קורדאו ג'י אורו (חבל הזהב), הוא ביזורו מנגנגה (החיפושית המרפאה), היה לוחם קפוארה העשוי ללא חת. אגדות רבות נרקמו על […]
1
חיים במתנה
גשם זלעפות ירד על גג הרעפים של הבית הקטן בקצה החווה, אשר שכנה בחבל ההקונקבו בבָּאהִיַה שבברזיל. ג’ואאו מטוס פריירָה פרץ לבית הקטן בסערה, רטוב עד לשד עצמותיו. אחריו, רטובה כולה גם היא, מיהרה ונכנסה חואנה משאדו, המיילדת כבדת הגוף.
מריה ג’וזה, צעירה שחורה יפהפייה בת עשרים ושבע, הילכה בחדר הקטן כשכרסה בין שיניה. למרות הקור העז הזיעה בכבדות, ורטנה כמו חיית טרף מוכת כלבת. היא עמדה ללדת את בנה הראשון.
“תרתיח מהר מים,” הורתה חואנה לג’ואאו, ופנתה לבדוק את מריה.
“כואב לי!” צרחה מריה.
“עוד קצת והוא מגיע,” ניסתה חואנה לעודד, “עוד כמה לחיצות והוא בחוץ.”
“הבאתי את המים,” אמר ג’ואאו, שנכנס לחדר רועד מעוצמת האירוע. בנו הראשון עומד להיוולד ולראשונה בחייו הוא נוכח בלידה. לפתע הבחין כי חואנה, שהייתה אישה שחורה לגמרי, הפכה כמעט לבנה. “מה קורה?” זעק ג’ואאו בבהלה.
“הרגל שלו יוצאת ראשונה,” אמרה חואנה בקול רועד.
ג’ואאו לא הבין מה קורה. הוא לא היה מודע לכך שראש התינוק אמור לצאת ראשון בלידה, ושאם יוצאות הרגליים ראשונות, סיכויי הילד להישאר בחיים קלושים ביותר.
“תוציאי אותו כבר!” צרחה מריה.
חואנה הייתה ללא ספק המיילדת הוותיקה והמנוסה ביותר בחבל ההקונקבו, ואולי אף הוותיקה ביותר בבאהיה כולה. מאחוריה היו מאות לידות – רובן מוצלחות ביותר, אך חלקן הסתיימו בטרגדיות. היא ידעה מה לעשות, והיא עשתה זאת מהר. היא גם ידעה שאין כמעט סיכוי שהילד יישאר בחיים, ולכן התרכזה בבריאות גופה של מריה.
לאחר דקות ארוכות של מתח נוראי המלווה בצרחותיה העזות של מריה, נולד תינוק.
תינוק ללא רוח חיים.
חואנה החזיקה אותו בידיה ועמדה אובדת עצות.
“תני לי אותו,” ביקשה מריה.
חואנה לא הגיבה.
“תני לה אותו,” דרש ג’ואאו, וכשראה שחואנה נותרה קפואה, חטף את בנו והעבירו אל מריה.
מריה אימצה אל חזה את בנה המת והחלה לבכות. “אלוהים שבשמים,” אמרה כשפניה מופנות אל תקרת הבית הקטן, “תן לו לחיות, אלי הטוב, אנא תן לו לחיות לפחות עד שיגיע לגילי, אלוהיי, לפחות עשרים ושבע שנים כמו שחייתי אני עד היום.”
ג’ואאו וחואנה עמדו דומם בפנים מושפלות.
קול רעם אדיר קטע את השתיקה הכואבת.
לפתע נשמע זמזום חרישי, וחיפושית שחורה מעופפת ריחפה בחלל החדר. “החיפושית המרפאה” – ביזורו מנגנגה.
החיפושית נעלמה, אך הזמזום המשיך. לפתע הפך הזמזום לקול בכי חרישי.
“הוא חי!” קרא ג’ואאו.
“הוא חי!” התייפחה מריה באושר.
“הוא חי…” לחשה חואנה, “אלוהים הטוב נתן לו את חייו בחזרה, אף אחד לא יוכל לקחת ממנו את חייו לפחות עשרים ושבע שנים.”
“מנואל,” התייפחה מריה.
“מנואל אנריקה,” הוסיף ג’ואאו.
“ביזורו מנגנגה,” אמרה המיילדת, ושני ההורים הטריים תלו בה מבט תמה.
אין עדיין תגובות