמרתי שהז’יז’ק הזה הוא צרות צרורות,” אף כי נדמה למנדה שזו הפעם הראשונה שהיא שומעת אותו אומר כדברים האלה.
“האם הוא דחף אותך לנהר?” מתערב הרב מוישה־לייזר הלפרין מתוקף היותו אחראי לשלומם של אנשי קהילתו. קצות זקנו מדגדגים את צווארה והוא נוגע בראשו ובלבו בתנועה שגורה, שמנדה תמיד חשדה בה שהיא שווה למחצית הצטלבות. “לרב הלפרין אפשר לגלות את האמת,” הוא אומר לה.
“איך דחף והציל, הרב הלפרין?” מתערבת אחותה פאני מקצה החדר, “הלוא ז’יז’ק הביא אותה לכאן בדחיפות והזעיק את הרופא.” והרב חוכך בדעתו ומשיב: “הלוא דחף כדי לנקום והציל כדי לכפֵּר, כך קורה לאדם מסוכסך שקרוע בין היהדות לנצרות.” ומנדה נדה בראשה לשלילה ועדיין אינה מצליחה להוציא מילה מפיה. “הא לכם התשובה,” מתקרבת פאני, “מול חום השמש רצתה להרטיב את פניה במי הנהר והחליקה, לא כך, אחות? עכשיו הניחו לה עם החקירות ושלחו נציג להודות לז’יז’ק היקר שגאל אותה ממוות.”
מנדה מהנהנת, וניכר שקרוביה מאוכזבים מן ההסבר הפשוט של התאונה. אם קרה אסון, הרי שיש אשמים, ואל הקורבן עצמו לא נוח לבוא בטרוניה. אליהו מעביר לרב את שכר הברכות ולדוקטור אלקנה את שכר הטרחה ומרכין ראש בהכרת תודה. רוחלה מציצה לכיוונה של מנדה במבט שמכאיב יותר מלפיתת הזרוע, כאומרת: “רובל ועוד רובל בזבזנו עכשיו, ולמען מה?”
הדוקטור נפרד מהם בהוראות אחרונות שיכלו לנחש בעצמם: על מנדה לנוח כמה ימים, להתחזק בשלוש ארוחות, לשתות הרבה ולהתכסות, ואם יעלה לה החום או יתנפח הצוואר, השם ישמור, להזעיק אותו בדחיפות. מה יעשה אז? הכול יודעים שלא הרבה. יכריז על דיפתריה בקול צייצני, יסביר שבשלב הזה לא כדאי להקיז דם וייתן את אותן הוראות בדיוק: מנוחה־שתייה־ושלוש ארוחות. ובכל זאת, מוטב שהדברים ייאמרו מפי אדם עם תעודות ולא מפי שוטה.
הרב מוישה־לייזר הלפרין נכנס שוב כדי להיפרד ממנדה ומתאר לה איך התגייסו למענה כולם. היא לא תאמין למשמע אוזניה, אבל לידרמן הסנדלר שלח מגפי עור בחינם והזמין את חיה־לֵייקֶע שתלחש לבטל את עין הרע עם ביצים ומשחת קמומילה. שניידר החייט הבטיח שמלה מבד טורקיז במתנה — “שניידר עם השיגעונות שלו” — ושלח לזמן מטֶלֶחַן את שמואל הזקן כדי שיעשה חוקן עם שמן קיק ויביא את העלוקות להקזת הדם. ושמחה־זיסל רזניק הקצב הגיע עם שאריות נקניקים והביא עשבי מרפא ופרחי תִרזה. וכולם מבקשים לדעת מה עוד נדרש לעודד את רוחה. “אחדות כזאת לא הייתה כאן בעבר,” הוא טופח לעצמו על השכם, “אני מרשה לעצמי לכנות את זה אהבה, כן, בפשטות, כך,” מתענג הרב ונוגע בראשו ואז בלבו, ומיד קורא ליענק’לה ולמירל לבוא אתו אל השכנים כדי לתת לאִמם מנוחה.
מירל מסרבת לעזוב את אמה אך לבסוף מתרצה, ובצאת הילדים מתפתח ריב קולני בחדר השני. רוחלה ואליהו מתלוננים בפני פאני, שמבקשת מהם להניח לאחותה הבכורה. “להניח לה?” צועק אליהו, הפעם לא מפני חירשותו, “איך נניח לה בעודה משתטה? אני כבר מזמן אומר שהיא יורדת מהפסים,” ורוחלה מחרה מחזיקה אחריו: “לאן נעלמה? את יכולה להסביר? אַת אחותה!” היא מדגישה בפניה את המילה “את” ומטיחה אותה כהאשמה. ואליהו מעלה חשדות: “את יודעת שמצאנו הון בכיסי שמלתה? מה יש לה לעשות עם יותר משלושה רובלים? אני תמיד אמרתי שמשהו חשוד כאן.” ורוחלה רותחת גם עליו: “מה אמרת? למי אמרת? מילה לא הוצאת מהפה.” וכעת היא פונה לפאני: “אולי את, אחותה, יודעת משהו? מן הראוי שנקבל תשובה. חיינו הפכו לגיהינום, ובשביל מה?” ואליהו מאיים: “לא הכנסנו אותה אל הבית בשביל להוציא לנו שם רע.” ואז משתרר שקט, והרבה ששש…. מתפזרים בחלל. ומנדה, ששומעת שמישהו נכנס לחדרה, מעמידה פנים שהיא ישנה.
“אחות,” אומרת פאני, “זאת אני.” אך מנדה מתבצרת בתוך עצמה.
אין באף אחת מן המילים האלה כדי להקל על מנדה, לא “אחות” ולא “זאת אני”. מנדה לבדה בעולם, והעולם הזה לא בשבילה, ולא “אחות” ולא “זאת אני” ישנו את דעתה.
חולפים הימים וביניהם מסתננים גם כמה לילות, שבוע עובר אך דבר אינו משתנה. אמנם גופה של מנדה התאושש, וריאותיה התרוקנו ממי הנהר, אך מילותיה נבלעות ונפשה מוכרעת. בקושי יש לה כוח לקום מן המיטה, וכיוון שהיא מצליחה רק להנהן או להניד את ראשה, עברו לדבר אִתה רק בשיח של חיוב ושלילה. רעבה? צמאה? עייפה? רוצה לקום? נוח לך? לשבת? לטייל? לחזור? להתכסות? לקרוא? למען האמת, דרך ההידברות הזאת החלה למצוא חן בעיניה של מנדה. ראשית, היא אינה מצריכה כל מאמץ או חשיבה. שנית, היא מתרכזת בעיקר בענייני הגוף ופחות בנשמה. ושלישית, היא דוחה מכול וכול דיונים נוספים על מה שאירע עם ז’יז’ק בנהר.
אך אליה וקוץ בה. גם מחשבותיה של מנדה מתדלדלות לכדי חיוב ולשלילה. מבטה מזוגג, שפתיה יבשות, וחברתה הופכת לעול. אם נכנס בה הדיבוק, הרי זה דיבוק משונה מאוד. גופה אינו מפרכס, פיה אינו מנבל, אמונתה חזקה כשהייתה, והחכמים מתלבטים ביניהם אם טקס הוצאת דיבוק יועיל לה במצבה. השכנים מביאים קמעות אך מקצרים את ביקוריהם, שהרי אחרי דקה אחת עם מנדה כבר מעיק ומשעמם. חמיה וחמותה אינם יכולים לזעוף על חפץ דומם, ואפילו ילדיה יראים להתקרב.
רק אחותה הצעירה מגיעה יומיום מהכפר. באמתחתה מעט לחם וגבינות, ולפעמים גם פרוסת עוגה בחושה או מרקחת. פאני פותחת חלון, מכבדת את החדר, מותחת מצעים ואחר כך מתיישבת למראשותיה. היא מספרת קצת על הילדים, על מעלליו של יענק’לה, על ההתקדמות בשיעורי העברית והחשבון של מירל ושל בנותיה, ומעט ממה שהיא שומעת על הנעשה במוֹטֶלֶה. אך גם פאני אינה דברנית גדולה מטבעה. אין היא חוקרת את אחותה הבכורה ואינה תובעת לדעת אם יש שיפור במצבה, ואת השם צבי־מאיר אינה מזכירה כלל.
את הפנייה אליה, מנדה שמה לב, שכללה פאני. כעת היא כבר לא רק “אחות”, אלא “עכשיו אחות”. “עכשיו אחות, נפתח חלון ונעמוד קצת.” “עכשיו אחות, נאכל.” לא די שהמילה “אחות” הרגיזה אותה, כאילו ישנם בחדר עוד אנשים שאליהם היא יכולה להתכוון, הנה נוספה לה מילת הזמן “עכשיו”, כאילו הן יכולות להימצא בזמן אחר. זאת ועוד, מנדה מתחילה לחשוד שפאני עושה זאת כדי לדחוף אל תוך פרצופה את המצב שאליו התדרדרה. אינך אימא, אינך אישה או רעיה, אלא עכשיו את אחות. בעצם המסירות של פאני כלפיה אינה אלא עוד ניסיון נואל להדגיש את עליונותה. “עכשיו אחות, בואי נצא לטייל מעט?” ומנדה מנידה ראשה לאות שלילה.
בסוף השבוע פאני מביאה גם את נתן־ברל וחמשת ילדיהם, ופעמים אף נגררת אחריהם אמו של נתן־ברל, רבקה קייזמן, שבאה, למרות הסבל במסע, רק משום ש”התחננו בפניה”.
מנדה שפייזמן אינה יודעת כמה כסף נותן נתן־ברל בסתר, עשרים רובל, אולי שלושים בחודש. אך לפי נימת קולו הנרגשת של אליהו היא יודעת שבית חמיה וחמותה לא היה מחזיק מעמד בלא עזרת אחותה. אף על פי כן מנדה אינה מסוגלת להפגין כלפיה רגש מיוחד. השעות הרבות שהן מבלות יחד אינן הופכות את פאני לאשת סודה, ובגלל שגרת הביקורים מאמציה של פאני נראים לה לא כחסד אלא כחובה. ולראיה, אם נאלצת פאני להחסיר יום או להקדים לצאת בשל צורכי ביתה שלה, מנדה מעקמת את פרצופה.
אלא שיום אחד מפתיעה פאני ומבשרת למנדה שנגזר עליה להיעדר לתקופה ממושכת. דודו של נתן־ברל על ערש דווי, וכל המשפחה מתכנסת בקִייֶב. אין היא יודעת בתוך כמה זמן יחזרו, חודש, אולי חודשיים, אך אין לה מה לדאוג, היא כבר ערכה את כל הסידורים המתאימים עם רוחלה ואליהו. נשימתה של מנדה נעתקת ודמעות מציפות את גרונה. היא מתרוממת ממשכבה ולופתת את צווארה של אחותה הצעירה בכוח. “אל תדאגי, אחות,” לוחשת פאני, “בקרוב אחזור, לבטח לפני החגים.” “אני…” מגמגמת מנדה ועיניה נאטמות כדי לא לתת לדמעות שמאחוריהן לבקוע. “אני יודעת, אחות,” לוחשת פאני, ושמחה שאחותה זוכרת עוד מילים מלבד כן ולא.
ומאז מורגש חסרונה של פאני. הימים משתהים, התאריכים מתייתרים והמועדים רחוקים. מזג האוויר חשוב רק לקביעת הרווח שמשאירים לה בפתח החלון, וקולות העולם השוקק בחוץ שמים את האדם המסוגר בחדרו ללעג ולקלס. צעדיהם הנמרצים של רוחלה ואליהו קוצבים נימת האשמה ברורה: עד מתי, מנדה, עד מתי? וגוזליה, שהיו מקור שְשוֹנה ועתה הם סיבת ייסוריה, עומדים בפתח החדר מורעבים לחיבה.
בהיעדרה של פאני משכיל השַמש, אריה פרנקל, לעודד את רוחה. שלח אותו הרב מוישה־לייזר הלפרין להסביר לה על הזכות לשמור מצוות לשם שמים, בלי תקווה לקבל שכר, והוא מספר על הגאון החסיד שקיים את מצוות האתרוג גם כאשר ידע כי שכרה שמור לאחֵר. היא מחכה בסבלנות שיסכם את דבריו. או אז היא מצפה בכיליון עיניים להיווכח אם נתבקש השַמש למסור לה דבר־מה מידי ישראל טייט, הבּאלֶעבּוֹס של בית המרזח. “כמעט שכחתי,” אומר אריה־פרנקל לקראת צאתו ומחליק על זקנו, ושולף מגלימתו גיליון חדיש ומחודש של “המגיד”, דבר נדיר במוֹטֶלֶה הנצורה והמחוסרת סניף דואר. בצאתו פותחת מנדה את העיתון בהתרגשות מהולה בבושה: אולי תורה הפעם? מה עם המודעה שלה?
אלא שהיום מצפה לה מפח נפש כפול. גם אין זכר למודעה ששלחה, וגם מופיעה מודעה חדשה עם כותרת משונה: “אישה אובדת”, ובה קוראים לעזרה כדי למצוא גברת — אישה? — שנעלמה. זה מוזר, חושבת מנדה וקוראת את השורות הראשונות, שנוגדות את ההיגיון ואת המוסר, ולבה מתמלא איבה כלפי נשים מפונקות שבוגדות בייעודן: “אישה יצאה בשעה השנית אחר חצות הלילה ומאז לא שבה. כל עמלנו לחפש אחריה בכפרים ובערים, ביערות ובנהרות, עלו בתוהו. אין קול ואין עונה, וגם עקבותיה לא נודעו. אי לכך כל מי שיודע שמץ של דבר מן האישה הזאת יודיע חיש מהר לפה. את בעלה, חמשת ילדיה וחמותה האומללה הותירה המומים בכפר.”
יישובניקים, חושבת מנדה, מה הפלא? מסכנים אומללים. חיים בקרב הגויים ומסגלים את הלכותיהם. שחור הוא לבן, רע הוא טוב, ארץ היא שמים, ואישה היא גבר. עיתון ארור “המגיד” שמרשה לעצמו לפרסם תועבות כאלה, ועוד על חשבונה שלה. מה עניין לציבור במקרים חריגים שאינם מלמדים על הכלל? מדוע ברר העורך את המוץ והשליך את הבר? אי אפשר לדעת אם כל העניין אינו מפוברק, פרסומת רוצים לעצמם, לזעזע את הציבור בהבלים, עוד מעט ימציאו מין חדש: עגונים.
היא משליכה את העיתון לצד המיטה. התהפך העולם? נשרף הים? אין מספיק על מה לכתוב? האם הגיע המשיח? האם היא בירושלים הבנויה? האם יהודים כבר הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה שנשים אומללות מרשות לעצמן לעזוב ילדים מסכנים ובעל? השם ישמור, היא ממררת בבכי, ריבונו של עולם, מתחננת אני בפניך לשים מכשול בפני זו היוצאת בשעה השנית אחר חצות מביתה. השב אותה אל הכפר, לבעלה ולחמשת ילדיה המסכנים, ואל תיתן בידה להוליך שולל נשים אחרות. אסון גדול עומד בפתח, הקדוש ברוך הוא, אפשר לחוש את הדבר בעצמות.
מנדה חוזרת ולוקחת את העיתון בידיה ועתה היא מחפשת בין השורות סימן שתפילתה נענתה. היא נמשכת שוב אל ההודעה “אישה אובדת” וממשיכה לקרוא אותה עד סופה: “ואלה סימניה: צעירה בת עשרים וחמש שנה היא, פניה עגולות, שערה בהיר (בּלוֹנד), עיניה אפורות־אמוּצות (גְרוֹי), פשוטה, לא מאירת פנים, צלקת ארוכה מנשיכת חיה על זרועה השמאלית, נראתה יוצאת בבגד שחור וממעל לו בגד חורף קצר ומראהו אדמדם. שמה הוא פאני קייזמן, ואני היא חמותה, רבקה קייזמן, פונה אליכם לעזרתו של בני, נתן־ברל קייזמן, ומוכנה לשלם בנדיבות לכל היודע דבר על מקום הימצאה.”
אין עדיין תגובות