במשך קרוב לשנתיים ראיינה אושרת קוטלר זוגות, יחידים ואנשי מקצוע בניסיון לענות על שאלה המעסיקה אותה כל חייה – איך […]
פרולוג
כמה אנחנו אוהבים לחשוב שבסוף האהבה תנצח. אנחנו מתאהבים, מתחתנים, מביאים ילדים לעולם, מסדרים לנו חיים נוחים פחות או יותר, רצוי יותר כמובן. ואז מתיישבים, נשענים אחורה בסיפוק, נאחזים בתחושת האושר, וקמים כל בוקר כדי לבדוק אם היא עדיין נושמת.
אושר — זה כל הסיפור, לא? מצווה גדולה. והיית אך שמח… רובנו מחפשים את האושר באהבה, בזוגיות, במשפחה, ונשבעים לחיות יחד לנצח נצחים.
ואז חולפות כמה שנים, בדרך כלל שבע, ולא, זה לא בגלל שבע השנים הטובות ושבע השנים הרעות שבאות אחריהן. זו הסטטיסטיקה הכואבת. חמש עד שבע שנים, אם יש לכם מזל. או־אז רובנו מרגישים שמשהו לא עובד. שהאהבה מגמגמת, שהלהט הולך ודועך, שילדים זה לא רק שמחה, שהעבודה מפרכת וגוזלת מאיתנו את שארית האנרגיה לשמור על התשוקה, שהשגרה שוחקת, שאין מספיק זמן פרטי, ודאי שאין זמן זוגי. שבנינו מפעל והוא חונק אותנו בעבודה קשה מדי ובזמן אושר מועט מדי. שהלכנו לאיבוד אי שם בדרך. הפכנו גוף אחד, נפש אחת. אבל הגוף הזה מסורבל, כבד מדי, וכבר שכחנו מי אנחנו בלי כל האנשים האלה שמקיפים אותנו בין ארבעה קירות, שבעה ימים בשבוע, שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה.
מי אני? לאן נעלמו האהבה, ההתרגשות, התשוקה?
כדי למצוא את התשובה לשאלות האלה נעשה כל מיני דברים. ננהל רומנים מחוץ לנישואים, נטביע את עצמנו בקריירה, נשחרר קצת אוויר — אתה תצא עם חברים, אני עם חברות. מי שיכול להימלט לעבודה בחו"ל ירחיק את עצמו באופן לגיטימי לגמרי מהתא המשפחתי החונק. להיות עם ולהרגיש בלי. אם אי אפשר, נלך לטיפול זוגי, לסדנאות טנטרה במדבר, לקורסים במודעות עצמית או מודעות זוגית. אם אנחנו אמיצים ננסה לגוון את חיי המין שלנו, ננסה שלישיות, אולי נחליף זוגות. נקבל את קיומה של צלע שלישית, ספק נסתרת ספק קיימת, בחיי בן או בת הזוג שלנו. נשכנע את עצמנו שהחיים הם כמו סינוס וקוסינוס, שיש עליות ומורדות. נאמן את עצמנו ביוגה, נלך ללמוד פילוסופיה כדי לקבל את העובדה שהחיים בדרך כלל לא מתנהלים כפי שהיינו רוצים. נלמד את עצמנו סבלנות, ננסה להסתפק במה שיש ולא להתמקד במה שאין.
אנחנו באמת עושים הכול כדי להיאחז באהבה, אבל בסופו של דבר רובנו משקרים לעצמנו מרבית חיינו הזוגיים.
כי האהבה שלנו מתה כבר מזמן, ואנחנו בכלל לא שמנו לב. איבדנו את עצמנו בתוך התא המשפחתי, ואיבדנו, לא פעם, גם את התשוקה הנפלאה ההיא לבני הזוג שלנו.
אחת האמירות שהכי מרגיזות אותי היא "האהבה הרומנטית מתחלפת באהבה אחרת, בוגרת יותר. בחברוּת אמיתית, בשותפות גורל".
שֶיָקום מי שהעסק הזה עובד בשבילו. זה משפט שאנחנו משננים לעצמנו בדרך אל ההתרסקות. כי האהבה הבוגרת הזאת לא מספקת אותנו, לא באמת. לא כשהיא מתרוקנת כמעט לגמרי מהתשוקה ההדדית למגע ומכל רמז לארוטיקה. זה לא מה שאנחנו רוצים. או לפחות, זה לא מה שארבעים אחוזים מהזוגות המתגרשים רוצים. שישים האחוזים האחרים ממשיכים להיאחז ברעיון האהבה הבוגרת. ואת עניין התשוקה הם פותרים בדרך כלל מחוץ לנישואים. בסתר. בין שישים לשמונים אחוזים מהגברים הנשואים בוגדים בנשותיהם. ארבעים עד שישים אחוזים מהנשים הנשואות בוגדות בבעליהן. יופי של סידור, למי שהעסק הזה עובד בשבילו.
שחקן ידוע, שאשתו, כמו שקורה בדרך כלל, הפכה מזמן לחבר הכי טוב שלו, אמר לי לא מזמן שבשבילו "להיכנס למיטה זה רק בשביל לישון. סקס? זה כמו להדליק מחדש מדורה שהגחלים כבו בה. לא בלתי אפשרי… אבל למי יש כוח?" הארוטיקה, התשוקה, נוטשת אותנו לטובת החברוּת. הצלחנו במשימה האלוהית והפכנו לגוף אחד. הצרה היא שעם גוף כזה, מאוחד כל כך, מה נותר לנו לעשות? עם מה בדיוק נשאר להתאחד? עם עצמנו?
אסתר פרל היא מטפלת זוגית אמריקנית, ותיקה ומנוסה. בקליניקה שלה עברו אלפי זוגות מתוסכלים. בספרה "אינטליגנציה ארוטית"1 היא מתארת את האופן שבו אנחנו מאבדים את האהבה הרומנטית, את התשוקה ההדדית, בגלל הדחף הקבוע שלנו לביית את האהבה הזאת. תנאי הכרחי למשיכה בין שני אנשים, על פי פרל, הוא הזרות. האחר הוא שטח לא מוכר. מסקרן, מאתגר. ולכן האיחוד הראשון מרגש כל כך. מסע בארץ לא נודעת. את ההתרגשות הזאת אנחנו ממשיכים לחפש גם בזוגיות שנייה ושלישית. למעשה, רובנו, אם לא ויתרנו על הדחף לחיות מתוך תשוקה לחיים, נחפש אותה כל חיינו.
1 אסתר פרל, אינטליגנציה ארוטית, תירגמה שרה ריפין, הוצאת כנרת, 2007.
אלא שכולנו כלואים בטרגדיה מבנית, בנטייה הטבעית שלנו לאחוז באהבה, לביית אותה, למשטר אותה, לעשות אותה שלנו, לבנות לה בית, לשים בתוכו ילדים, לדעת הכול זה על זה, לחלוק את הפרטים הקטנים והאינטימיים ביותר בשגרת חיינו. והנה, הפכנו אחד. מושלם. חוץ מפרט אחד קטן — במבנה הזה התשוקה נידונה למות.
ועכשיו אנחנו מוכנים לעשות הכול כדי להקים אותה לתחייה.
אז איך גורמים לאהבה לנצח? האם זה אפשרי בכלל? האם משפחה ואהבה הם מושגים סותרים? איך שומרים על הלהט גם אחרי חמישים שנה יחד? האם האהבה, כמו בשיר של מריה קאסט, היא רעיון שהמצאנו כדי להימלט מהפחד העיקרי שמניע את חיינו, פחד המוות? והאם אפשר למצוא דרך ולהערים על הדיאלקטיקה הטמונה בחיבור הבעייתי בין אהבה לזוגיות?
דיאלקטיקה היא מושג מורכב, אבל הכרחי להשתמש בו כדי להבין את הסתירה שטמונה במשולש המושגים אהבה־תשוקה־זוגיות.
הפילוסופים היוונים השתמשו במושג דיאלקטיקה כדי לתאר את אמנות השיחה או הוויכוח, אבל לאורך ההיסטוריה של הפילוסופיה נוספו למושג משמעויות שונות.
הפילוסוף הגרמני הגל מדבר על תזה, אנטיתזה, וסינתזה, כמהלך של חשיבה דיאלקטית. זו נקודת מוצא טובה לדיון במורכבות של האהבה הרומנטית.
התזה של האהבה הרומנטית, כפי שהיא מנוסחת באתיקה של החברה המודרנית קרוב לשלוש מאות שנה בערך, גורסת שמימושה העליון הוא החיבור המוחלט בין שני פרטים. קיום זוגי, משותף, שממנו נוצרים חיים חדשים. בריאה. התזה הזאת שמחברת בין אהבה לנישואים, או חיים משותפים, מנוסחת לראשונה רק בסוף המאה השבע־עשרה. נישואים, כידוע, לא היו קשורים כלל ועיקר לאהבה אלא לקיומו של מבנה חברתי יציב, שבצדו רווח כזה או אחר למשפחות הפרטים שבאו בברית הנישואים. היום, בתחילת המאה העשרים ואחת, ולמרות כישלונו הנחרץ של רעיון הנישואים מתוך אהבה, כולם עדיין מאמצים אותו בהתלהבות נאיבית. גם אם רבים יבחרו שלא להינשא באופן המסורתי או הדתי, כמעט כולם מחברים בין "אהבה" ובין קשר מונוגמי יציב וארוך טווח. כמעט כולם, משמע גם זוגות חד־מיניים — אנשים אמיצים שהעזו להילחם על זהותם ולאתגר את הקונוונציה החברתית כדי לממש את זכותם לאהוב אחרת. אפילו הם אימצו בחום את התזה הרווחת על האהבה.
האנטיתזה, כפי שאני רואה אותה, היא המציאות הזוגית, שברוב המקרים מימושה מוביל לניפוץ האהבה הרומנטית. כלומר, לסתירת התזה שהאהבה היא נצחית.
הטקסט שלפניכם הוא ניסיון למצוא את הסינתזה, את הדרך לשמור ולקיים את האהבה הרומנטית, את התשוקה לבן הזוג שלנו, גם בתוך המבנה הזוגי, המשפחתי.
הספר הזה נוגע בצורך הבסיסי של כולנו באהבה אינסופית, באהבה מלאת תשוקה כבראשונה, אבל כזאת שלא תיגמר לעולם. שתגדיר אותנו כבעלי ממשות, שתכיל את מי שאנחנו על כל מגרעותינו, שתחבק אותנו בלילות הקרים, שתציל אותנו מהשעמום ומהבדידות, שתבטיח לנו שלעולם נהיה בעלי ערך, נחשקים, יפים, שבעצם נצחיותה תגן עלינו אפילו מפני המוות. תלי־תלים של משימות העמסנו על האהבה. מה הפלא שהיא קורסת?
נדמה לי שאין עוד נושא שנכתבו עליו כל כך הרבה מילים חכמות. הניסיון לפצח את המנגנון האנושי הבסיסי הזה מקיף אלפים רבים של ספרים מתחום הפסיכולוגיה, הפילוסופיה, הסקסולוגיה והתיאולוגיה. שלא לדבר על האמנות. אלא שבכל הספרים שבהם קראתי עד היום, לא מצאתי את התשובה שחיפשתי.
אני לא פסיכולוגית, גם לא פילוסופית, רק מעריצה גדולה של הגות הנוגעת בנפש האדם. כעיתונאית יש בי תשוקה גדולה לדעת ולהבין, להתמודד עם שאלות קשות, עם סיבות נסתרות. יש בי כמיהה תמידית להבין משהו מהותי, אמיתי, על העולם שבו אנו חיים. אני לא מחפשת אחרי אמת אובייקטיבית. אין כזאת בנמצא. כל דבר שייכתב כאן יהיה בהכרח סובייקטיבי לחלוטין. ולכן הספר הקטן הזה הוא מסע מאוד אינטימי, ניסיון אישי לגמרי למצוא מוצא ממה שנראה לי כמו מלכוד 22.
איך מפרקים את המלכוד? מתחילים בהגדרות, מפרקים אותן, ואז בונים מחדש.
מי יודע, אולי בסוף זה אפילו יצליח.
שיניתי את שמותיהם של האנשים שסיפוריהם מסופרים בספר הזה, כמו גם פרטים אחרים שעשויים לחשוף את זהותם האמיתית, אבל כולם אנשים חיים וקיימים שהיו אמיצים דיים לחשוף בפני את צפונות לבם. רובם לא הצליחו לשמור על הנישואים ועל האהבה. מיעוטם ניצח את הסטטיסטיקה. באמצעותם ובאמצעות שיחות עם פסיכולוגית אבולוציונית, פילוסוף, ופסיכואנליטיקאי (הנזכרים פה בשמם האמיתי), אנסה לנסח את הסינתזה שמחברת את מה שעל פניו נראה בלתי ניתן לגישור — אהבה רומנטית ונישואים.
אין עדיין תגובות