בקיץ הזה, בתחילת שנות השישים, כולם חוצים גבולות. בייחוד אסתר וייס, נערה מבית דתי, שערב גיוסה נקלעת למשולש רומנטי עם […]
1
מועדון החוף
הוא רץ. שאון הגלים בחושך היכה ברקותיו. כבר לא ידע מה חותך בו, סמיכוּת המלח או צעדיו שטבעו בחול. גופו הפך מזמן לבליל של זיעה והתנשמות. מואיז רץ. רק הקנאה החזיקה אותו. הוא ידע שהפסיד אותה, למן ההתחלה ידע, ובכל זאת רץ, פעור כולו, החולצה שמוטה מהחגורה והמקטורן נגרר מכתפיו. שערותיו הדבוקות הפכו את פניו למסכה, הגבות מורמות והפה פתוח בצעקה.
כך התגלה לאסתר, כשנסוגה. אחרי הכול.
והאם היה אי־פעם משהו אחר ביניהם, בכל הימים שעברו מאז שראה אותה לראשונה בקצה הרחבה, מעבר לרוקדים, מרימה לאט את זרועה על־פני הלילה? כה צעירה, ילדה כמעט. עומדת שם מוארת, בשמלת כתפיות דקה, והחוֹם נח על כתפיהָ החשופות.
הוא הבחין אז איך ידה מתרוממת, וקול נפלט משפתיו. כמו נדהם שעד כדי כך. וגם הפחד. מיד. הוא לִעלע את לגימת הקמפרי, והתאמץ לייצב את מבטו. כאילו כל־כולו זרם לַזרוע המורמת, הבהירה.
והיא, אסתר, מן ההתחלה לא ידעה מדוע פרשה מן הנערות שהכירה בראשית אותו הערב ונעמדה בקצה הרחבה. הייתה חייבת לעמוד שם, כתפיה בהילת הפנסים וסנדליה מבוֹססים בחול החם. מרחב החוף מעולם לא נראה לה שחור כל כך וגם החום הלח המונח על כתפיה היה חדש, כשהרימה לאט את זרועה ואספה את שערה. מבטה נשאב אל ההבהוב שנשלח מתוך חליפה בהירה ליד הבר. היא לא הצליחה להתיק את המבט. ורק סיכת השיער הקשה אחזה בה.
גם אחר כך לא הודתה שבשביל זה היא קמה, נעה מקבוצת הנערות המצטופפות בצחוק נרגש סביב השולחן, הנערות שבתחילת אותו הערב הראשון הזמינו אותה, "בואי, שבי איתנו". הן ישבו דחוקות, מתנועעות ביחד, משרבבות שפתיים אל קשי השתייה, שואלות אותה, "איך קוראים לך?" "אסתר". "יופי!" וכבר הייתה ביניהן, הניעה גם היא קלות לַמקצב את גבה החשוף, מול חבורת הבנים שנעמדו מגחכים להזמין אותן לריקוד שבו יצמידו אותן אל גופם לקולות המוסיקה המכה מן הרמקולים, פּוּט יוֹר הֶד אוֹן מַיי שוֹלדֶר. כבר פעמיים ניגשו להזמין אותה, והיא סירבה. "תלכי, אסתר, מה את מפסידה", צִחקקו הבנות לידה. "לא, לא", נרתעה באותו מחנק שבגללו גם קמה ונסוגה עד קצה הרחבה על גבול החוף השחור כל כך. לא, זאת לא היא שקמה, לא אסתר וייס, רק ההיא שלבשה את שמלת הכתפיות החדשה ונסעה עד לחוף, והמילים שדִקלמה בחגיגת הסיום של בית הספר ניעורו בה, כי אֶלֶף מַעְיְנוֹת חַיִּים שׁוֹקְקוּ בִלְבָבִי וְנַפְשִׁי שָׁאֲלָה הֲמוֹן אַהֲבָה, הֲמוֹן אַהֲבָה. באותו דחף נעמדה, כה שונה משאר הצעירים שברחבה, רועדת באוויר הלח, והרימה את הזרוע בכוח שאינו בשליטתה. היא נישאה אל הבהוב החֲליפה והמבט. תלויה עליו באיברים כבדים. כמו בובה.
מואיז ראה שהיא יודעת שהוא מסתכל בה. שרק לכן היא מרימה את היד אל שערה. שאם רק ירצה היא תלך אחריו, כמו כולן. אבל גל של חושך כיסה מיד את דמותה של הנערה הדקה, בוקע ממרחק, מכה בו לראשונה מאז הגיע מפאריז יומיים לפני שמָאמָה מתה. עוד הספיק. ואחר כך, כל השבעה, ישב משותק, לבוש בכותונת שקרעו לו בלוויה. וגם היום, כשעלו אל הקבר, קרא קדיש־יתום מן האותיות שלא ראה מזמן, ושום דבר לא נבקע. רק המילה, "מָאמָה", התנפחה לו ביובש. הוא התאפק גם כשנפרד מימימה, שחיבקה אותו פתאום חזק, כמו אז, כשהיה ילד; הניחה את ראשו על כתפה ובכתה, "מואיז, מואיז". גם כשכל האחרים חיבקו אותו נותר נוקשה, בתוך הבל החוֹם של חליפת הפשתן. ובאותו היובש נהג במכונית הישנה בכבישים הצרובים מהמושב עד לעיר הקטנה ולמלון סרני פלישתים ליד הים. נכנס מחוּק לחדר הפשוט עם הדפס הדוגית ומנורת הלילה, מזג מוכנית כוס קמפרי, וגם כשניגש אל החלון להביט על הים שהבהיק עדיין, לא נפרק מתוכו דבר. הוא נשאר בחליפה, רק שטף בכיור את הפנים והצוואר, לא הזמין שיחה בינלאומית לקתרין, ויצא. במועקה המאובנת נדד על קצה הצוק לאורך כביש הים, עד שירד לבסוף בשביל אל מועדון הריקודים שעל החוף.
רק עכשיו, פתאום, למראה הדמות המוארת, העומדת בשמלה קלה על כתפיהָ החשופות ומרימה את ידה, ניתק בקרבו שאון אפל שהזניק לבסוף את הדמעות לעיניו, כאילו הוא מכה עדיין אינאונים בגלים הסוערים, במאמץ נואש להמשיך לשחות, בזרועות דקות, נחלשות, עד ללובן של סדיני בית החולים ופניה השקופות של מאמה הרוכנות מעליו, "מואיז, מוֹן פֶּטִי, מון פטי מואיז"…
באסתר אחז רעד. כמו בחנות, בשעה שקנתה את שמלת הכתפיות בצבע תכלת. היא שיקרה להורים ואמרה שדורשים תוספת תשלום בקורס לכתבנות, שאליו שלחו אותה לפני שתתגייס, בסוף הקיץ. השטרות שרפו לה את הידיים כשהראתה למוכרת "את זה" והצביעה על השמלה בחלון הראווה. וכשלקחה אותה לבסוף, ארוזה בנייר דק, ודחפה אותה אל תיק הבד בין הספרים והמחברות, הסמיקה. ורק היום לבשה אותה בבית השימוש של הקורס, ועליה את החולצה. היא יצאה בלי לחשוב אל החום הלח שנח על הקפלים הרכים סביב המותן ולאורך הרגליים, נדחפה אל רחובות המרכז ההומים בשעת בין־ערביים, ובמקום לחזור אל הצללים בבית, עלתה לאוטובוס המוביל עד לחוף. שם הלכה בשדרת האשלים, עד קצה צוק הכורכר. לנוכח הים שנפתח פתאום, כחול־ורוד, עד קצה האופק, הסירה את החולצה והמשב החם עטף את כתפיה בירידה בשביל התלול מהצוק עד מועדון החוף. התרסקות של מוסיקה ושל גופים רוקדים קידמה אותה, פּוּט יוֹר הֶד אוֹן מַיי שוֹלדֶר.
ואז ראתה אותו. בחליפה. ליד הבר.
הרעד טיפס באסתר, עלה מחום החול בסנדליה, סִמרר את הכתפיים וקטע את נשימתה בצעקה רפה, שמע ישראל.
מואיז הידק את כף ידו סביב כוס הקמפרי, ועדיין לא השגיח איך מהצד האחר של הבר מסתכל עליו הבחור שמכר את המשקאות לצעירים הקולניים.
אלכס נמשך לגבר המהודר בחליפת הבז' מרגע שזה נכנס – כאילו מישהו מחייו הקודמים, כשעוד היה אָלֶחַנדרוֹ, הגיח למועדון החוף והתיישב ליד הבר.
"קמפרי", פלט הגבר לעברו. הוא שב עם הכוס והבקבוק והשתהה במזיגה, וגם כשסיים לא חזר לעזור לאשר שהחליף תקליטים על הפטיפון ותִמרן מול הנדחפים, אלא נשאר סמוך לגבר ולרחש המותרות שעלה מחליפתו, כמו מרחוב החנויות המפוארות בבואנוס איירס, כמו מריח המקטרת שעמד בקליניקה של אבא.
רחש פתאומי, מִכָּזֶה מרחק.
אבל אז נדרך הגבר, הזדקף על מקומו. רק בשל כך הפנה גם אלכס את מבטו, בגלל הגבר. וכך גם הוא ראה אותה.
היא עמדה שם, בקצה הרחבה. זרועה מורמת, לא מודעת ליופייה, והאור שטף את כתפיה הדקות, את שפתיה המפושקות מעט.
"אתה רואה אותה", עוד הספיק אלכס לחשוב מבעד לדקירת הבוהק, כמו זו של פס השמש שהיה פורץ מבין תריסי חדרו בבואנוס איירס, כשהיה קומץ את אגרופיו ופוחס את אפו לזגוגית כדי לא לצעוק, גם כשחוד השמש, שחדר עם הרעש המהוסה מאָבֶנידָה קוריאֶנטֶס למטה, חתך את אישוניו, כי אבא שוב מדד אותו במבט נוזף בארוחת הצהריים, לפני שנסגר מאחורי דלתות הקליניקה. אבל גם אותה דקירת כאב לא השתיקה את צעקת הבושה מגופו שהתבגר, לא מחקה אז מסביבו את מועקת חדר הילדוּת עם קופסאות המשחקים שנותרו בשידה. וגם התקליטים ששמע שעות לבד או החברוּת בתא טרוצקי והנאומים הנלהבים על מהפכה, לא הצליחו לחלץ אותו מהמועקה. רק הספרים לחשו אליו, רק בהם מצא מפלט.
"אתה רואה אותה", הלמו דפיקות הלב באלכס, כאילו כבר ראה את הנערה הזו היכנשהו. היא עמדה שם בשמלת כתפיות, הרימה לאט את זרועה, על גבול החושך הנפער. ופתאום שוב, אותה דקירת כאב.
פּוּט יוֹר הֶד אוֹן מַיי שוֹלדֶר, הוֹלד מִי אִין יוֹר אַרְמס, בֵּייבִּי…
* * *
גם בחלוף שנים עוד הזדהרו ימי אותו הקיץ של ראשית שנות השישים ומה שהתרחש אז במועדון החוף. רק עשור לפני כן נפלטו אל בין גבעות הכורכר המוני העולים, שקיוו למצוא סוף־סוף חוף מבטחים בין החולות והבוסתנים העזובים. הם הגיחו בבליל שפות מהמשאיות שהובילו אותם דרומה, המומים מהאור הצח. הם פרקו את מעט רכושם, הסירים, הגיגיות, התיישבו תחילה בבתי הטיט הנטושים של העיירה הערבית, ואחר כך במעברות שנפרשו עד תל העיר הקדומה, בהן הצטופפו שתי משפחות באוהל, ורק שמיכה מתוחה חצצה בין המזרנים ועשן פתיליות הפרימוס.
על מרחבי החול שהפרידו בין המעברות נעו הבאים בצעדים אבודים, אלה במקטורנים ישנים, ובכובעים מִשָם, ואלה בגלימות ובשביסים. וכבר נבנו בחיפזון שכונות על הגבעות, עם כמה מדשאות ועצים שנִטעו, חנויות נפתחו בגומחות השוק הישן ומרכז מסחרי קטן הוקם. מעט הפרנסה שמצאו זה אצל זה הניעה את שיירת הנמלים הקדחתנית, שנאחזה בהחלטיות עיקשת, לחיות, לחיות! וכך אחרי כמה שנים של החלפת שמות, מג'דל, מגדל, מגדל־גד, אפרידר, שמשון, נקבע לבסוף גם שם למקום, אשקלון.
אולם גם משהחליפו הבאים את לבושם בבגדי חאקי או בשמלות בד קִצרות שרוול, מחמת הקיץ שנמשך רוב השנה, עדיין לא נעלם צל הזרוּת מנטיית גופם, מהמאמץ שבו הניחו הנשים את נעליהן הרחבות על המדרכות החדשות, והגברים זקרו את ראשיהם לאור. ובלילות פרצו צעקות ביעותים מחלומות הישֵנים אל תוך שמי העיר הקטנה, רצופים בשברי מראות של כרכים צפופי אדם, חשמליות, פעמוני כנסיות, בתי כנסת בצל צריחי מסגדים וחצרות מבושמות יסמין.
גם נביחות הכלבים הדהדו בדממת הלילות, משורגות ביללת התנים שצבאו על העיר. כלבים צהבהבים, דקי גו, גמישים, שבעליהם נמלטו אל מעבר לגבול, ושנמשכו עכשיו לחיים שהתלקטו מחדש. "כלבים כנעניים", כינו אותם המתיישבים בשם כולל, כמו את הפרדסים העזובים, את עצי השקד, את בתי הקברות שנותרו. לא חוקרים מה היה כאן קודם ובלילות מסתגרים מפחד המסתננים.
רק הבוקר שב ושטף את החול הלבן במלמול הגלים. הים אסף באפרכסת מרחביו הענקית את קולות היום, את צעקות הלילה, וגם את ההדים שרחשו פעם בעיירה הערבית שננטשה. הים היסה הכול בשאונו העתיק, נושא קולות של עמים קדומים שהגיעו אל העיר גלים־גלים, מאור כשדים וממצרים, מאיי הים של פלשת, מאשור ומפרס, מחופי פיניקיה, יוון, רומי וביזנץ, מחצי־האי ערב וממבצרי הצלבנים. פעם אחר פעם הם כבשו אותה ובנו על חורבותיה עיר חדשה, ששוב פתחה זרועות של מזח לספינות המפליגות למדינות הים. קריאות הסוחרים בבליל לשונות מילאו את השווקים, בין שקי תבואה, קנקני יין ושקים של בצלי סקָליון, גאוות העיר, שעל שמה – אשקלון – היו קרויים, ובלילות היה נמסך הד התפילות של כל האמונות בשירי אהבה רוויי מלח ועסיס פירות, באותה תשוקה נצחית, פועמת, לחיות! עד שבא בייברס, הסולטן הממלוכי האכזר, שנחטף בינקותו וגדל ללא אהבת־אם בין אוהלי הצבא, ניתץ אותה עד מסד, והותיר אחריו שממה. רק חורבות שרדו משערי עיר גדולה, פסלי מקדשים ועמודי שיש. מאות שנים נשכח התל שהתנוסס בראש הצוק אל מול המיית הגלים, והתכסה קוצים ועפר.
ימים עברו. החוף נותר בעזובה. רק דייגים פרקו לרגלי הצוק את שלל הדגה מהסירות. ואז באותו קיץ, בקעו בלילות שירים מהמועדון שנפתח לאחרונה, ועל הרחבה הצטופפו הרוקדים הצעירים – הילדים שצמחו, כאילו בבת־אחת, בעיר הקטנה. אלה שנולדו בדרכים, ואלה שנולדו כבר כאן, בדירות השיכון הזעירות. שנים עלה קולם מהגנים, מחגיגות הביכורים שבהן צעדו לבושי לבן עם טנא וזרים לראשיהם, ובחצרות בתי הספר שאב צלצול הפעמון את צהלת משחקיהם בחזרה לכיתות. ואז פתאום הנצו בתנועות עזות של בני חוף, גופיהם החסונים עטופים שמש וחשופים לגלים, למלח ולריח העז של שיחי הטיון הדביק. כפרפרים מגולמיהם הם פרחו בבגדים צבעוניים, מבלי שייתנו דעתם על הצל הכרוך בהורים ששבו כפופים מעמל יומם למטבחים מלאי ריחות התבשילים הזרים ועירוב השפות, הונגרית, פולנית, ערבית, מרוקאית, יוונית, רומנית. בעיוורון־נעורים הפנו את גבם, כאילו מעולם לא היה כאן דבר מלבד הווה מוצלף באור עז של ימים בוערים עד שנוטה גלגל השמש אל הים, ולילות אפופי עשן סיגריות נוֹבּלֶס, בקבוקי בירה וגלגול של גופים חבוקים על החול. וגם כשאספו בחוף מטבעות עתיקים שפלט הים, היו משפשפים מעט את הדיוקנאות ומוסיפים אותם כלאחר יד לאוספי הניירות המוזהבים וציורי הבזוקה.
נדמָה באותו קיץ כאילו שִכבה של שגרת חיים חדשים כיסתה את שברי הנדודים, והעיר הקטנה הייתה אחוזה בתזזית פיתוח, עם חלומות על מרוצי מכוניות, על עיר סרטים עם אולפני הסרטה ועל ענף תיירות. בקולנוע היחיד, "רחל", ועל מסך הבד שנמתח על מדשאת העירייה בלילות קיץ, בהקו פני השחקנים, שהחליפו מילים זרות־זוהרות של אהבה, ובמועדון החוף החדש, רקדו הצעירים עד כלות לקולות שנשפכו מהרמקולים, אלביס ופּול אַנקָה ולוֹס פָּרַגוואיוֹס וההד הנמס של אַדָאמוֹ ושל פרנק סינטרה. הם רקדו סומים לכל מה שמעבר לפיסת האור של הרחבה, וצעקו ביחד, "אונלִי יוּווו!"
ואותו הלילה הבליח כמו ים הנפער לרגע ליָרוק הכהה של המצולות.
* * *
מואיז לפת בכל הכוח את כוס הקמפרי. מראֶה הנערה נצרב באישוניו גם כשהדמעות סימאו אותו. ואז פלח אותו הכאב, כצריבת מלח, שותת שברי זכוכית דם וקמפרי, שניתזו על הבר, על החליפה.
"מֶרְד!" פשט בבהלה את ידו.
נביחות של כלב פרצו מאחור. וכבר התייצב לידו הבחור העובד בבר, החל לסלק את השברים ולנגב את הדלפק.
"זה כוסות זבל!" הטיח בו מואיז, "זבל!" הרים ללא שליטה את קולו הצרוד על הבחור, שמשום־מה השתהה ותלה בו מבט ארך־ריסים.
כששמע אלכס את צעקת הגבר עדיין הביט בנערה שהרימה את זרועה. עכשיו אסף את השברים וכשבהה בכף היד המכוסה דם וקמפרי, ידע, אין אונים, בכאב שכמו חתך גם את בשרו, שהגבר הזה יחבק את הנערה.
"תביא עוד קמפרי", סינן מואיז, רק כדי שהבחור יזוז כבר, שלף מכיסו ממחטה והחל לכרוך אותה סביב החתך.
אלכס קמץ את הסמרטוט הלח המלא ברסיסים. "בסדר".
הוא נסוג לבר, וכשעבר מאחורי אשר שהחליף תקליט בפטיפון, כבר נשפך מתוך הרמקולים הקול המותך בשירה,
בֶּסָמֶה, בֶּסָמֶה מוּצ'וֹ…
מהרחבה פרצה נהמה לקראת השיר האהוב. אלכס נרעד, כמו תמיד כשפילחו אותו המילים בֶּסָמֶה, בֶּסָמֶה מוּצ'וֹ… כאילו הייתה זאת, בכל פעם מחדש, הפעם האחרונה, לָה אוּלטימָה וֶס…
אסתר עמדה על שפת הרחבה, הלילה מונח על כתפיה בצמרור חם, והמבט מהבר אוחז בה. ונפשי שאלה המון אהבה, כמעט צעקה, גם אם זה אסור, אסור נורא… אבל אז התפרקה אלומת המבט לתנועות חפוזות, ובבת־אחת נפלה ידה, כבובה שנחתכו חוטיה, ומשהו רחוק, נואש, צווח.
מה היא תעשה עכשיו? חיפשה בבהלה את מה שרק בגללו לבשה את השמלה והלכה לים במקום לחזור אל הצללים בבית. אבל רק גב אטום של חליפה היה שם, וגם ראשו של הבחור, שקודם צף מעל הבר, נעלם.
מה תעשה עכשיו? התרוקן גופה.
נער סמוק נעמד מולה והסתיר בגופו הרחב את מה שקורה ליד הבר.
בֶּסָמֶה, בֶּסָמֶה מוּצ'וֹ…
לרגע לא קלטה אסתר מה הוא רצה. בתיכון הממלכתי־דתי לבנות פרומקין הן אף פעם לא רקדו עם בנים, בטח לא ריקודים סלוניים, ולא עם מישהו כזה, אחד מחבורת הפושטקים שהילכו עליהן אימה. החבר'ה הכי פרועים בעיר הקטנה, המסתובבים תמיד יחד בלילות בין דוכני המשקה המעטים, מתנפלים על הבירה, על בקבוקי היין הזול, מעשנים קופסאות שלמות של נובלס ולפעמים גם נלסון ואפילו מרלבורו, מציגים לראווה את זרועותיהם השריריות, ובהקרנות הסרטים על מדשאת העירייה קוראים קריאות מתגרות אל הבנות של פרומקין.
"את רוצה לרקוד?" גיחך הנער, והטיח במבוכה, "אני אמרתי להם שאת בטח אחת שנותנת… אז בואי, יאללה!" שלח את זרועותיו כפי שראה שהאחרים עושים.
אסתר שמעה מבעד לערפל את קולו המאומץ של הנער המזיע מולה, כי שוב סחף אותה הדחף אל מה שלא תוכל עוד להימלט מפניו.
ורק בשביל שהגבר בחליפה יסתכל בה עוד פעם, שיראה איך שהיא רוקדת, שזה יכאיב לו, אמרה, "בסדר", רק בשביל שהוא יראה ויקנא נורא, וגם הבחור שעומד לידו מאחורי הבר יראה, כִּי רָאִיתִי אֶת־נַפְשִׁי וְהִנֵּה הִיא שְׁחֹרָה וּלְבָנָה כְּאַחַת… רק לכן נדחפה אסתר, היא או האחרת שלבשה את שמלת הכתפיות.
בֶּסָמֶה, בֶּסָמֶה מוּצ'וֹ… נשפכו צלילי הסלואו באור המעומעם. אסתר הלכה בצעדים קטנים אל תוך הרחבה. יד לחה נלחצה אל גבה. גופו השמן של הנער המזיע נלפת אליה כמו תולעת בגיחוך מבולבל, "בובל'ה, את בובל'ה", נשם על צווארה. היא החניקה את הקבס.
את גופה המאובן של אסתר אחז גבי מָנדֶלקֶרֶם, המכונה קרמבו, הכי רכרוכי מכל חבורת הפושטקים שמגיעה למועדון לשתות בירה ולרקוד. תמיד נגרר בראש מורכן, מוכן להיות הנושא לבדיחה הבאה, מתבייש בגופו הכבד, בגיחוך שנפלט משפתיו, בהוריו שעלו מרומניה וגרים בשני חדרים בשיכון שקיבלו כשפינו את המעברה, דירה שהבּוּפֶט מבוקרשט תופס בה כמעט חצי מהחלל הקטן של הכניסה־סלון. אבל הערב כשראה את הבחורה הזאת בשמלה החשופה עומדת לבד, העז פתאום והתערב שהוא ירקוד איתה, ושאחר כך ילך להתעסק איתה בחוף. יותר מזה לא ידע להגיד. רק בֶּני, המנהיג עם הבלורית, שמבוגר מכולם בשנה, כבר ממש זיין אישה. לפחות ככה אמר, וגם הביא קונדום משומש להראות להם, אפילו שאולי רק מצא אותו על החוף וסתם השוויץ. עכשיו, כשהצמיד אל גופו את הבחורה הדקה, ניסה לנשק אותה אבל לא ידע איך, ולכן לחש "בובל'ה, את בובל'ה", וידו המזיעה גלשה כמו דג על הגב שלה.
"אז ככה זה" הִדהד באסתר הקול. ומבעד לצל שירד על תודעתה ידעה שכבר טומאה, ומעכשיו שוב אין לה דרך חזרה, כִּי רָאִיתִי אֶת־נַפְשִׁי וְהִנֵּה הִיא שְׁחׂרָה וּלְבָנָה כְּאַחַת…
כשהסתובב מואיז לבסוף ותר בעיניו אחר הנערה, נפרש רק חושך במקום שעמדה בו. בעיקר לא היה מוכן להלמות הבהלה. גל כהה השחיר את עיניו. "מֶרד", היא הלכה! הידק את הממחטה אל החתך.
ואז ראה אותם בלב צפיפות הרוקדים, גבה חשוף ונער מגושם מועך את שמלתה.
בֶּסָמֶה, בֶּסָמֶה מוּצ'וֹ, קוֹמוֹ סִי פוּאֶרָה אֶסטָה נוֹצֶ'ה לָה אוּלטימָה וֶס…
מה קורה לךָ? חשק את לסתותיו. מה אתה רוצה מהבחורה הזאת, כמעט ילדה? אבל כשגאו דפיקות לבו ידע ששום דבר לא יהיה כמו קודם, לפני שמאמה מתה, ושוב אחז בו המחנק שחש מאז שהצלצול מימימה חתך את דממת הבית בפאריז והוא יצא בבהלה לשדה התעופה, ולקתרין שהסיעה אותו אמר שהוא לא יודע, שתעשה מה שהיא רוצה. לבית של ימימה במושב הגיע במונית, נכנס במחנק לאפלולית החדר המלא בנוכחות של מאמה, בשטיחים הכהים, בכלים, בצילומי המשפחה, בריח שלא השתנה אף פעם, ואז הורמו אליו הפנים הכחושות הלבנות, "מואיז, מון פטי מואיז…" ושוב צנחו לכר. שלוש שעות החזיק לה את היד, ולחש אליה "מאמה, מאמה" עד שאיבדה את הכרתה. וגם כשנסים, הבעל הפעלתן של ימימה, הסיע אותם בטנדר לבית החולים, לחדר מלא נשים זרות, שברי קולות ושפות ורעש מאווררים, ורק הנשימה השקופה, שעלתה מפניה הקטנות כמו מקור של ציפור, הלכה והתרחקה, עדיין החזיק לה את היד במחנק. וגם כשחדלה ואמרו ברוך דיין אמת והאחיות בכו. כל השבעה סכר אותו המחנק, ועכשיו, פתאום, אחרי כל כך הרבה זמן, בקע בו שוב הרחש העמוק של הגלים באפלת הים. הדמעות זינקו לעיניו וכיסו בדוֹק את גופה בין הרוקדים ברחבה, כתפיהָ החשופות, שערה האסוף בסיכה. והרי ידע שכבר נגע בה, מהרגע שבו קמה משולחן הנערות ונעמדה בשולי הרחבה ידע שהיא מחכה לו. אפילו שהלכה לרקוד והפנתה לו את הגב, הוא מכיר את המשחקים האלה. רק לדפיקות הלב לא היה מוכן. נוֹקשות ברקותיו. כמו אשמה חשופה. כי שום דבר לא יהיה כמו שהיה. והדמעות. ללא שליטה. מה קורה לך, יא מואיז?
אלכס חזר, העמיד לפני מואיז כוס חדשה ומזג את המשקה לתוכה.
מואיז גמע את הקמפרי בלגימה אחת והרים את הכוס בידו החבושה. "עוד אחד", כאילו צריך היה שהבחור הזה יישאר קרוב אליו, שגם הוא יראה אותה רוקדת.
המוסיקה הדהדה מרחוק ולא הגיעה עד לאסתר, עד לגופה הנע חלול. כי כבר טומאה. בגועל כזה. בֶּסָמֶה מוּצ'וֹ. זה רק בשביל שמרוב קנאה הגבר עם החליפה יהיה מוכרח להחזיק אותה, שיָּרים ויגאל אותה, מכוסָה בחטא – רק בשביל זה היא מסכימה שהנער ינשום על כתפיהָ בשמלה החדשה, שיצמיד את היד לגבה, שהיה קריר עד לפני רגע. רק בשביל שהגבר היפה, הזר, השונה מכל מי שבמועדון, מכל מי שהכירה, יחזיק אותה מהר, לפני שהשָחוֹר יכסה את הבית, גם את החדר שלה. לכן היא מוכרחה, היא או האחרת שדוחפת אותה, לפני שתלך לצבא באחד בספטמבר והכול ייגמר. כי גם ההורים שלה אמרו שהכול נגמר באחד בספטמבר. אז למה הוא עזב אותה, הגבר בחליפה, למה? הרי הוא ראה אותה. היא ראתה. הכול תיתן לו, הכול, המון אהבה, רק שיחזיק אותה. אחרת היא תמות. אסתר רעדה בגוף מאובן. כבר לא שמעה את הלחישה המרטיבה לה את הצוואר, "את בובל'ה…"
בֶּסָמֶה, בֶּסָמֶה מוּצ'וֹ…
אלכס הביט בנערה הבהירה בלבו של גוש הרוקדים על הרחבה. הוא חש בנשימת הגבר שהסתכל בה, אגרופיו התקשו ולבו הלם.
פֶּרדֶרטֶה, פֶּרדֶרטֶה דֶספּוּאֶס…
ואז מתוך הרוקדים סובבה אסתר לאט את ראשה. הסיעה את עיניה הגדולות המפרפרות על פני הבר, אל הגבר שעיניו מתיכות אותה ואל צל הבחור המסתכל מאחוריו.
הסלואו נעצר. אסתר ניתקה מאחיזת הנער שעמד שמוט ידיים, מול חבורת הנערים שהתקבצה סביבם.
"בנזונה, איך שהחזקת אותה".
"סחתן קרמבו!"
"מזמזת אותה, הה?.."
דחפו אותו הצדה, נדחקו גם הם אל הבחורה בשמלה החשופה.
"אז בואי לרקוד", שלח אליה באדנות את ידו נער מבוגר יותר בעל בלורית.
נער קטן קומה ורזה, כנראה נושא כליו של המנהיג, נדחף אל אסתר והעווה למולה את פניו, "יאללה, תלכי לרקוד איתו!"
וכל השאר פרצו בצחוק, כי הם החבר'ה הכי נועזים שבעיר הקטנה, המתמסרים גם לים סוער בזרועות שריריות, מפנטזים סיפורי אהבה שייקרו להם בחשכת התל, רצים להציץ בעיר הסרטים שאומרים שתקום פה – בינתיים מצפים כבר שלושה סוסים באורווה – ומתחילת הקיץ הם ממלאים את מועדון החוף של אשר, מכירים את כל התקליטים שלו, ומפליגים עם הצלילים במסע שייקח אותם הרחק מדירות השיכון הקטנות של ילדותם, אל ארץ של ערגה, גָ'אסט סֵיי אַיי לָאב הֶר. וגם עכשיו, כשהתגודדו סביב הבחורה בשמלה התכולה, נמשכו אל משהו אחר שנגה מתוכה.
"לא, אני לא רוצה", נרתעה אסתר.
"מה יש לך? למה רק עם קרמבו?"
"למה רק לבנזונה הזה נתת?"
אבל המנהיג בעל הבלורית השחורה נתן אות והסתובב, "די, תעזבו, בואו נזוז!"
והושיט זרועות לנערה ששערה אסוף בקוקו, וזו כבר כרכה את גופה סביב צווארו לריקוד הסלואו החדש המתנגן על הרחבה.
"בואי, חיה!" הידק אותה אל חזהו המוצק.
אוֹנלי יוּווו…
אסתר נותרה בלב הרחבה גם לאחר שהנערים עזבו. עמדה חשופה, בגוף שכבר נגעו בו. גם בצווארה, בשערות. וגם בגב, שהאוויר רשרש עליו כה רך קודם לכן, כשהתקרבה למועדון בשמלה החדשה. היא עמדה בְּגוף שלא היה יותר שלה, לא מכירה עוד את עצמה, ורק החושך הלח עטף אותה.
אחר כך לא זכר מואיז אם היה זה הוא שניגש אליה בתום הריקוד, חותך מבעד לרוקדים, או שמא היא שנעה לקראתו בצעדים זהירים, כמו בובה. הוא זכר רק את המרחק שלא נגמר, כאילו חלל נבקע בינו לבין הנערה, והוא נישא אליה מבעדו אט־אט, במאמץ, שונה לחלוטין מהמיומנות שבה היה משכיב את כולן, בסדרת התנועות הקבועה מהרגע שבו הן נושאות אליו את פניהן המוקסמות ועד שהוא לופת אותן תחתיו במסה אחת מחוקת פנים ופעורה, מתפרק בפרכוס נחפז, עז, שמעולם לא השקיט אותו ליותר מזמן־מה, גם לא אחרי החתונה עם קתרין והלידה של ז'אן. כל השנים המשיך להחליף אותן מתוך כפייה, מקפיד לפחות לרחוץ בכיור את הפנים ואת הזין, "הנוסע המתמיד", שעובר איתו מתחנה לתחנה. אבל באותו רגע נבקע חלל אטי מאוד בינו ובין הנערה הכמעט שקופה והוא רעד, לא מכיר את עצמו, עד שלבסוף נעמד לידה.
"את רוצה שותה משהו?" שאל בכובד השפה שמעולם לא למד באמת בביקוריו החטופים אצל מאמה, "אנחנו לשתות יחד?"
וכשהִנהנה ללא הגה ראה את פניה הבהירות במצח המעוגל, ואת עיניה הענקיות שהביטו בלי נוע מבעדו אל מקום מרוחק. ואז חצתה לפניו את הרחבה בין הרוקדים לעבר הבר, והכול כאילו נעצר.
"מה אַת לשתות?"
אסתר התיישבה בזהירות על הכיסא הגבוה, זקופה מאוד, והקפידה ליישר תחתיה את השמלה.
"מיץ תפוזים…", לחשה.
וכשחזר הבחור מהבר עם כוס ובקבוק, השפילה את עיניה בבושה ולא העזה להרחיק את ידיה כשמזג.
היא פשטה את צווארה, רכנה לפנים, ינקה בשפתיים משורבבות את המיץ מהקש. הייתה צריכה להגיד לעצמה, "את שותה", כשסמיכות הלגימה ירדה בה. גמעה לאט ומשהו פקע, נעקר ביבבה מנשימתה, משרוולו הבוהק של הגבר בחליפה, מריסיו הסמיכים של הבחור שמעבר לבר.
אלכס לא זז כשהרכינה מולו הנערה את גבה הזקוף. הוא שמע איך הגבר עם הפנים היפות שואל אותה במבטא זר:
"איך קוראים לָך?"
אלכס נשם בכבדות. חולצת הטריקו המתוחה על חזהו עלתה וירדה. הוא לא היה צריך לפגוש את עיניה הגדולות. מרגע שהתקרבו שניהם אל הבר, מסַנוורים כמו זרקור, היא בשמלה הדקה והגבר המוליך אותה ביד קלה, חרש בו איזה פרפור נשכח, של אושר או אימה. הוא מזג לאט והביט רק באצבעותיה המרפרפות כמו עלי שושנה סביב הכוס שהתמלאה.
וכשאמרה בקול שקוף ששמה "אסתר, אסתר וייס", הסתחרר, כאילו ידע תמיד שזהו שמה.
השיר תם. את הרחבה שטף קולו המכשף של אלביס, יֶה יֶה… והזניק את הרוקדים להתפתלות מהירה, אַיי'ם אוֹל שוּק אַפּ, יֶה, יֶה. בבת־אחת התמלא הבר במזדרזים לשתות לפני שישעטו גם הם. אשר תִמרן עם בקבוקי הבירה, "אלכס!" קרא, "בוא תפתח!"
כשהתרחק הבחור בחולצה השחורה, רכן אליה הגבר ואמר בקול מחוספס, "ושם שלי, מואיז דְרָאן", הוא הצית חיוך לבן־שיניים בפניו השחומות, הגלופות, והוסיף, כאילו היה צורך מעבר למבטא ולחליפה היקרה, "אני פה ביקור. מצרפת, פָּארי".
"לא הייתי שם…" נעה אסתר במבוכה בכיסא הבר.
הגבר פרץ בצחוק קצר, "את עוד תהיי…"
"אולי…" חייכה, כמו שצריך.
"בחורה יפה כמוך מתאימה לפאריז".
"אני לא יודעת", הסמיקה בבהלה. "אני מתיכון פרומקין… באחד בספטמבר אני הולכת לצבא".
"חיילת?.." קרא מואיז מופתע, "חיילת הכי יפה…"
נשימתה של אסתר נעתקה. וכששוב התקרב אליהם הבחור, נושא בקבוקים לחבורה שהצטופפה בקצה הבר, נבהלה שגם הוא שומע. לכן קמה,
"אני צריכה עכשיו לחזור הביתה…"
"אני צריכה לחזור", שבה ואמרה במאמץ והידקה לכתפיה תיק בד תלוי על רצועה.
אבל הגבר, שאמר שקוראים לו מואיז, נחפז לומר "אני ללוות…", וגם הוא קם.
אסתר נותרה לעמוד, לכודה. וְאוּלָם אֶלֶף מַעְיְנוֹת חַיִּים שׁוֹקְקוּ בִלְבָבִי וְנַפְשִׁי שָׁאֲלָה הֲמוֹן אַהֲבָה, הֲמוֹן אַהֲבָה, הדהדו בה מרחוק המילים של חיים נחמן ביאליק שדקלמה וכיסוּ על הלמות לבה, על הפחד, נשאו אותה בעל כורחה.
"חשבון!" פלט מואיז לעבר הבחור סכוך הריסים שהביט בהם, והסיט לעברו בתנועה חדה כמה מטבעות, "זה בשבילך…" כמעט צעק, כאילו ניסה להדוף אותו. כבר אז.
"בואי", הרים מואיז את ידו כדי להוביל את הנערה. אבל למרות התנועה השגורה נשנק כשאמר "אנחנו ללכת" וקולו המתוח היכה באלכס.
אסתר פנתה זקופה. ידו של הגבר, מואיז, הונחה קלות על השמלה שהייתה רפויה במותן, והוא הוליך אותה בכוח לא־לה דרך הרחבה. וכבר כמעט שהוסתרו בין הרוקדים כשסובבה את ראשה וחיפשה במבט מסומא מפנסי הרחבה.
אחר כך חזר אלכס אינספור פעמים אל אותו רגע. האם חיפשה אחריו? רצתה עוד להגיד לו משהו?
וכבר התרחקו אל החושך. כתם מהבהב, הולך ונמחק במקום שבו רק רגע קודם לכן נעו גביהם זה ליד זו בהליכה.
אין עדיין תגובות