השירים ב"אהבה היא הצעצועים הגדולים והמסוכנים ביותר" נכתבו בשנות העשרה והעשרים המוקדמות לחייו של דורון בראונשטיין, עברו עריכה בשנת 2016, […]
מי זה לעזאזל דורון בראונשטיין
אני כותב שירים
עם תאריכים מאחורה.
כותב – מוחק
מוחק – מחזיר
לא יודע מי זה ר. סער
כן יודע מי זה ר. סומק
לא יודע מי זאת יונה וולך
כן יודע מי זה דורון בראונשטיין.
אני לא כותב שירים
עם תאריכים מבפנים,
בעצם כן,
מה זה משנה.
אם אני שורף את
כל השירים הטובים,
ומשאיר רק את אלו
שבתוך הדפים
שתמיד מתפוררים בסוף,
אבל גאים
להיות יהודיים
וישראליים כל-כך
כי ככה זה נפלא
וזה טוב
זה מאשיר לי את
חשבון הבנק
שפתוח
(ולעתים גם סגור)
בתוך הלב שלי,
איפה שהמפתח מסובב
לא-נכון,
בצורה עקומה,
אני כותב שירים
מאחורה לקדימה,
כמו שאני קורא ספרים, ועיתונים,
ועיניים של אנשים רעים במיוחד,
כמו דורון בראון,
שהוא,
לצערי,
אפילו לא הוא עצמו,
הכל אצלו רק כמו,
רק כמו,
רק כמו,
ואני מתקן אותו עכשיו,
הוא דווקא כן
(ואפילו כן מאוד מאוד)
יודע מי זה יונה וולך.
זה הגבר הזה שקשור לרבין, הלא כן?
מוצארט, אושוויץ, מרחף באוויר ללא קול (ולכן אני כותב בשנת 2016 באובססיביות. כדי להשאיר את הקול שלי, איזה קו, או אם תרצו, נקודה.)
אני לא כותב
תאריך
ליד השירים שלי.
אין בהם זמן
כי אין להם זמן.
הם מעבר.
הם מעל.
זה כמו לכתוב מספר
ליד
עיניים
או מספר על יד.
זה מצחיק כל-כך,
הרי אף בן-אדם נורמלי,
לא יעז לעשות אף-פעם דבר כזה.
מצחיק איזה שטויות
אני מסוגל לפעמים לחשוב,
לא?
תצחקו בקול רם,
כן!
אל תתביישו!
באנשים שחושבים דברים כאלה,
צריך לירות.
הבדידות לעומת האנונימיות הקוסמית
אם רק היו לי פנים אחרות,
אף-אחד
לא היה
מזהה אותי,
ואז אולי
הייתי יכול להסתובב ברחובות
חופשי,
לא מחופש,
בפנים-לא-שלי.
אם רק היו לי פנים אחרות,
אף-אחד לא היה יודע
מי הייתי,
מי אני,
מי אהיה.
אם רק היו לי פנים אחרות,
אז ודאי
לא הייתי גאה כל-כך בעצמי,
אוהב כל-כך את עצמי,
רוצה כל-כך
להיות אנונימי.
ובכן, אינני יודע מה רצה המשורר. ובכן, אני דווקא, באיזשהו מקום, יודע עוד יודע
שכל העולם יידע מי אני.
גם זה סוג של שירה.
רק כלום לא עצוב
התאהבתי בא. בנאי.
בימים האחרונים אני לא עושה כלום
מלבד לשמוע
לקול שלו,
להקשיב
למילים שלו,
לשירים,
למוסיקה.
זו איננה מוזיקה
כי אם מוסיקה,
והיא משהו, משהו…
כל-כך לא כמו שום דבר אחר,
אפילו לא ג'וני מיטשל,
כל-כך מיוחד
כל-כך מיוחד
כל-כך מיוחד.
למרות זאת אני לא אוהב אותו.
למרות הכל,
אני רק מאוהב.
מה שאומר שזה זמני,
זמני מאוד.
מחר אני אחלים,
מחר,
אחזור לחיים.
ק.
חזרתי לחלום על חסיה.
האישה ההיא,
ניצולת השואה בת ה- 70,
שפגשתי מזמן,
במקרה,
בתוך האוטובוס
של קו 66.
היא עלתה בתחנה של 'מכון מור',
ואני מפתח-תקווה,
עיר האורות.
(עיר האורות
של הגטו שלה).
בראש-השנה,
שלחתי לה שנה טובה.
כתבתי על המעטפה:
לכבוד בית אבות כך וכך,
לידי חסיה ק.,
רחוב כך וכך,
תל-אביב.
אחרי כמה ימים
היא טילפנה אליי
ואמרה תודה,
ואני התרגשתי כל-כך
כי אני מאוד אוהב אותה,
ואני מרגיש כבר מספיק
בשל ומוגן,
בשביל להתחתן עם
אישה בת 70,
ניצולת שואה,
שקוראים לה חסיה,
איזה שם יפה זה חסיה,
איזו אישה נפלאה זו חסיה,
כמה קל נראה לי מכאן,
משנות העשרים המוקדמות של חיי,
להיות מבוגר.
שיער שיבה כחול
יש לי שיער שיבה
מאז שאני בן 16.
זה רק בגלל שיש בי
קארמה מסובכת כל-כך.
יש לי שיער כחול
מאז שאני בן 21 וחצי.
זה רק בגלל שיש בי
אושר כל-כך פנימי
וביטחון כל-כך סדוק
ואומץ כל-כך מטופש,
עלק-הרואי.
האמת היא,
שאני פשוט אוהב את זה נורא,
זאת אומרת,
את הצומי,
והרי זה מה
שהכי חשוב באמת בחיים.
אפילו יותר משיערות שיבה מולדות,
או מקארמה מסובכת במיוחד.
"הוואי" 11/10/97
איזה ריח יפה
וטוב
יש לריימונד קארבר
אחרי המקלחת שעשיתי לו
וגם חפפתי לו טוב-טוב
את הראש
בשמפו "הוואי" אדום,
שזה השמפו הכי טוב בכל העולם,
והוא חייך
ואחר-כך צחק
צחוק גדול
ואמר,
אמר שהוא חייב ללכת.
יש לו פגישה.
"שם, שם למעלה,"
והצביע לכיוון התקרה
של הבית.
"פגישה עם מי?"
שאלתי, מחייכת אליו
חזרה.
"פגישה עם מישהו,"
הוא ענה,
שומר על עמימות,
והתיישב על הספה
להדליק לו סיגריה
והרגיש משהו שמה,
איפה שישב,
וכשקם לבדוק, חיוך גדול יותר
התפשט לו על פניו,
זה היה הספר שלו,
אולטרה-מרין,
והוא לקח את הספר בידו,
והריח אותו מבין דפיו,
ואמר שהוא חושב
שבכל זאת יש לו כמה דקות
להישאר,
לקרוא קצת בספר.
אז חייכתי אליו
והלכתי למטבח להכין לשנינו
קפה.
סידרתי את החזייה,
וחייכתי,
בזמן שהפלתי שתי קוביות סוכר לו
ושתיים בשבילי
אל תוך הספלים הריקים,
וחייכתי,
חייכתי כי הכל אפשרי.
הבית ריק
והריח נפלא,
איזה ריח נפלא,
של שמפו "הוואי" אדום בינינו,
הוא בסלון,
אני כאן.
אני יודעת: עוד רגע זה קורה.
אין עדיין תגובות