אהבה בליגה הבכירה הוא הספר השני בדואט כדור בסיס של הסופרת קייט סטיוארט. הספר הראשון משחק מושלם, ראה אור בהוצאת אדל וכיכב ברשימות רבי […]
1
העשרים וחמישה באוקטובר
לנשים מסוימות, החודשים המסתיימים באות ר’ משמעותם שהגיעה העונה להתאים את הסוודר הנכון לזוג החדש של מגפי ‘UGG’ שקנית, לעשות כמה ביקורים בחנות ‘הובי לובי’1 כדי לרענן את קישוטי חג המולד שלך בכמה סרטים חדשים או להמיר את בקבוקי הליקר הצלול העשויים פלסטיק ידידותי לסביבה בבקבוקי יין כהה יותר, מלא סוכר.
באשר אליי, משמעותו של הסתיו הייתה להחליק לתוך חולצת ה’קרוליינה גמקוקס2’ שלי – רכיב די עיקרי במלתחה היום-יומית שלי – בציפייה לזריקת הפתיחה של המשחק הראשון לעונה בזמן שהמתנתי שריבת האוכמניות הביתית, הראשונה לעונה זאת, תהיה מוכנה.
הסתיו גם בישר על טמפרטורות צוננות יותר שבאו בעקבות ימי הקיץ הלחים והמלאים בזיעה שצ’רלסטון התברכה בהם. הטמפרטורות הנעימות ההן היו תמיד הקלה שהתקבלה בברכה על ידי ציביצה (ציצי מזיע כמו בִּיצָה), מצבִּיצה (מצח מזיע) ותחתיצה (תחת מזיע כמו בִּיצה).
החודשים הקודמים היו גיהינום ממש, בייחוד אוגוסט, שנהגתי לכנות אותו החודש בעל אלף המקלחות. למעשה, אם הייתי צריכה לצאת לסידורים אחר הצהריים באוגוסט, כמעט בטוח שהייתי עושה כל שביכולתי כדי להתחמק מכך, ולכן משב הרוח הקריר הראשון שחלף על פני צ’רלסטון הביא איתו מעין פרץ של חגיגות שונות לא רק אצלי אלא בקרב רוב המקומיים. משבי הרוח הסתווים גם הובילו לכך שחברי הטוב ראודי החל לתכנן ולהוציא לפועל את מסיבת הצדפות הצלויות השנתית שלו, וכשראודי היה שולח את ההזמנות, התפקיד שלי היה לוודא שאתייצב שם ליד השולחן לצד ההמון החמדן והלהוט, עם מגבת ביד אחת והסכין הפרטית שלי לפיצוח צדפות, שעליה טבוע הלוגו של ‘קרוליינה גמקוקס’, ביד השנייה.
ראודי התגורר בנמל של צ’רלסטון, והנוף שנשקף מביתו היה לא פחות ממושלם, מהסוג שרואים רק בגלויות נוף. היה לו אחד מהבתים הקטנים ביותר ברחוב, בקצה של סמטה ללא מוצא, אבל החצר האחורית של ביתו הייתה אוצר אמיתי. המזח הסמוך התמתח הרחק לתוך הנמל ונדרשו כמה דקות כדי ללכת עד הקצה שלו. היו לו נופים ששווים מיליון דולר אל הנחל ואל גשר ראבאנל, שהיה נראה כמו גרסת החוף המזרחי לגשר הזהב של סן פרנסיסקו, למעט העובדה שהוא לא היה אדום ולא כזה מפורסם.
הבטתי לעבר הגשר שבנייתו עלתה שש מאות שלושים ושניים מיליון דולרים ולא יכולתי שלא להודות לאל על שהוא קיים, מכמה סיבות: קודם כול, לפני שהוקם הגשר הזה היה את גשר ‘קופר ריבר’, שלחצות אותו הייתה חוויה מעוררת אימה. נסיעה אחת על הגשר הצר הייתה מספיקה כדי לגרום לקרדיולוג לחטוף שבץ. קצת אחרי שקיבלתי את רישיון הנהיגה שלי הייתי צריכה לחצות את הגשר וזה היה כמו לנסוע על מסילה של רכבת הרים מהדור הישן שכולה עשויה עץ. תפסתי את ההגה כל-כך חזק עד שנהיו לי יבלות. החרא הזה לא היה מצחיק גם בתור זיכרון רחוק.
תודה לאל שברוס ויליס הגיע ופוצץ אותו.
טוב, זו לא לגמרי האמת לאמיתה אבל הוא באמת קפץ מהגשר הבן-זונה הזה למים בפעלול שהוא ביצע בסרט ‘מת לחיות 3’. לפחות הגשר הזה זכה להיות מונצח בסרט.
עד כה, הגשר החדש שנבנה כדי להחליף את הישן הפציע בסרטוני המוזיקה של דריוס דוקר. למי שלא יודע, דריוס דוקר הוא הוטי, הסולן של להקת “Hootie And The Blowfish” וכן, הוא גר כאן. גם ביל מוריי גר כאן, וכשראיתי אותו במציאות חשבתי שהוא דומה בדיוק לדמות שהוא משחק בסרט ‘מכסחי השדים’. אני לא רוצה לרמוז חס וחלילה שהוא לא שחקן אמיתי, אבל אם אתם רוצים לפגוש את פיטר וקמן3, אז תדעו שהוא מסתובב פה הרבה והוא דומה מאוד לביל מוריי. הם אפילו חולקים את אותו מושב במשחקי הבית של קבוצת ‘תניני הביצה’, קבוצת הבייסבול שבה שיחק חברי רייף.
העיר שלי ממש לא הייתה הוליווד אבל הרבה סרטים מפורסמים צולמו כאן ושורה ארוכה של ידוענים נהגו לבקר בעיר ואפילו קנו פיסות ממנה. הייתי די בטוחה שהסיבה לכך הייתה הנופים המדהימים שנפרשו לנגד עיניי ברגעים אלה. הסרט ‘היומן’ צולם כאן ואם הייתי מודעת לכך בזמן שהצילומים נערכו, הייתי מתגנדרת ומתאפרת ועושה כמיטב יכולתי כדי להידחף מבעד לחריץ של דלת באתרי הצילומים רק כדי לזכות בהצצה בקצה הבוהן הגדולה של ראיין גוסלינג, ואני בטוחה שכמוני יש עוד מיליוני מעריצות ברחבי העולם שהיו מוכנות לעשות את אותו הדבר. הבן-זונה הזה היה סקסי ונוטף כריזמה. אהבתי את זה בגבר.
צ’רלסטון נעשתה מוקד תיירות ובילוי לאומי רק לאחר שהשבועון האמריקאי ‘קונדה נאסט טרוולר’ החליט לדפוק אותנו בגדול בכך שהכריז עליה כיעד התיירותי מספר אחת בכל ארצות הברית בארבע השנים האחרונות ברציפות.
תודה רבה באמת, קונדה נאסט!
הרגשתם בנימת הסרקזם שבקולי? ואם זה לא מספיק, אחרי שהכבוד הזה הונח על כתפיה של עיר הבית שלי, לפני ארבע שנים הם החליטו להכריז עליה כעיר הטובה ביותר בעולם.
ברצינות?
ככל שאהבתי את העיר, אני די בטוחה שהיו בעולם ערים טובות ממנה, כמו קייפ טאון בדרום אפריקה או עיר האורות, פריז. כן, אני די משוכנעת שפריז תנצח את עירנו הנחמדה בלי להתאמץ בכלל, אבל מצד שני, מעולם לא ביקרתי במקומות האלה אז אולי כדאי שלא אמהר לחרוץ את הדין. מעולם לא באמת ביקרתי באף מקום אחר חוץ מהרי הסמוקי שנמצאים במרחק של כמה שעות נסיעה מפה, אבל ממה שקונדה נאסט ושאר העולם סיפרו לי, חייתי במקום היחידי ששווה לחיות בו, אז התעלמתי מעשרים אלף המכוניות שנוספו מדי שנה לכבישים והחמירו את עומסי התנועה הבלתי הגיוניים והתאמצתי מאוד להיות ידידותית במיוחד לתיירים הטיפשים שפשטו על העיר בעונת התיירות ושאלו אותי היכן נמצא השוק העירוני בזמן שהם עמדו ממש מולו.
אהבתי את עירי מספיק כדי לחלוק בה, אבל שטף האנשים החדשים שהגיעו להתיישב בה היה פשוט מדהים. אף על פי שההגירה לעיר חיזקה את הכלכלה שלה, מצעד הנמלים המתמשך התחיל להרוס משהו מהקסם של העיר, שפעם הייתה שכיית חמדה נחבאת אל הכלים שידועה רק למעטים, ועתה הייתה לכרך הומה אדם עמוס מכוניות שיצרו פקקי-ענק מייאשים בכבישים. ההגירה לעיר גם הפכה את העבודה שלי לקשה הרבה יותר. יותר תושבים זה אומר יותר מקרי חירום, ויותר מקרי חירום זה אומר יותר לחץ.
המקרה הזה של ירי בכנסייה שקרה בשנה שעברה וכיכב בכותרות החדשותיות? תתפלאו לשמוע מי האדם שמקבל את שיחות הטלפון שמדווחות על המקרים האלה. העבודה הזאת מתבצעת בעיקר על ידי תושבים מקומיים כמוני, שמעולם לא ציפו שהעיר שלהם תהיה יותר מנקודה קטנה על הרדאר או הערת צד בספרי ההיסטוריה, כעיר שבה נורתה הירייה הראשונה שהיוותה את יריית הפתיחה למלחמת האזרחים כולה. כל מה שהמקומיים יכלו לעשות כעת זה לבלוע את הגלולה המרה ולהתמודד עם המציאות החדשה שנכפתה עליהם.
ותאמינו לי, ניסינו. עם כל מה שאמרתי עכשיו, הקסם לא אבד לחלוטין בכאוס החדש שנחת על עיר הספר הישנה והנינוחה.
העננים מעל הוארו בוורוד בהיר ובאדום עמוק בעת שהשמש נישקה אותם לשלום בשקיעתה. העיר שקעה לתוך גן עדן של רוגע דרומי שאליו הייתי רגילה. בהיתי בקהל האנשים שעמד מולי בצידו השני של השולחן ונהניתי מהאוויר הקריר שליווה את השמש השוקעת. השקיעה השתקפה במי הביצות המעושבות שהקיפו את המזח ויצרה ניצוצות מוזהבים שיכולתי רק לתאר כשמימיים. הגשר עצום הממדים נותר דומם משום שהיה מרוחק מכדי שאוכל לשמוע את רעש המכוניות הנוסעות עליו. האוקיינוס האטלנטי נשאר רגוע ושלֵו בזמן שצפיתי באנפות גולשות על פני המים לפני שהן נוחתות בין גלי הים שהיה ביתן.
עשרים מאיתנו התאספו מסביב לשולחנות הפלסטיק הארוכים כדי לשוחח. רוב הנוכחים היו שוטרים, פרמדיקים וכבאים, ומובן שגם מישל ואני נכחנו. אנחנו היינו ממוקד החירום של המשטרה, שאותו נהגתי לכנות באהבה ‘לול התרנגולות’.
“את מקשיבה?” מישל צווחה באוזני, גורמת לי להתנער ולהבין שהיא מדברת אליי כבר כמה דקות בלי שהקשבתי למילה ממה שאמרה.
“לא,” אמרתי ונעצתי בה מבט נוקב.
“אני לא מוכנה לאכול רפש וריר. נהיה חייבות ללכת למקום אחר כדי לאכול אחרי שנצא מפה.”
הסתובבתי אליה בעיניים פוזלות ובשפתיים משורבבות כמו ברווז, מעוותת את פניי. “אמרתי לך שזאת מסיבת צדפות צלויות.”
היא צחקה כשהיא ראתה את הפרצוף העקום והתכליתי שלי.
“נכון שאמרת, אבל לא באמת חשבתי שנאכל אותן!”
“זהירות, זהירות,” ראודי והשותף שלו צ’אק צעקו בזמן שהניחו על השולחן בתפזורת צלחות מהבילות מלאות רכיכות. צ’אק קרץ אליי ואמר בקול נמוך, “היי, את.”
“היי גם לך, השוטר האריסון,” עניתי, הרמתי מהשולחן צדפה מעלה אדים ופתחתי אותה בעזרת הסכין שלי. מישל צפתה בי והחניקה קול שהביע את הגועל שלה. שחררתי את הרכיכה מהקונכייה והחלקתי אותה במורד גרוני מול עיניה מלאות האימה. השלמתי את הפעולה עם לגימה של בירה, הבטתי בה ומשכתי בכתפיי.
“מה חשבת שאנחנו הולכות לאכול פה?”
“או. קיי. אני בוודאות לא הולכת לעשות את זה,” היא סיננה מבעד לידה הלחוצה אל פיה.
“זה רק אומר שיהיה יותר בשבילי,” צחקתי. מישל הועברה למוקד שלי מסן רמון, קליפורניה. היא הייתה ההפך הגמור מסנובית, אף על פי שכרגע בהחלט יכולתי להאמין שהיא כזאת. נכון שלעיתים מחיתי על הגידול באוכלוסיית העיר, אך במקרה של מישל שמחתי מאוד על ההעברה הזאת. שמחתי מאוד כשהיא הגיעה לעיר וגם ההיא מאוהיו, שנטשה אותי לפני כמה חודשים. חשבתי על אליס וחייכתי. אני בטוחה שאליס הייתה מוכנה לנסות לאכול צדפה. אליס הייתה בחורה די נועזת ואמיצה, שלא לדבר על כך שהייתה גלויה וישירה. התגעגעתי אליה על בסיס יום-יומי. כאילו קוראת את מחשבותיי, מישל זרקה אליי תירוץ מהיר.
“אני מוכנה לעשות בשבילך הכול, מותק, אבל זה ממש יותר מדי.”
השפלתי את עיניי לצדפה שהחזקתי ביד ושהרגע פתחתי בסכין, וראיתי בתוכה סרטן מיניאטורי בגודל של מטבע של סנט. עיניה התרחבו לגודל של צלחות.
“זה סרטן?”
“כן.”
מיקמתי אותו בין האגודל שלי לבין להב הסכין והצעתי לה אותו.
“זה מביא מזל טוב לאכול אותו,” צחקתי וקירבתי אותו אל פניה, “קדימה!”
היא ניערה את ראשה באימה. הקפצתי אותו לתוך פי ובלעתי.
“אלוהים אדירים,” היא אמרה. חיוך מרוצה עלה על פניי. אהבתי לנער אותה קצת, מה שלא הצלחתי לעשות לעיתים קרובות ללא פעולת תגמול מצדה.
“לכי להזדיין, פשוט… לכי להזדיין. אני הולכת לתפוס לעצמי בקבוק, ואת הולכת לקנות לי המבורגר אחר כך.”
“אויש נו, בחייך, מותק!” קראתי אחריה בקול מעובה, “את יודעת שאצליח למצוא את הישבן המתבכיין שלך גם בתוך ים של ישבנים נוצצים כמו פנינים.”
מישל הרימה לעברי את האצבע האמצעית ועשתה את דרכה אל המרפסת וישירות אל הבר המאולתר של ראודי. מזווית עיני קלטתי את טיילר חולף על פניה וצועד לעברי בחיוך ידידותי. טפחתי על פי במגבת שלי והרמתי צדפה נוספת. לרגע התחרטתי על שזיכיתי אותו במבט אדיש והרמתי את עיניי שוב כדי לחייך אליו בחזרה.
טיילר בורל, האקס שלי, היה המקור לחוסר שביעות הרצון שלי מחיי. הוא היה הגבר שגנב את שנות נערותי המאוחרות, את כל שנות העשרים שלי וניסה למצוץ גם את כל החיות מתוך שנות השלושים שלי, והאמת הייתה שנתתי לו לנצל את כולן.
“היי,” הוא אמר והצטרף אליי ליד השולחן. הבטתי אל מעבר לכתפו, מצפה לראות אותו עם החברה החדשה שלו.
הוא הבחין במבט השואל שעל פניי.
“לא הייתי עושה לך את זה, אפריל.”
הנהנתי והגשתי לו את הסכין שלי.
“מה שלומֶך?”
“טוב. עבודה, חיים, עסוקה. אתה?”
“אותו דבר,” הוא ענה, “מה שלום קֶנָה?”
הידקתי את שפתיי זו לזו כדי למנוע מהתשובה הארסית שרציתי לענות לו, כי הוא שאל מה שלום אחותי, שאותה הוא העמיד כאשמה הבלעדית לכך שנפרדנו לתמיד, מלכתחילה.
“היא בסדר. היא משתפרת.”
“אני שמח, באמת… זה טוב.”
הבטתי בו וגמעתי לתוכי את המראה שלו. הוא עדיין היה נאה כמו שהימים היו ארוכים. היה לו שיער חום מבולגן שהיה מסופר בתספורת חדשה שהלמה אותו מאוד. הוא היה גבוה, בעל מבנה גוף רזה, היו לו עיניים חומות ועכשיו הוא היה שייך להיסטוריה שלי.
“את לבד?”
גלגלתי במעלה זרועותיי את שרוולי החולצה שלבשתי מתחת לחולצת הג’רזי שלי.
“לא. הבאתי איתי את מישל, חברה שלי.”
“מגניב. היא חדשה בלול?” הוא שאל באגביות, הטה צדפה לתוך פיו ובלע.
“בערך שישה חודשים,” עניתי.
למרות שהייתי מוכנה כבר ליום פתיחת המשחקים, עדיין זכרתי ללבוש את מכנסי הג’ינס הטובים ביותר שלי, לקלוע את שיערי לצמה ולהתאפר ואפילו וידאתי שאני מושחת את שפתיי כמו שצריך בליפ-גלוס, שפתיים שעתה טיילר בהה בהן. לפי מה שהוא נהג לומר לי, השפתיים שלי תמיד היו החולשה שלו.
הימים בהם הרשיתי לעצמי להיראות כמו חרא או לבכות עליו חלפו מן העולם. אם הוא שם לב שאני נראית הרבה יותר טוב עכשיו – מצוין. אבל באמת, בכל הכנות, גמרנו עם המשחקים. גמרנו עם הכול. פשוט גמרנו.
“מה שלומך, יא חתיכת זבל?” ראודי בירך את טיילר שהסתובב במושבו כדי לחבק את חברו הטוב ביותר והציע לו צדפה.
“אלוהים, כמה אני אוהב את הדיבור המתוק שלך,” טיילר אמר בחיוך. ראודי לקח מידיו את הצדפה המנוקה ומצץ אותה לתוך גרונו, מלקק את שפתיו.
זה העניין בגירושין. אף על פי שטיילר ואני מעולם לא היינו נשואים באופן רשמי, עדיין היינו צריכים לחלוק את החברים שלנו במשמורת משותפת. מתישהו במערכת היחסים שלנו היינו מאורסים, אבל אף אחד מאיתנו לא ידע בדיוק להגיד מתי זה קרה וכמה זמן זה שרד. ממש כמו החברות שלנו, היה פשוט מבלבל מדי לנסות ולזכור באמת מתי בדיוק היינו רציניים ומתי פשוט התפשרנו. אני יכולה להודות היום בבהירות מדהימה שהשנתיים האחרונות בקשר שלנו היו לא יותר משגרה. הייתי רגילה לפנים שלו, רגילה לזין שלו, רגילה להרגלי האמבטיה שלו. רגילה אליו. נפרדנו לפני כמה חודשים מסיבה טובה מאוד, סיבה שלא רציתי להיזכר בה בזמן שאני במסיבה. כמו שאני רואה את זה, הסיטואציה שבה שנינו יושבים פה ליד השולחן יחד, מתנהגים זה לזה בצורה תרבותית וידידותית, הייתה התקדמות אמיתית, וראיתי על פניו של ראודי שגם הוא חושב ככה כשהוא הביט בי וניסה להעריך את המצב. שתי שאלות ריצדו בעיניו אבל הוא שאל רק אחת.
“אוהבת את הצדפות?”
“כן,” עניתי לשתי השאלות שלו, “הכול בסדר.”
“טוב לשמוע,” הוא אמר. “תשתי איתי בירה לפני שאת הולכת?”
הנהנתי.
לפעמים שנאתי את זה שהוא מכיר אותי טוב כל-כך. אולי ראודי ראה את זה בפנים שלי או חש בזה, אבל הוא ידע שאין לי שום כוונה להישאר במסיבה הזאת. זה היה מוזר מדי. פעם, המסיבה השנתית הייתה אירוע מיוחד עבורנו. במסיבות האלה, היינו שלושתנו והבחורה התורנית שנעצה את טפריה בראודי באותו לילה, מוצאים את עצמנו באופן קבוע ערים הרבה אחרי שהשמש זרחה.
טיילר הביט בי במבט שואל משל עצמו. “כבר הולכת?”
“כן.” הסתכלתי עליו וחייכתי חיוך ציני.
“מה?” הוא חייך, חושף את שיניו הלבנות.
חשבתי כמה זה מצחיק שראודי, החבר הכי טוב שלי, הכיר את המחוות הקטנות של פניי ושל גופי יותר מהגבר שלקח את בתוליי. לא טרחתי לענות לו ונפרדתי ממנו לשלום.
“היה טוב לראות אותך, טיילר. שמור על עצמך,” צייצתי. מישל התקרבה לשולחן ואמרה לטיילר “אוה, שלום לך.”
היססתי מעט לפני שהסתובבתי לאחור וערכתי ביניהם היכרות.
“טיילר, זו מישל. מישל – זה טיילר.”
עיניה של מישל הצטמצמו כשהיא הבינה מי הוא.
“היי,” היא אמרה בקול בריטון נמוך, כאילו הפה שלה התמלא באופן פתאומי בחרא והיא לא ידעה אם להקיא או לבלוע. שחררתי צחוק נבחני קצר וטיילר הזעיף את פניו. מישל אמרה את המשפט הבא שלה בזריזות תוך שימוש באותו טון כבד. “שמעתי עליך הרבה. נעים לפגוש אותך.”
היא הסתובבה אליי ודחקה בזרועי. “אנחנו באמת חייבות ללכת, בעיקר כי אין שום נסיכים מזוינים שמתחבאים פה בכל הריר הזה!”
כן, העניין לגבי מישל היה שהיא לא דפקה חשבון לאף אחד, או כמו שהיא אהבה להגדיר את זה בדרכה האלגנטית – אפס זיוני שכל.
למעשה, המילה החביבה על מישל הייתה ‘זין’ וזו גם הייתה הפעילות החביבה עליה, להזדיין. ‘זין’ הייתה פחות או יותר המילה היחידה שמישל אהבה. יתר המילים בשפה האנגלית היו מילים חסרות משמעות והיו יעילות רק לדבר אחד – ללוות את המילה זין. אני חשבתי שזה פשוט קורע מצחוק. טיילר אהב את זה קצת פחות.
הבטתי בו, משכתי בכתפיי והקפדתי לזקוף את גבי כשדיברתי. “היא מקליפורניה.”
טיילר בהה בשתינו. דחפתי את מישל לכיוון הבית וניסיתי למצוא את ראודי כדי להיפרד ממנו בזריזות. כשמצאנו לבסוף את חברי הטוב מישל החליקה לעצירה מולו וסיננה “אוה, שלום לך.” באותו טון דיבור נמוך שבו היא השתמשה עם טיילר. יכולתי לראות אותה ממש מתקשחת בעת שנעצה בי עיניים רחבות ומתחננות שאמרו לי ‘בבקשה תגידי לי שלא שכבת גם עם הבחור הזה’.
“מישל,” אמרתי ברשמיות, “זה החבר הכי טוב שלי, ראודי.”
“ברוכה הבאה,” ראודי אמר והגיש למישל בקבוק בירה שהוא זה הרגע פתח. היא לקחה את הבקבוק מידו, הם הקישו את הבקבוקים שלהם זה בזה ואז ידעתי שאני לא עומדת לעזוב את המסיבה כל-כך מהר. הלכתי לחפש איפה ראודי מחביא את המשקאות האלכוהוליים שלו, נחושה להיפטר מהרגשת החולי שתקפה אותי בגלל המפגש עם טיילר.
ישבתי על כיסא גינה מעץ אלון ממורק שראודי בנה במו ידיו מארגז משא ישן, ולגמתי משקה חריף שהרמתי מהסליק שלו. ראודי פיזר כמה כיסאות כאלה סביב מדורה קטנה. ציפיתי מהצד באנשים כשברקע התנגן בקולי קולות השיר של מירנדה למברט, Smokin’ and Drinkin’””.
מישל הייתה עסוקה מאוד בלבדר את ראודי, שאכן נראה משועשע מאוד מהדברים שהיא אמרה לו. ראיתי את הדרך שבה הוא הביט בה וקיוויתי שאולי הפעם, לשם שינוי, הוא ישנה את גישת ה’תן בראש-ותברח-כאילו-הביצים-שלך-עולות-באש’ שלו, אבל ברגע שהוא הביט בי, ידעתי שאין לה סיכוי. היא הייתה חברה בלול התרנגולות, וזה אומר שהיא הייתה עמיתה לעבודה, ולפחות בחזית הזאת, ראודי ואני עמדנו מאוחדים – לעולם לא אצא עם שוטר, כבאי או מישהו אחר שעובד מולי, מכמה סיבות.
אחת הסיבות הייתה שסירבתי שיתייגו אותי כ’שפנפנת תגים’ או ‘חובבת צינורות’. הלול היה ידוע כמקום שמרכלים בו די הרבה ושמעתי מספיק סיפורים כדי לגמול אותי מכל מחשבה שאולי הייתה לי לצאת עם מישהו שקשור באיזושהי צורה לעבודה שלי.
אהבתי את העבודה שלי, ידעתי שאשאר נאמנה לה והעדיפות הראשונה שלי הייתה לשמור שה’תגים’ יחזרו מהשטח בריאים ושלמים, בייחוד כשזה הגיע לראודי. פעמים רבות עצרתי את נשימתי בחמש עשרה השניות הראשונות ברמזור כי אלו היו השניות הכי מסוכנות, מה שמביא אותי לסיבה השנייה והעיקרית לכך שלעולם לא אצא עם ‘תג’: קורט.
לא הייתי במשמרת בלילה שבו החבר הכי טוב שלי ובעלה של אחותי התאומה, מק’קֶנָה, נהרג. באופן כללי, הודיתי לאל שלא הייתי במוקד כדי לקבל את השיחה. אם כן הייתי שם באותו זמן, אני לא חושבת שהייתי מצליחה להתאושש מזה ולהניח את האוזנייה עם המיקרופון על ראשי שוב לעולם.
אני אעשה את כל שביכולתי לשמור על הקצינים שלי בטוחים – כל אחד ואחד מהם – אבל ידעתי שלעולם לא אוכל לבצע את עבודתי כראוי אם הייתי דואגת ללא הפסקה לשלומו של ה’תג’ שלי. זה היה יותר מדי.
אומנם, טיילר היה פרמדיק ובעבר כבר נקלע לכמה מצבים מסובכים עם מטופלים לא יציבים, אבל איתו העניין הזה מעולם לא היווה בעיה רצינית.
עכשיו, כשהייתי אישה רווקה, הייתי די סגורה על זה שההשקפה שלי על הנושא לעולם לא תשתנה ולכן נמנעתי מעיניהם המעריכות של כל שוטר וכבאי במסיבה הזאת, בייחוד מעיניו של צ’אק, השותף של ראודי, שהעניין שלו בי הלך וגדל מאז שטיילר ואני נפרדנו, וזה היה חבל כי… הוא היה לוהט בטירוף.
היה קל להתחמק מטיילר בינות הקהל הרב במסיבה, ואם לומר בכנות, הפסקתי להסתכל עליו כבר לפני זמן רב, הרבה לפני המסיבה הזאת. אחרי כל השנים יחד והבעיות האין סופיות שהתמודדנו איתן בקשר שלנו וגם התגברנו עליהן יחד, הסיבה לפרידה שלנו השאירה בפי את הטעם המריר מכול, שגבר על כל משקע של כאב או געגוע שאולי חשתי בשל חסרונו.
את מה שהוא עשה לי, את הצורה שבה הוא התנהג בתקופה שבה הכי נזקקתי לו, אי אפשר להחזיר לאחור או לשנות. הכרחתי את עצמי להתנער ולהיפטר משאריות אי הנוחות שלי, לאפשר למוזיקה לפרוט על הגוף שלי ולתת ללהבות המדורה להפוך להיות מוקד העניין למבטיי.
התכווצתי דקה לאחר מכן משום שדווקא כשניסיתי לסלק אותו מהראש שלי, טיילר הופיע ונעמד רק כמה מטרים ממני, צחוקו המוכר נישא באוויר דרך ההמון. הוא הביט בי לרגע ואני הרמתי את הכוס שלי לעברו בהבעת ברכה, האצבע האמצעית שלי כרוכה סביבה במחווה שאין מצב שהוא יפספס. הוא הבין את המסר טוב מאוד, הסיט את מבטו ממני ושקע בשיחה עם כמה אנשים.
היו זמנים שבהם הייתי מזיזה הרים וגבעות כדי לזכות בתשומת ליבו. פעם, לפני שנים רבות, הייתי משוכנעת שאני אוהבת אותו יותר ממה שאני אוהבת את עצמי, ובכל השנים בהן היינו יחד, אף פעם לא הייתי בטוחה שהוא אוהב אותי באותה המידה.
כאישה, הבטחתי לעצמי הרבה הבטחות: לוותר על לחמניות הדבש שאהבתי לאכול בארבע בבוקר, לטפל בגוף שלי טוב יותר, להיות מאורגנת יותר ולקחת יותר הזדמנויות, ועכשיו, כשישבתי מול המדורה, נשבעתי לעצמי שלעולם לא אתן את הלב שלי כך שוב לאף גבר, אלא אם כן אהיה בטוחה שהלב שלו שייך לי ומחויב אליי לא פחות. לעולם לא אבזבז שוב שנים מחיי על גבר שלא ירגיש שאני מרכז עולמו.
לגמתי עוד ועוד מהאלכוהול שלי והצלפתי בלשוני את המילים הציניות של השיר של מירנדה, מושכת אליי את תשומת ליבם של כל מי שעמדו ברדיוס של כמה מטרים סביבי, כולל את תשומת ליבו של ראודי, שהצר את עיניו ובחן את כוסי המלאה למחצה במשקה שגנבתי מהמחבוא שלו. צחקתי כל-כך חזק כשראיתי את התגובות של אלו סביבי עד שנפלתי מהכיסא.
נשארתי שוכבת על הדשא באותה תנוחה שבה נפלתי ונתתי לבאז של האלכוהול להשתלט עליי, בהיתי בירח המלא שהיה תלוי מעל, נהניתי מההרגשה של הדשא הקריר על פניי הלוהטות, ונשאתי משאלה לירח הזהוב עבור קֶנָה. יכול להיות שהבעתי משאלה גם עבור עצמי.
מתישהו מאוחר יותר ראודי הרים אותי בלי מילה אחת של גערה. הוא הכיר אותי וידע שלא נהגתי להשתכר לעיתים קרובות ולכן הייתי די בטוחה שהוא יניח למקרה הזה להחליק ולא יירד עליי. הוא נשא אותי על כתפו כמו שכבאים עושים ואני ניצלתי את ההזדמנות לשאול אותו שאלות.
“ראודי?”
“כן, גברת שתיינית?”
“אתה חושב שטיילר אי פעם אהב אותי באמת?”
ראודי פתח את דלת ההזזה ונשא אותי פנימה אל ביתו. רעשי המסיבה נבלמו ונעלמו כליל כשסגר את הדלת אחרינו.
“אני חושב שהוא אהב אותך בדרך היחידה שהוא ידע לאהוב, והוא יאהב אותך תמיד. יש גברים שפשוט לא יודעים איך לעשות את זה כמו שצריך,” הוא ענה ברכות.
לרגע תהיתי אם הוא דיבר על עצמו אבל הנחתי למחשבה להתאדות כי הייתי מסוחררת לחלוטין.
“אתה חושב שיש גברים שכן יודעים לעשות את זה כמו שצריך?”
“לגמרי.”
הסיטואציה כולה הייתה דפוקה מהיסוד. פעם היינו חבורה של ארבעה: קורט, טיילר, ראודי ואני. פעם הכול היה פשוט – עובדה בשטח. אבל עכשיו, כשטיילר ואני בנתק וקורט מת, הרגשתי כאילו נשדדתי מהבית שאותו הכרתי כמעט כל חיי.
“ראודי?”
“כן?” הוא ענה ומיקם אותי על הספה שלו, מכסה אותי בשמיכה.
“אני מתגעגעת לקורט.”
“גם אני,” הוא הודה בקול נמוך, “בכל יום.”
לפני שהייתה לי הזדמנות לשאול אותו שאלה נוספת האורות כבו.
אין עדיין תגובות