1945, זלצבורג, אוסטריה. ג'ק וייסמן, קצין יהודי צעיר בצבא ארצות־הברית, מתמנה לאחראי על רכבת משא שעושה את דרכה מהונגריה כשהיא עמוסה ברכושם של כחצי מיליון יהודים, שנשלחו אל מותם בידי הנאצים.
הקשיים שג'ק נתקל בהם כשהוא מנסה להגן על רכושם הגנוב של היהודים מפני ידיים חמדניות מתגברים עוד יותר כשהוא פוגש את אילונה, הונגרייה ג'ינג'ית סוערת שעולמה נחרב, והיא מנסה למצוא את שרידיו ברכבת. ככל שהם מתקרבים זה לזה, מבין ג'ק כי על עומק התהומות שפערה המלחמה בגופה ובנפשה יהיה קשה לגשר.
כמעט שבעים שנה לאחר מכן נותן ג'ק לנטלי, נכדתו היחידה, תליון זהב שכנפי טווס משובצות אבני חן מוטבעות עליו. זו אינה מתנה. ג'ק מניח בידיה של נטלי את התעלומה המכבידה עליו מאז ימיו בזלצבורג, ומבקש ממנה לשחרר אותו מהמסתורין ומהאשמה.
מסעה של נטלי לחשיפת סיפורו של תליון הטווס והנשים יוצאות הדופן שמאחוריו מטיל אותה לליבו של עולם סוחרי האמנות האפל ומפגיש אותה עם אמיתַי, ישראלי לשעבר יוצא סיירת גולני, שעשה את הונו בהשבת רכושם של נספי השואה. בחיפוש חוצה גבולות ויבשות מנסים נטלי ואמיתי לאחות את שברי ההווה שבליבם לא פחות מאת אלה של העבר.
על בסיס המאורעות ההיסטוריים של שואת יהודי הונגריה אורגת איילת ולדמן באהבה ואוצרות אחרים סיפור עשיר ומורכב, קורע לב ומצחיק, המעלה שאלות כואבות על מלחמה ואובדן, על ערך חיי אדם מול ערכו של רכושם, ועל היכולת למצוא נחמה מתוך החורבן.
ספריה של איילת ולדמן 'אמא רעה', 'נקודת מפגש', 'לונה זה ירח בספרדית' ו'אהבה ועוד משימות בלתי אפשריות' יצאו לאור בהוצאת מודן.
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
88.00 ₪
1
הם מצאו את הרכבת חונה בדרך צדדית לא רחוק מהתחנה בוֵורפֶן. כשהתקרבו אליה בג’יפים שלהם, קפץ סרן ריגסדֵייל בזריזות החוצה, אבל ג’ק נשאר מאחור והסתכל על הרכבת. למעלה מארבעים קרונות, גם של נוסעים וגם של משא. אופיו של המטען עדיין לא היה ברור, אבל בפינה הירוקה וההררית הזאת באזור האמריקני, שרשרת של קרונות מעולם לא היתה דבר שג’ק השתוקק לבדוק.
את הרכבת הקיפו חיילי אויב לבושים מדי חאקי מהוהים. הם נשאו רובים מסוג FÉG 35M, אבל ענדו על שרווליהם הימניים רצועות בד שנקרעו מסדינים לבנים, ולא הביעו שום שביעות רצון מהפרס שלהם. ליד הפסים השתופפה אישה מעל דלי עץ מלא מי סבון, וסחטה את המים מחולצת כותנה לבנה ארוכה. שני ילדים קפצו בתורות מהדלת של אחד מקרונות הנוסעים, סימנו את אורך קפיצתם באבנים והתווכחו מי קפץ רחוק יותר. הם דיברו שפה שג’ק לא הכיר, אבל תיאר לעצמו, על סמך מה שריגסדייל אמר לו, שזו הונגרית.
“קדימה, וייסמן,” קרא לו ריגסדייל. “אתה אמור לדבר ג’יבריש שוטפת.”
“כן, המפקד.”
ג’ק ירד מהג’יפ והלך בעקבות ריגסדייל לכיוון הרכבת. הוא מעולם לא עבד תחת פיקודו של הסרן הזה, אבל עכשיו כבר התרגל לקבל משימות פתאומיות בפיקודם של קצינים בכירים שכללו נסיעות לתוך האזור הכבוש העלום והמפוקפק. ג’ק הצטיין בטופוגרפיה והיה לו זיכרון צילומי למפות. היתה לו גישה לנופים ומצפן פנימי אמין, ובדמיונו גם התיאורים המעורפלים והחפוזים ביותר ששורטטו בשני ממדים על פיסת נייר, קיבלו עומק ודיוק. תכונה זו, שבחיים האזרחיים הועילה לו רק כשידע תמיד אם הוא בדרכו לחלקה הצפוני של העיר או לחלקה הדרומי כשיצא ממנהרות הרכבת התחתית, מצאה את יישומה המושלם במלחמה. גם בעיצומו של קרב, הפיקוד היה יכול תמיד לסמוך על פלוגתו של וייסמן שתהיה במקום שהיא אמורה להיות, ומה שחשוב מזה – שתנוע בכיוון הנכון, דבר שלא תמיד היה נכון בקשר לשאר האוגדה. בזכות ההתמצאות המרחבית הזאת, נוסף לגרמנית, לצרפתית, לאיטלקית וללטינית (הפחות שימושית) השוטפות שלו, היו לו דורשים רבים בקרב בעלי הדרגות, שהתחרו ביניהם מי יספח אותו לפיקודו.
“מה הם אומרים?” שאל ריגסדייל.
“אין לי מושג, המפקד.”
“אז תברר, לכל הרוחות.”
“כן, המפקד.”
אחד מחיילי האויב חמק בחזרה אל קרון הנוסעים שממנו קפצו הילדים. ג’ק הרים את הרובה שלו. כעבור רגע יצא מאותו קרון גבר כרסתן בחליפה אפורה, שכללה גם וסט ושעון כיס, וירד ממנו, כשהוא מוחה את פיו בממחטה וממשיך ללעוס משהו. בדומה לשומרים, גם על זרועו היתה כרוכה רצועת בד לבן.
האיש מיהר אל חצי תריסר החיילים האמריקאים שעמדו ליד שני הג’יפים שלהם, והבעת פניו נהייתה מייד כנועה ומחושבת, כאילו היו לפניו לקוחות פוטנציאליים בעלי אמצעים בלתי מוגבלים. הוא הושיט יד אל סרן ריגסדייל, אבל אחרי שחשב על כך היטב, כנראה, הצדיע לעומתו במקום זה בתנועה תיאטרלית קשוחה.
ריגסדייל השאיר את אגודלי שתי ידיו תקועים בחגורה שעל מותניו.
“סרן ג’ון פ’ ריגסדייל, מצבא ארצות־הברית, האוגדה ה-42. אתה האחראי לרכבת הזו?”
“לא אנגלית. גרמנית? צרפתית?”
“קדימה, סגן,” אמר ריגסדייל והורה לג’ק להתקרב אליהם.
“גרמנית,” אמר ג’ק.
הגרמנית בפיו של האיש היתה שוטפת, אבל בגלל מבטאו ההונגרי היא נשמעה רכה וערבה לאוזן, הרישים התגלגלו על לשונו במקום ממעמקי גרונו, והדגש הושם על תחילתן של המילים. גם לג’ק היה מבטא מיוחד משלו. מתחת לגרמנית הגבוהה שטופחה על ידי הפליט הגרמני שהעביר קורסים בגרמנית באוניברסיטת קולומביה, נשמעה בדיבורו של ג’ק נימה של יידיש גליציאנית של סבו וסבתו מצד אמו. הורי אביו, שהיו ממוצא יהודי־גרמני, מעולם לא הוציאו מפיהם מילה בשפה זו.
“שמו אָבָר לַסלוֹ,” אמר ג’ק לריגסדייל. “הוא האחראי על הרכבת.”
“שאל אותו אם הוא קצין בצבא, ואם כן, למה הוא לא לובש מדים.”
הוא היה, אמר אבר, עובד ציבור אזרחי, ראש העיר הקודם של העיירה זֶנטה, שעבד עכשיו למען משהו שנקרא בפיו “משרד הרכוש”.
“תשאל את מר לסלו למה האנשים שלו לא מסרו את הנשק שלהם לממשלת ארצות־הברית,” אמר ריגסדייל.
“אבר,” אמר ההונגרי בגרמנית. “שם המשפחה שלי אבר, דוקטור אבר. לסלו הוא שמי הפרטי.”
ג’ק שאל את דוקטור אבר אם ידוע לו שתנאי הכניעה דורשים שחיילי האויב ימסרו את כלי נשקם.
אָבָר אמר שהוא מודע לפקודה, אבל לצערו כלי הנשק נחוצים להם להגנה על המטען שברכבת. הוא אמר כי אנשיו נלחמו בבוזזים מאז שהרכבת יצאה מהונגריה. במאי הם היו מעורבים בקרב יריות עם חבורה של חיילים גרמנים, ולאחרונה התמודדו עם בעיות הולכות וגוברות מצד האוכלוסייה המקומית, שחמדנותה הוצתה משמועות על מה שהוחזק בקרונות.
“תגיד לו שאני מאוד מצטער לשמוע כמה קשים היו החיים שלו בזמן האחרון, ושהצבא האמריקני נמצא כאן כדי לשחרר אותו מכל סבלותיו,” אמר סרן ריגסדייל. “וגם מכלי הנשק שלו.”
בשלב זה ירדה חבורה קטנה של אזרחים מקרונות הנוסעים. אחד מהם צעד קדימה ושוחח עם אבר, שהינהן במרץ.
ג’ק תירגם. “הם רוצים שנדע שאף אחד לא סיפק להם שום מצרכים. אבר אומר שהם גוועים מרעב.” ג’ק הסתכל במבט ספקני על השומרים הנמרצים, על הגברים בחליפותיהם הנקיות ועל הילדים עגולי הלחיים. “גוועים ברעב”, הוא חשב לעצמו, זה מונח יחסי.
הסרן אמר: “תגיד לו שכולם יקבלו מזון אחרי שיגיעו למחנות העקורים. עכשיו אני רוצה לבדוק את הקרונות מבפנים. לראות על מה כל המהומה.”
אבר הוביל אותם אל קרון המטען הראשון, שדלתותיו נאטמו רשמית בטפט ביורוקרטי שנראו עליו צורות משוכללות של בולים וחותמות. ג’ק הסתכל על שורת הקרונות. חלק מהאיטומים ברכבת נשארו ללא פגם. אחרים נראו בלויים וקרועים. לא היה ברור לו מה זה מוכיח, אם זה מוכיח משהו. לא היתה שום דרך לדעת אם הקרונות נאטמו לפני שישה חודשים או לפני שש שעות.
ליד דלתו של הקרון הראשון אבר היסס. הוא שוחח בהונגרית עם אחד מעמיתיו, אדון רזה ומבוגר בעל שפם גדול משוח בשעווה בקצותיו, לפני שהשמיע את בקשותיו לג’ק.
“מה עכשיו?” שאל ריגסדייל.
“הוא מבקש קבלה.”
“הוא יכול לחלום על זה.”
“להוכיח שאנחנו אמורים להגן על הרכוש הזה בשמה של ממשלת הונגריה.”
אבר לא נזקק לג’ק שיתרגם לו את המבט על פניו של הסרן. האיש הקטן ניפח את חזהו וביקש מג’ק להזכיר לקצין הממונה עליו כי המטען שעל הרכבת הוא רכושה של הונגריה, ולכן הוא, אבר, עם כל הכבוד, יכול להעביר את האחריות על אותו מטען רק אם יקבל אישור לכך שהוא יוחזר, בבוא הזמן, לממשלת הונגריה.
“סגן, תזכיר בבקשה לאדון אבר שממשלת הונגריה קיבלה רק עכשיו את עצמאותה, ותודיע לו, אם תואיל בטובך, שהוא, אנשיו, וכל הארץ המחורבנת שלו נמצאים עכשיו תחת חסותן של בעלות הברית. אני לא מתכונן לתת לו שום קבלה, והוא צריך בבקשה לפתוח את הדלת המזורגגת הזאת עכשיו, לפני שאשתמש בראש השמן שלו בתור איל ניגוח.”
בגרמנית רשמית ככל האפשר אמר ג’ק: “סרן ריגסדייל מזכיר לך שהוא מדבר בסמכות מלאה של צבא ארצות־הברית, ומבקש שלא תמשיך לדחות את פתיחת הקרון.”
אבר הסתכל על שומריו, וג’ק קילל בלחש את הפיקוד הצבאי ששלח שישה אנשים לפרוק שישים איש מנשקם. אף שמעולם לא השמיע מילה של אי הסכמה, הוא למד באמצעות ניסיונו הקשה שכמעט לא קורה שחייל יפסיד את כספו בהתערבות על חוכמתם של הקצינים הממונים עליו. הטיפשות המוסדית היתה אחת מהסיבות הרבות לכך שכמעט כל השנה וחצי שעברו מאז גיוסו שנא ג’ק את המלחמה, שנא את הצבא, שנא אפילו את האזרחים שלעיתים קרובות מדי בזו כנראה למשחרריהם האמריקאים יותר משבזו קודם לכן לכובשיהם הגרמנים. היחידים שלא שנא היו אלה שאיתם שירת בגדוד ה-222 של חיל הרגלים ה-42, אוגדת הקשת, שאיש מהם הוא לא הכיר יותר משנה, ושאת כולם אהב במסירות שלא חש כמוה כלפי איש לפני כן, אפילו לא כלפי חברתו שכצפוי שברה את ליבו במכתב שלושה שבועות בלבד אחרי שקיבל את המינוי שלו. הוא חיבב במיוחד את הבחורים בפלוגה ה’, שאת שורותיהם המידלדלות הוביל במסע המייגע דרך נופיה השסועים של צרפת ועל פני קו זיגפריד עד שהגיע לפירְט, שם החליט הקצין הממונה על הגדוד, אחרי ויכוח מתיש עם חקלאי מקומי כעסן, שדרושה לו עזרה של דובר גרמנית והרחיק את ג’ק מהאנשים היחידים שעניינו אותו במלחמה האומללה הזאת. ניסיונותיו הרבים לחזור לפלוגתו כשלו, וג’ק נשאר להתבשל בהמתנתו מלאת התיעוב ולזכות בדי נקודות שיביאו לשחרורו. גם כשהובאו בחשבון עיטורי הקרב שקיבל לאחרונה, עדיין חסרו לו שלוש נקודות מתוך השמונים וחמש שנזקק להן כדי להישלח הביתה. התוצאה האפשרית הטובה ביותר, שמונים ושתיים נקודות, הציבה אותו בזלצבורג לעוד שלושה חודשים. הגרועה ביותר עמדה לשלוח אותו לאוקיינוס השקט.
משלא הגיב ההונגרי על הוראתו, חזר ג’ק ואמר: “פתח בבקשה את הקרונות.”
על פניו של אבר נראה כאילו חלפה כל ההיסטוריה של עמו האומלל במלחמה הבלתי נגמרת הזאת: גאווה, לוחמנות, אומץ לב, מגננה, חרדה, ייאוש. ולבסוף כניעה. הוא הוציא מפתח ברזל גדול מכיס החזה הפנימי של מקטורן חליפתו, הכניס אותו למנעול הכבד, ופתח אותו באנחה. כשדחף את הדלת אחורה, נקרעו האיטומים בקול שהזכיר פיצוץ של שקית נייר מנופחת. הדלת נפתחה בחריקה.
הקרון היה עמוס ארגזים ותיבות עץ. לחלק מהם היו צירי ברזל ומנעולים; אחרים היו ממוסמרים. ליד הקיר האחורי של הקרון הם עמדו בערימות מסודרות, אבל רבים מהקרובים לדלת נפרצו ונערמו באקראי זה על זה.
“הבא שניים מהם הנה, סגן,” אמר ריגסדייל. “בוא נראה במה אנחנו מתעסקים.”
ג’ק עלה לקרון וגרר קדימה ארגז פתוח אחד. הוא גישש בקש והוציא ספל מעוטר ורד ורוד ועלים ירוקים. הידית המוזהבת נשברה בידו.
“זהירות!” אמר אבר.
ג’ק נעץ מבט רב־משמעות בארגזים הפתוחים. איש מלבדו לא טרח להיזהר, כפי שאבר ציפה ממנו להיזהר.
“נסה ארגז אחר,” אמר הסרן.
הארגז הבא הכיל ערימה של ציוד צילום יקר למראה, שלא היה מרופד בקש או בנסורת. חלק מהעדשות היו סדוקות. מה עשו ההונגרים האלה, תהה ג’ק בליבו, על פני מסילותיה של אוסטריה, עם רכבת מלאה חפצים של משק בית?
סרן ריגסדייל הורה לאבר לפתוח עוד ארגז. הארגז הזה הכיל גלילים של שטיחים. רובם נערמו בצורה מסודרת, אבל מישהו גנב את אלה הקרובים לפתח; שטיחים קטנים יותר נפרשו והונחו על הערימות, ועקבות של בוץ נראו עליהם בכל מקום.
“בוזזים,” אמר אבר.
“שחיפשו את האוצר,” אמר סרן ריגסדייל אחרי שג’ק תירגם. “כל זה היה כנראה בדרך לאַלפֶּנפֶסטוּנְג.
בין הרעיונות המוזרים שגם בעלות הברית וגם הכוחות הגרמניים המובסים האמינו בהם, היה הרעיון המטופש שאי־שם בין הרי דרום בוואריה בנו הנאצים מבצר שמאה אלף קציני אס־אס הגנו עליו. אף שלא היתה עדות לקיומו של המקלט הלאומי הזה יותר משהיו עדויות לקיומם של אטלנטיס או עמק שנגרי־לה, היו שני הצדדים בטוחים בקיומו, אי־שם בהרים, חלום בנוסח וַלהָאלָה לגרמנים הנואשים וסיוט לבעלות הברית, שרבים מהם התקשו להשלים עם כך שאויביהם, הלוחמים הטֶווטונים המיתולוגיים, לא נלחמו עד כלות כצפוי מסמל הגולגולת על כובעיהם.”אוצר מוזר,” אמר ג’ק והחזיק בידו גביע קריסטל קטן. “המפקד, זה לא נראה כמו נכסים בנקאיים. זה בסך הכול הרבה, נו, חפצים.”
“בוא נמשיך לבדוק,” אמר ריגסדייל.
אבר הוביל אותם לאורך הרכבת, קרון אחר קרון. הוא הראה להם ארגזים גסים מעץ אורן מלאים מצעים ומעילי פרווה, תיבות מלאות תכשיטים, שעוני כיס ושעוני יד. ג’ק פתח ארגז מלא ארנקי ערב, רובם מקושטים בחרוזים או בשרשראות כסף. ארגז אחר הכיל מסכרות כסף, כפיות כסף שראשי תיבות חרוטים עליהן, פסלי ברונזה של גברים על גב סוסים. בכמה קרונות הם מצאו ערימות של תיקי עור וכן נרתיקי סיגריות מכסף, פרוות מעלות ריח טחב שנערמו על שטיחים פרסיים צבעוניים, ושפע של תכשיטים; ציורים מכל הגדלים נערמו בקרון אחר. תוכנם של קרונות אחדים היה ממוין בקפידה, מכשירי הרדיו ארוזים היטב בתיבות עץ, פמוטי הכסף מופרדים מהאגרטלים וכלי החרסינה מוגנים היטב.
בקרון החמישי פתח אבר תיבת עץ קטנה בעלת צירי נחושת. היא היתה מלאה עד שפתה כיכרות זהב קטנות ומטבעות זהב שסמל מוזר טבוע עליהם. זה אכן היה אוצר, כמו שמדמיינים ילדים את אוצרות הפיראטים הנוצצים בשמש.
“אתה רואה?” אמר אבר בגרמנית. “לא נגעו בזה מאז שעזבנו את בְּרֶנבֶּרגבָּניה.”
“איפה נמצאת ברנברגבניה?” שאל ג’ק. “משם באתם?”
“את הרכבת הזאת מילאו בברנברגבניה. לפני זה עשינו את המיון והארגון בטירת אוֹבַּניה בצירְק. לפני זה רוב הפריטים אוחסנו במחסנים של בנק הדואר.”
“אבל למי כל זה שייך?”
אחד מבני לווייתו של אבר אמר משהו בהונגרית.
אבר אמר, “כל הרכוש שייך לעם ההונגרי. הוא אמור לחזור לידי העם ההונגרי.”
כשג’ק תירגם זאת אמר ריגסדייל, “תגיד לו שהממשלה האמריקנית לא גונבת רכוש של אף אחד.” ריגסדייל הצביע על התיבה הקטנה. “כל זה זהב?” הוא שאל.
היה שם עוד זהב, אמר להם אבר, אבל הם פיזרו אותו במקומות שונים ברכבת, כדי שלבוזזים יהיה קשה למצוא אותו. היו גם מעט אבנים יקרות. אבר עשה כמיטב יכולתו להגן על דברי הערך, אבל היו שם, כפי שאמר, בוזזים. וגם פקידי ממשלה לקחו חלק גדול מהרכוש.
“הממשלה האמריקנית?” שאל ריגסדייל.
“לא,” השיב אבר. “הממשלה ההונגרית.”
“חכה רגע,” אמר הסרן כשג’ק תירגם את תשובתו של אבר. “פקידי ממשלת הונגריה היו פה?”
לא, לא כאן בוורפן, אמר אבר, אבל לפני סוף המלחמה היו פקידי ממשלה שלקחו פריטים מהרכבת. הוא ניסה לנהל רישום של המצאי, ועכשיו היה מוכן להראותו להם.
“יש עוד משהו בעל ערך בקרון הזה?” נבח סרן ריגסדייל.
אבר פתח עוד ארגז. “שעונים,” הוא אמר. “זהב. ציפוי זהב. יקר מאוד. אתה רואה? גם בזה לא נגעו.”
בקרון אחר משך אבר ארגז מתכת ישן, לא נעול, שנראה כאילו הכיל בעיקר מעטפות.
ג’ק השתופף ליד הארגז והוציא ממנו מעטפה. היא היתה פתוחה וריקה. “מה זה אומר?” שאל ג’ק והראה אותה לאבר.
“זה שֵם,” אמר אבר. “קורבין גיאורגי. זאת כתובת בקוֹלוֹשְבָר, עיר בטרנסילבניה.” הוא הצביע על שורה אחרת. “וכאן כתוב: ‘טבעת זהב משובצת יהלומים. קראט אחד’.”
“איפה הטבעת?”
אבר הניע את ראשו מצד לצד. “כשעשינו את המיון הוצאנו את הפריטים מהמעטפות. ובדרך כלל גם הוצאנו את האבנים היקרות מהתכשיטים.”
“למה?” שאל ג’ק.
“כדי שנוכל להגן על מה שהכי יקר.”
או, חשב ג’ק, כדי שיהיה קל יותר למכור אותו.
ארגז המתכת היה מלא דפי נייר מכוסים בכתב יד מסולסל קטן, שופע סימני הדגשה.
“רשימת מלאי,” אמר ההונגרי. “עם שמות.”
בשעה שעברו על תוכנו של קרון שהכיל כלי בית וכלי כסף – סכו”ם, מערכות לתה, פמוטים, מגשים וקערות – קלט ג’ק מהו מקור האוצר שעל הרכבת. כשהיה שקוע עד מרפקיו בארגז שהקצין הממונה עליו הורה לו לפתוח, הגיעה מנורת כסף כבדה. לרגע לא היה בטוח, אבל אחר כך גילה ארבע זרועות מכל צד, ואחת באמצע. הוא הפריד את החנוכייה משאר כלי הכסף בארגז ואחר כך הוציא ספל כסף מעוטר באותיות עבריות. גביע קידוש כמו שהיה לסבתו על כרכוב האח. בלי לבקש את רשותו של ריגסדייל הוא אחז בארגז אחר ופתח אותו עם לום. בארגז הזה הוא מצא חושן וכתרי כסף שדמו מאוד לאלה שעיטרו את ספר התורה שממנו קרא בבר המצווה שלו ב’טמפל עמנואל’ שבאַפֶּר איסט סייד במנהטן תשע שנים לפני כן.
“כל מה שבקרון הזה הוא מכסף?” שאל ריגסדייל את אבר.
אבר הסתכל עליו במבט אטום.
“אתה יודע, כסף? וייסמן, תשאל אותו אם כל מה שבקרון הזה עשוי מכסף.”
“סרן,” אמר ג’ק, והראיה היחידה למצוקתו היתה אגלי הזיעה שנקוו על שפתו. “כל הדברים כאן שייכים ליהודים, המפקד.”
“מה זאת אומרת?”
הוא הרים את החושן והצביע על המילים העבריות. הוא הרים את הכיפות של ידיות ספר התורה. הן היו תלויות על פעמוני כסף שהצטלצלו בידיו הרועדות. “זה נלקח מבית־כנסת.”
הוא פנה אל אבר. “איפה מצאת את זה?” הוא שאל. “ואת זה?”
אבר נראה אדיש, אבל לא אדיש מספיק.
“זה נגנב מיהודים!” אמר ג’ק. הוא גישש בערימת כלי הכסף, הוציא משם פמוטים וגביעי קידוש, ונופף בהם, בזה אחר זה, לעיניו של האיש.
אבר פלט כמה משפטים בגרמנית, אבל ג’ק היה נסער מכדי להבין יותר מכמה מילים – “עובד מדינה”, “עניין ממשלתי רשמי”. אבר התכווץ כמו צב המסתתר תחת שריונו הביורוקרטי.
“‘משרד הרכוש’ הזה, שאתה עובד בשבילו? על איזה רכוש מדובר?” צעק ג’ק.
אבר הרים את סנטרו כמתגונן והודיע לג’ק שהוא עובד במשרד הרכוש היהודי, מדור במשרד האוצר ההונגרי, ובתוקף תפקידו כעובד במחלקה הזאת הוא הגן על הרכוש הזה בשם ממשלת הונגריה.
“וייסמן!” אמר סרן ריגסדייל. “בוא הנה. עכשיו.”
ג’ק אילץ את גופו להירגע והשקיט את נשימתו.
“כן, המפקד,” הוא אמר וזינק ארצה בקלילות.
“קיבלת הוראה לתרגם, סגן. זה הכול.”
“כן, המפקד.”
“מלא את תפקידך.”
“כן, המפקד.”
“עכשיו תגיד לי, מה הולך כאן לכל הרוחות?”
היה חשוב שהאמריקאים יבינו, אמר אבר, שהוא ושאר הפקידים על הרכבת הם עובדי ציבור, שמונו להפעיל את החוק ולהגן על הנכסים האלה שבפיקוחם. הנכסים האלה הגיעו מהבנקים.
ולפני כן? שאל סרן ריגסדייל.
אבר הודה כי חפצי הערך נלקחו מיהודי הונגריה על ידי הממונה על ענייני היהודים.
“למה?” שאל ג’ק.
“למה?” חזר אחריו אבר. “כדי לעזור למאמץ המלחמתי.” הוא עצמו היה ממונה רק על העברת הרכוש, לא על איסופו. היהודים מסרו את רכושם לבנקים; הבנקים מסרו אותו למשרד הרכוש היהודי, פקידים מהמשרד מיינו את הרכוש והעמיסו אותו על הקרונות, ובשלב הזה הוא הגיע אליו. הוא הגן על הרכוש, אמר להם, תוך סיכון גדול של חייו.
כשג’ק תירגם את המשפט האחרון לסרן ריגסדייל, הוא תהה עד כמה סבור אבר שהסכנה לחייו כבר חלפה.
ריגסדייל אמר: “תשאל אותו אם יש עוד משהו שהוא צריך להראות לי.”
“רגע,” אמר אבר וסב על עקבו. ג’ק חשב כמה קל יהיה להרים את נשקו, לירות כדור אחד ולהפיל ארצה את האיש הזה.
אבר חזר כעבור רגע עם מזוודה קטנה, שאותה הניח בפתח הקרון ופתח. במזוודה היו צרורות של כסף במגוון צבעים. פֵּנגו הונגרי, דולרים אמריקניים, לירות שטרלינג אנגליות, פרנקים שווייצריים ומארקים גרמניים. היה שם אפילו צרור ירוק־צהוב של לירות פלשתינאיות. ג’ק מעולם לא ראה כאלה לפני כן. אבר פתח שקית קטנה ושפך ממנה חופן אבנים יקרות ופנינים לתוך כף ידו.
“זה מה שחיפשנו,” אמר ריגסדייל. אבר החזיר את האבנים לשקית, קשר אותה היטב והכניס אותה למזוודה. אחר כך נעל את המזוודה בחגיגיות ונתן אותה לקצין האמריקאי.
על פי הוראותיו של סרן ריגסדייל, מסרו אנשיו של אבר את כל התחמושת שלהם. ריגסדייל שלח טוראי לתחנה להחזיר את מנהל התחנה וכמה עובדי רכבת כדי לנתק את קרונות הנוסעים. סידורים נעשו ללוות את אבר ואת שאר האזרחים ההונגרים למחנה עקורים. ריגסדייל הורה לשומרים שעכשיו היו נטולי נשק ללוות את הרכבת לזלצבורג בליווי משמר של כמה טירונים. אחר כך הוא חזר אל ג’ק.
“אתה. איתי.”
ג’ק הלך בעקבות ריגסדייל אל הג’יפ. ריגסדייל, שישב לצד הנהג בדרך לוורפן, התיישב עכשיו מאחור. ג’ק החל להיכנס כשהסרן נבח, “איתי.”
ריגסדייל לא דיבר בחלק הראשון של הנסיעה חזרה לזלצבורג, וג’ק נשאר שקט לצידו, חיכה לנזיפה הבלתי נמנעת והעסיק את עצמו בניסיון לנקות כתם של בוץ ממכנסיו. אף ששנא כל מה שקשור לצבא, הקפיד ג’ק על מדיו. עד כמה שאפשר הוא שמר עליהם נקיים ומסודרים, הקפיד על צווארון וחפתי שרוולים מעומלנים, ועל חולצה אסופה ומהודקת מתחת לחגורה. בניגוד לרבים מקציני הצבא האמריקני, ובוודאי בניגוד לחיילים, הוא סירב להיכנע לרשלנות, גם כאשר כיסתה אותו זוהמת הקרב. הוא השתדל להתגלח מדי יום, ועשה זאת גם בשבועות הארוכים של הקרבות, כאשר האפשרות להתרחץ היתה רחוקה כמו הרעיון על שיבה הביתה. ככל שגבר זעמו על המנגנון המעוות של הצבא, כך נצץ אבזם חגורתו, כאילו ניסה להוכיח שלא הוא זה שלא התאים לשירות, אלא שהשירות הוא זה שלא התאים לו.
כשהגיעו אל פרברי זלצבורג אמר ריגסדייל, “זה היה מופע מעולה, סגן.”
ג’ק לא מצא שום תשובה הולמת, ולכן לא ענה.
“אתה חייב לזכור משהו, חייל. זאת מלחמה, לא מסע צלב, ואתה חייל אמריקאי, לא רבי.”
“כן, המפקד,” הוא אמר, והראיה היחידה לזעמו ולמבוכתו היתה רטט של שריר בלסתו המהודקת.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אהבה ואוצרות אחרים”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות