החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על עליזה גלקין-סמית

עליזה גלקין־סמית, מטפלת באמנות, ציירת ופסלת, מפליאה ביכולתה לחדור אל נפש האדם. מפרי עטה ראו אור: עונות (כרמל 2002), יער הפלאות (חלונות 2005). מועדון יום השישי (גוונים 2007), עורכת ספרותית (צבעונים 2007), ליל (קונטנטו דה-סמריק 2013), מונולוג של איש שמן ... עוד >>

אהבה על כוס תה

מאת:
הוצאה: | 2017-06 | 282 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית, במבצע
זמינות:

20.00

רכשו ספר זה:

בגיל שלושים פלוס מוצאת גאיה את עצמה גרושה, מטופלת בתינוקת וחסרת עבודה. היא עוקרת עם בתה לעיירה רחוקה, נוטשת את המקצוע שבו התמחתה ונאלצת להתפרנס מעבודות מזדמנות. עד שמזדמנת לה הכרות מעמיקה יותר עם המשקה החביב עליה, תה. תרבות שלמה ועשירה, שהתפתחה משחר ההיסטוריה, מתחילה להשפיע גם עליה ולשחרר אותה מעכבות וחסמים שלא הכירה בקיומם.

מקט: 001-2750-002

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1. גירוש מגן עדן

גאיה חייכה לעצמה כשיצאה בערב מחדר האמבטיה וניחוח הסושי, הלא מורגש כמעט, עלה באפה מהמטבח. היא פנתה אל חדר המגורים – חלל פתוח ורחב ידיים. המטבח נבנה בשוליו, כך שלכל כלי וחפץ היה מקום בתוך הארונות. ה"אי" גדול המְמָדים במרכזו הבהיק בלובנו ובניקיונו. הבית שידר שלמות, קווים נקיים ואסתטיקה קרה. הארוחה הייתה מוכנה והשולחן ערוך אבל לא נותר כל סימן לכך שטרחה ובישלה שם. השיש, בצבע קרם, היה ריק וכלי המטבח אוחסנו אחר כבוד בארון צדדי, סגור בדלת לא נראית. רובי דגל בעיצוב מודרני כי "מעט זה הרבה", והיא הסכינה לכך.

תמונה אחת בלבד, שאותה כלל לא אהבה, נתלתה על הקיר. בזמנו כעסה כשרובי לא התייעץ איתה על קנייתה. הרי אמנות היא המומחיות שלה. אבל הוא שכנע אותה שהרכישה הייתה הזדמנות פז וכך אמרה גם המעצבת שלהם, שהתלוותה אליו לבחור אותה. היא התרגלה לתמונה כפי שהתרגלה לאי הגדול במטבח, לארונות חסרי הידיות, למגירות הנשלפות, לקירות שלא נראים בהם שקעים. היא אהבה לארח שם ולהרשים את חבריהם.

עיניה קרנו כשרובי נכנס הביתה. היא כה ציפתה לבואו, שכבר בפתח הדלת סיפרה לו שהיא בהיריון. פניו החווירו וקפאו. היא החליטה במרירות, שאולי החיים המושלמים שעליהם חשבה לפני רגע קיימים רק בדמיונה. אולי שמחתה הייתה מוקדמת מדי ולא התאימה למציאות. לפחות לא לשלו.

הוא השליך את תיקו על הספה הלבנה, דבר שלא קרה מעולם. "אבל אמרת לי, שלדברי הגינקולוג שלך אין סיכוי שתיכנסי להיריון באופן טבעי. אולי זה רק נדמה לך? כמה זמן המחזור שלך מאחר?"

המתקפה הפתאומית עוררה בה בחילה. היא ניסתה לשמור על קור רוח. לומר לעצמה שההתנהגות הזאת לא אופיינית לו. זה לא רובי המוכר, העדין והמתחשב, שמעולם לא הרים עליה את קולו. "שנינו שמרנו ולא שמרנו. האחריות היא של שנינו. כמו שהילד הוא של שנינו."

"ילד? כמה תאים אפילו לא נחשבים כעובר. איזו בדיקה עשית? תראי לי את הערכה."

"אני לא ילדה קטנה, רובי."

הוא הלך לחדר האמבטיה ושלף מהפח את האריזה ואת ההוראות.

"כתוב שעדיף לעשות את הבדיקה בבוקר. אולי טעית? אולי לא בדקת טוב? ובכל מקרה, זה לא הרגע המתאים להביא ילד לעולם. זה פשוט לא מתאים לנו."

"למה לא? אני בת שלושים, אנחנו אוהבים, נשואים שנתיים באושר ומוקפים בני משפחה וחברים נפלאים, המצב הכלכלי מצוין ו…"

"למה לא? כי זה לא מתאים. לא תכננו ולא תיאמנו. בטח לא עכשיו. אולי פעם."

"רובי, זה כבר קרה. בתוך הרחם, מ'התאים' האלה, כפי שאתה קורא להם, כבר מתהווה תינוק. הבדיקה מהימנה. עם תינוק משותף, גם אם לא צפוי, נהיה משפחה מאושרת. ומתי לדעתך יגיע אותו 'רגע מתאים' להשלים את הזוגיות שלנו?"

"לא יודע. לא עכשיו. בזה אני בטוח," אמר וכיווץ את שפתיו. "דבר כזה צריך לתכנן. תחשבי על מה שנפסיד. אני בונה קריירה בלי הגבלה של שעות עבודה או נסיעות לחו"ל. אין לנו התחייבויות מעבר לעבודה. אנחנו יוצאים, מבלים ונוסעים לחופשות מתי שאנחנו רוצים. יש לנו זוגיות טובה, גם במיטה. למה לקלקל?"

היא הביטה בו והתקשתה לזהות את מי שהתרגלה לכנות בלבה, "המזל שלי בחיים". שיערו הכהה, הארוך והמתולתל, פניו הנאות וגובהו, שיוו לו חזות של אדם שמכיר בערך עצמו. נימת הדיבור הסמכותית, המוכרת משיחות העבודה הרבות בטלפון, הופנתה עכשיו אליה. פניו היו קשות ולסתו מתוחה.

היא נאנחה. "טוב, אלך לקנות ערכה נוספת ובבוקר אעשה עוד בדיקה. לפחות נהיה בטוחים בתוצאה לפני שנריב."

"אל תסתכלי עלי ככה," הוסיף וקולו לא התרכך. "אין שום סיכוי שההיריון הזה, אם הוא קיים בכלל, יישאר. למה לא הזהרת אותי לפני שחזרתי הביתה שאת מתכוונת לבדוק? לפחות היית חוסכת לי את ההפתעה הקשה."

גאיה נאלמה דום ויצאה. בראשה הדהדו המילים "הפתעה קשה", "כמה תאים". כששילמה בקופה על הערכה עיניה הוצפו דמעות והיא מיהרה לחזור הביתה. אולי רובי צודק? אין טעם להתווכח עד שהתוצאות יהיו ודאיות. כשנכנסה לבית לא התפלאה למצוא שם את הוריו יושבים על הספה, זקופים וחמוּרי סֵבר, בלי שנשענו על הכריות. אייבי, אחותו, רבצה על הכורסה הצדדית. היא הייתה רופאה כמו אביה ואם לארבעה ילדים, ולא חדלה להתלונן על העבודה הרבה. היו לה מטפלת, מבשלת, עוזרת בית ובעל שהתאים את עצמו לגחמותיה ולמשפחתה אבל זה לא הספיק לה. היא מלמלה משהו אל גאיה, שהנהנה לעברם במעין ברכה.

אבל אני לא מברכת אותם, חשבה. הם לא רצויים פה עכשיו. זה לא עניינם. אבל לא הם מרגיזים, אלא רובי, שמזעיק אותם במקום להתמודד עם המשבר בעצמו. הוא תמיד מכניס אותם לחיים שלנו. אין לנו פרטיות של זוג. אבל למה אני מתלוננת? עד עכשיו שמחתי על המעורבות שלהם. בכך הם שונים כל כך מהורי. ומעולם לא אמרתי לו על זה אף מילה. מה השתנה? לא ייתכן שזה בגלל ההיריון.

אמו קמה להכין תה במטבח וגאיה התרעמה. היא מתנהגת כבעלת הבית. אפילו מערכת הפורצלן היקרה הייתה מתנה ממנה, לחתונה. הם עלו מאנגליה כשרובי היה בתיכון וכשאייבי התחתנה הם קנו מגרש גדול ובנו עליו שלושה בתים צמודים, שפונים אל גינה משותפת, רחבת ידיים ומטופחת. חומת אבן גבוהה הקיפה את המתחם ועל שלט עץ יפה בכניסה נכתב, "בית פרומן". לין, בתם הבכורה, חזרה ללונדון אחרי שסיימה את לימודי התואר הראשון ועבדה שם כעיתונאית עצמאית. "אני לא צריכה בית באחוזת פרומן," אמרה להם. "אין סיכוי שאגור עם כולכם בכלא הזה. חבל לבזבז עלי את הכסף שלכם."

בינם לבין עצמם דיברו אנגלית ומילותיהם ריחפו מעליה. הנה הפרומנים. שבעי נחת, מתנהלים על מי מנוחות בבועה אנגלית אריסטוקרטית. גן עדן פרטי שיצרו לעצמם. היא שותקת והם מדברים כאילו אינה שם. כאילו כל מהותה להיות אישה קטנה ומפונקת, שמתעסקת להנאתה בעבודה לא חשובה, באירוח ובבילויים. עד למאה ה-19, זהותה האישית של כל אישה אנגליה נמסרה לשליטת בעלה. מה השתנה מאז? לא נראה שרובי חושב שיש לה זכות בחירה.

גאיה תמהה איך עדיין לא זימנו את הוריה לדיון על עתידה. לא ברור איך אביהּ, פיזיקאי מוערך, ואמהּ, מרצה ללימודים קלסיים, השתלבו יפה באווירה שהשרו מחותניהם ובמפגשים המשפחתיים הותירו אותה לבדה. לא משויכת לאף אחד.

"תשתי ותעשי את הבדיקה הנוספת. אין צורך לחכות עד הבוקר," דרש אבא של רובי בסמכותיות שהוריש לבנו.

היא לא ענתה ורק הלכה לחדר האמבטיה. התוצאה הייתה חיובית גם הפעם. היא חזרה לסלון ומצאה אותם שותים, מפטפטים ונראים שאננים, לא נבוכים כמוה, שחיים חדשים החליטו להיווצר בגופה.

אבא של רובי הכריז, "אוקיי, אנחנו בהיריון. צריך להחליט מה עושים."

גאיה הפתיעה את עצמה בהתרעמות נדירה. "אנחנו בהיריון? אנחנו נחליט? זה עניין פרטי של רובי ושלי, ואני לא מבינה למה צריך קונסיליום לדון בו. אתה לא הרופא שלי."

"אני מבקשת ממך לא להתחצף אל הורי," התערבה אייבי. גאיה רצתה לומר לה שתצא מביתה אבל לא אמרה דבר. שהרי ביתה לעולם לא יהיה ביתה כי היא, כרגיל, רק סֶרח עודף של משפחת פרומן. ואיפה בעלה שיגן עליה? שיגיד להם שזה לא עניינם?

"גאיה, אני יכולה לשוחח איתך טֶט-אַ-טֶט?" אמו של רובי הוליכה אותה אל המטבח. תמיד מטופחת, אלגנטית ונימוסית להחריד, ואוהבת לשרבב מילים בצרפתית. "תראי, גאיה יקרה, אני מבינה את התחושות שלך. הרי ילדתי שלושה ילדים. רק עכשיו נודע לך על ההיריון. עוד לא התרגלת אליו. שאלת את עצמך אם זה הרגע הנכון להביא ילד? כשרובי מתקדם יפה בקריירה ואסור להקשות עליו? תשאלי את אייבי. היא תכננה את הלידות כך שלא יפריעו לחיים המקצועיים שלה. את רואה את עצמך מגדלת תינוק לבד בארצות הברית? לא יהיה לו זמן ויכולת לתמוך בך."

"ארצות הברית?" פתאום הבינה. זה מה שיצא משיחות העבודה הליליות הממושכות של רובי "בגלל הפרש השעות". האם חשב בכלל לספר לה או להתייעץ איתה? האם רק דעתם של הוריו נחשבת לפני כל החלטה גורלית? פניה הסגירו את המבוכה וחמותה כיסתה את פיה בידה.

"סליחה, לא ידעתי שהוא לא דיבר איתך על זה. אולי היה עושה זאת הערב אם לא היית מפתיעה אותו בבשורת ההיריון." חזותה המאופקת התפוגגה פתאום. "שלא תעזי לעשות לו ילד בשלב הזה. הקריירה שלו היא מה שחשוב עכשיו. לא ילדים ולא מקום מגורים. ואל תשכחי מי מפרנס אותך."

אחותו נשארה אחרי שהוריהם פרשו כדי להמשיך להרצות לה על הקושי בגידול ילדים ללא תמיכה וגאיה הרגישה שהיא רוצה לצרוח. היא סקרה את הסלון, הרהיטים, השטיחים, הווילונות וכיסוי הספות שכולם בגוונים בהירים, "כדי לתת תחושה של חלל נקי ורחב יותר," כהגדרתה של מעצבת הפנים שרובי אהב לצטט באוזני האורחים. כששאלה אותו למה בכלל הם צריכים מעצבת הוא הסביר לה בעדינות, שזה לא שהוא לא סומך על טעמה, אלא שעדיף להימנע מלחיות לאורך זמן עם טעויות בולטות. למזלה, כשכבר לא ידעה במה לנעוץ מבט, התקשר אבישי, בעלה של אייבי, וביקש שתחזור להגיד לילה טוב לילדים.

כשנותרו לבדם היא ניגשה ישר לעניין. "אילו ידעתי שאקבל את בני המשפחה האלה כנדוניה, הייתי חושבת פעמיים אם להתחתן איתך."

"לא כל בני המשפחה," ניסה רובי לרכך אותה. "לין ברחה לאנגליה והיא לא מעורבת. ואגב, אבא המליץ שתיקחי גלולה להפסקת ההיריון. בשלב הזה זה הדבר הכי טבעי שיש."

היא הביטה בו לרגע והרימה את קולה: "מה קורה לכם? מאיפה הצביעות הזו? אחותך והוריך שומרי מסורת אבל כשמדובר בי, הם מוכנים שאעבור הפלה. טבעית או מלאכותית, זאת הפלה יזומה ואביך, הרופא, רוצה שאפיל את הנכד שלו?"

"אל תצעקי. ישמעו אותך."

"מי ישמע? הרי רק המשפחה שלך חיה בקומפלקס הזה. זה לא בית שלנו אלא שלהם. והם יודעים איך צריך ומה צריך. יש דבר שבו לא שיתפת אותם? אתה מספר להם על האורגזמות שלנו?"

"אפשר לדבר כמו אנשים מתורבתים. לא מתאים לך לדבר כמו רוכלת בשוק."

"ממתי אתה מלמד אותי איך להתנהג? ואתה, מה אתה מסתיר ממני? איך לא סיפרת לי על ארצות הברית?" גאיה לא הצליחה לעצור בעצמה. באופן מסתורי, המודעות לחיים החדשים הצומחים בתוכה שינתה את עולמה המוכר והבטוח.

"את רוצה להקשיב?" רובי נשאר מאופק. תמיד בשליטה. "כן, קיבלתי הצעת עבודה רצינית. עם אפשרויות קידום ומשכורת ענקית. כל מה שקיוויתי. ואני לא אתן לשום דבר להרוס לי את זה. אז נלך לישון ונחזור לעצמנו. אני אוהב אותך ורוצה שיהיה לנו טוב ביחד, כמו שהיה עד עכשיו."

הוא התעלס איתה באותו לילה כאילו דבר לא קרה. אני לא התעלסתי איתו, חשבה. בפעם הראשונה מאז שאנו ביחד אני מעמידה פנים. כדי לא לריב. כדי לתת לו להשלים עם המהלומה שניחתה עליו. מהלומה? עובר שעוד לא נוצר מכה את אביו? היא חייכה לעצמה. אם הייתי מספרת לאמא היא בטח הייתה מזכירה את המיתוס על המלך ליוס, שבנו הרג אותו.

"אל תשכחי לדבר מחר עם אבא, על הגלולה," אמר כשהתהפך הצידה לאחר מעשה.

הנושא חזר ועלה כעבור יומיים, כשרצה לשירותים להקיא.

"אני לא מבין," התכעס אחרי שהתקלחה וחזרה לסלון. "הרי אמרנו שאת הולכת לגינקולוג כדי להפסיק את ההיריון."

"אמרנו? לא! אתה אמרת. אפילו לא טרחת לשאול אם הלכתי אליו," ענתה כששבה אליה רוחה. "ואם היית בודק, כפי שאני עשיתי, היית מוצא שחייבים אישור של ועדה להפסקת היריון כדי לקבל כדור מפיג'ין, והיית מבין שמה שאבא שלך מציע אינו חוקי."

הוא העווה את פניו.

"קראת איך הכדור עובד? אולי היית מתחיל להבין כמה זה נורא שאתה משתף פעולה עם דבר כזה. ולידיעתך, הייתי אצל גינקולוג של הקופה שנזף בי קשות. אני בריאה, אני לא צעירה חסרת ניסיון, אני נשואה ומבוססת ואין לי שום סיבה בעולם להפיל. הוא קרא את התיק שלי ואמר שזה רק עלול לגרום סיבוכים."

"אני אתבע את הגינקולוג שלך, זה מה שאעשה. פעם הוא אמר שלא תוכלי להיכנס להיריון ועכשיו הוא רוצה להרוס לנו את החיים."

"תנסה," ענתה בחצי חיוך. "אתה מדבר על ההוא, שמת לפני שנתיים. תתבע את היורשים שלו?"

הוא ניגש לטלפון. "אולי ההורים שלך יצליחו להסביר לך שילד צריך להיות רצוי בעיני שני הוריו."

"אם אתה רוצה לדבר עם הורי אתה מוזמן. לי אין מה לומר להם. התינוק צומח בגוף שלי כך שהמילה האחרונה היא ממילא שלי."

"זו לא החלטה בלעדית שלך. בפירוש לא."

"תגיד להם כבר עכשיו. להם ולמשפחה שלך. לעזאזל עם כולכם. זה הגוף שלי. התינוק שלי. אתם לא תחליטו בשבילי ובמקומי."

הוא התעלם ממנה וטלפן להוריה. יחסיה איתם היו מורכבים. הם היו מבוגרים כשנולדה, עסוקים במחקריהם, כל אחד בתחומו, ונדהמו כשגילו שאמה בחודש החמישי. עם כל חוכמתם והשכלתם הם לא השכילו לחזות את התופעות הטבעיות של החיים. הם התייחסו אליה כאל עול שהוטל עליהם. משחר ילדותה השתדלה וגם הצליחה לא לבלוט. לרַצות. להיות ילדה טובה ושקטה ובעיקר להצטיין בלימודים.

רובי הסביר להם את המצב והם ביקשו לדבר איתה. אמה אמרה שילד לא רצוי יכול להרוס חיים של זוג ואביה נכנס לדבריה – תמיד דיברו בשני טלפונים במקביל – ואמר, שלהם היה מזל כשהיה מאוחר מדי לעשות הפלה. נולדה להם ילדה נהדרת כמוה. אבל לא כל ילד יכול להתאים את עצמו להוריו, ולא כל הורה יכול להסתגל לאחריות ולהשקיע כוחות וזמן בגידול ילד. ומה היא תעשה אם הילד ייוולד עם בעיות? נראה שהמשרה בארצות הברית חשובה לרובי יותר מכול. איך היא חושבת להסתדר שם?

"התינוק שלי רצוי לי מאוד. לבד או עם רובי. תגידו כולכם מה שתגידו, אני מתכוננת ללדת אותו."

בתום השיחה פרץ הריב הרציני הראשון אי-פעם עם רובי. הוא טען שהיא רק משלה את עצמה שהיא רוצה את הילד. רק כי אמרו לה שלא תוכל להרות באופן טבעי. "אולי את לא עסוקה מספיק ומצפה שהילד ימלא את חייך? תעשי דוקטורט בארצות הברית. תלמדי. מה שתרצי. את תיהני שם. יש לי שם חברים ויש פעילויות מגוונות וחיי תרבות. כל מה שאת אוהבת. אחרת…"

"אחרת מה?"

"לא יודע. אני מפחד שזה יהרוס לנו את הזוגיות. בדיוק כמו שאבא שלך אמר. בשלב הזה אני לא בנוי להתחייבויות שמעבר לעבודה ולחיי הנישואים. אייבי אומרת, שלא מספיק להיות צעירה ובריאה כדי ללדת. צריך ששני בני הזוג יהיו מוכנים לשינוי אחרת הם יגדלו ילד אומלל."

"הורי לא רצו אותי אבל אני לא אומללה. אתה מתקרב לגיל ארבעים. אם לא תרצה עכשיו אין סיכוי שתרצה אי-פעם. מה קורה במשפחה שלכם? גם לין לא רוצה ילדים…"

"אולי כי אייבי השלימה את המכסה המשפחתית עם הארבעה שלה."

"לא משנה לי. אני לא עושה הפלה, תשכח מזה."

הם לא דיברו על זה בימים הבאים, עד שרובי טס לארצות הברית לריאיון סופי, בסיכום מראש עם נשיא החברה, שאם יעבור אותו בהצלחה (מה שלא הוטל בספק), הוא יישאר שם כמה שבועות להכין את המעבר. היא חשבה בעיקר על כך, שהוא כלל לא שאל אם היא רוצה לעבור.

שקט השתרר בבית. כשהיה בנסיעות עבודה בני משפחתו לא הרבו לבקר, מה שהתאים לכולם. היא נרדמה על הספה בלי לאכול והטלפון העיר אותה. היא שמעה את עצמה נאנחת בקול.

לין הייתה על הקו.

"בזכותך, אחותי היקרה, זכיתי לטלפון מאייבי. ולא בראש השנה או בפסח. חטפתי הטפת מוסר אחרי שאמרתי שרק את יכולה להחליט אם להפיל ושכרופאה, ואם לארבעה ילדים, היא חייבת לעודד אותך ללדת."

גאיה נבוכה. הקשר ביניהן היה רופף ולא רק בגלל המרחק. לין הגיעה ארצה לעתים רחוקות וגם אז לא הרבתה לשהות בבית הוריה. בעיקר ביקרה אצל חברים והכינה חומר לעיתון שבו עבדה. שיחה ישירה איתה הייתה אירוע נדיר.

"אני מודה לך על התמיכה, לין."

"תפסיקי עם הבולשיט של התודות."

"אני מתכוונת לזה. את היחידה שיצאת להגן על זכותי להחליט."

"גאיה, אני לא התחתנתי ולא ילדתי, כי מוסד הנישואים והמשפחה לא מתאים לי. אבל זה לא בהכרח מבטא את דעתי על אלה שמאמינים בו. לי אין סבלנות לאף אחד. מטלות היומיום והשטויות שלי ממלאות את חיי. חבל שאנחנו לא מכירות יותר טוב. היינו יכולות להסתדר נפלא. בעיקר בלי בני משפחה דביקים ומציקים. לא ידעת שאני הכבשה השחורה של המשפחה? אז עכשיו את יודעת ועצתי היא, תקשיבי רק לעצמך. אל תתני לאחי האידיוט לשכנע אותך לנהוג אחרת. אל תהיי כמוהם, שיודעים לדבר יפה ובשקט עד שמשהו עוקץ אותם והשֵד משתחרר."

גאיה צחקה. "אוקיי. בפעם הבאה שתגיעי ניפגש לבד."

השיחה עודדה אותה ותיאבונה חזר. בדרכה להכין לעצמה ארוחת ערב היא התלבטה, אולי עדיף לצאת לאכול… אבל עם מי? החברים שלהם הם בעצם החברים של רובי, רובם נשואים עם ילדים. את החברות שלה הוא לא אהב ובמשך השנים הן התרחקו.

הבדידות הולידה דחף להתקשר אל הוריה וליזום ביקור. הם התפלאו על עצם השאלה ואמרו שברור שכן. ממילא הם חשבו לצאת לבית קפה וישמחו אם תצטרף. אמה לא אהבה לבשל ולארח והם נהגו לצאת למסעדות ובתי קפה כמה פעמים בשבוע, כשלא היו עסוקים בהרצאות, בכתיבת מאמרים, בכנסים או באירועים חברתיים ותרבותיים.

"מה קרה שאין לכם קונצרט או הצגה?" הקניטה אותם כשנפגשו. "סתם בית קפה, ורק שניכם? איפה כל פמליית האינטלקטואלים שלכם?"

"גאיה, הציניות לא מתאימה לך. אם את מעוניינת לדעת אנחנו נרגעים מאתמול. אבא נרדם באופרה ואפילו נחר קלות. איך אפשר להירדם כשהתזמורת והזמרים מריעים ברקע?"

"לזה את קוראת אופרה?" קרא אביה. "כל מה ששוסטקוביץ' הצליח להסביר לי בצלילים זה מהי קקופוניה. והעלילה… עדיף לנמנם מול הטלוויזיה."

אמה נאנחה בדרמטיות. "קניתי לו לפני חודש את התקליטור של 'ליידי מקבת ממצנסק'. שיקשיב ליצירת המופת הזו כמה פעמים כדי שיוכל ללמוד אותה וליהנות ממנה. אבל הוא? מה שלא שייך לעולם שלו כאילו לא קיים."

גם גאיה נאנחה. דבר לא השתנה. אמה מנסה להכניס תרבות אל חייו המשמימים (לדעתה) של אביה, שמצדו היה שמח להישאר בחדר העבודה שלו בבית או מול הטלוויזיה, להירדם לכמה דקות ולומר שאין תנומה איכותית מזו. עם כל ההשקעה שלהם בעבודה, הם היו מסורים זה לזה והקשר ביניהם היה חם ואכפתי. הם המשיכו לנסוע לכנסים והרצאות ובילדותה גם דאגו תמיד שאחד מהם יישאר איתה בבית, או לקחו אותה איתם בנסיעות הארוכות.

"רק סלט ומרק? את בטוחה? את נראית חיוורת."

"אני גם מקווה שזה לא יעשה לי בחילה. אז גם כוס תה, בבקשה. אפשר…" אמה סימנה לה לחכות להתרחקותו של המלצר שלקח את ההזמנות. "אז כעת אפשר לדבר איתכם על משהו רציני? החלטתי לא לנסוע לארצות הברית."

היא הצליחה לזעזע אותם. "הֵבנו שהכול הסתדר. רובי אמר לנו הבוקר."

"מה הסתדר?! איך הסתדר?! רובי היה רוצה שהכול יסתדר בהינף יד. ככה הוא רגיל. שנעלים את התינוק. שאחזור להיות מה שהייתי כל הזמן."

התפרצות רגשות הייתה מהדברים שהוריה התקשו להכיל. בכך הם דמו מאוד למשפחה של רובי. אחרי דממה קלה אמרה אמה בזהירות, "אני מבינה שכמו שאומרים, בהיריון ההורמונים משתוללים. גם המזכירה שלי התנהגה כך בחודשים הראשונים."

"אמא, לשם שינוי לא מעניינים אותי לא רכילויות מהאוניברסיטה ולא סיפורים מהקלסיקה היוונית. את מוכנה להתרכז לרגע בי ובמה שעובר עלי? זה הזמן לחשוב מה אני באמת רוצה מהחיים שלי, ולחיות אותם. לשאול מי אני. בעוד כמה חודשים שוב אחיה למען הזולת אלא שזה יהיה הילד שלי. שנוצר באהבה או, לפחות, זה מה שחשבתי."

אביה השתיק את אמה שהחלה לומר משהו. "את צודקת. הפכנו להורים בלי שום הכנה והיה לנו מזל, שאת הילדה שנולדה לנו. אף פעם לא העמדת את עצמך במרכז ההתעניינות ולא דרשת השקעה של זמן ותשומת לב. אני מניח שכזאת היית גם בחיי הנישואים. אין לי מושג איך היינו מתמודדים עם ילד שזקוק להורים תומכים, שיודעים לכוון ולחנך, או אם, חס וחלילה, היה נולד לנו ילד בעייתי. אפילו לאסיפות הורים שלחנו את סבא במקומנו."

"היה לו שלט מוכן שהצחיק את כל המורים, 'אני הסבא הגאה של גאיה'," נזכרה וחייכה. היום זה לא היה עובר. "בכל מקרה, אני לא אהיה הורה מהסוג הזה."

"אנחנו יודעים. אני רוצה שתדעי, שברגע שעברנו את ההלם הראשוני…"

"ההלם נשאר עד אחרי הלידה," הזכירה לו אמה ביובש אופייני. "נרגענו רק אחרי שראינו איזו תינוקת מקסימה ויפה נולדה לנו. מושלמת. ובחודש הראשון קראנו לך 'התינוקת'…"

"ואז אמא החליטה שגאיה הוא השם ההולם בשבילך," אמר אביה. "כי יותר מכל אהבת להיות על הרצפה. בקשר ישיר עם האדמה."

"לא רק," התגוננה אמה. "בעיקר כי גאיה, אלת האדמה. היא דמות מופלאה. וכזאת היית בעיני. פלא שנוצר יש מאין."

"אני לא אהיה כמוכם," חזרה גאיה על דבריה. "יש לי אפילו שם לתינוק. אני יודעת מה אכין, מה אסדר ואיך."

אמה התבוננה בה. "השתנית. מעולם לא שמעתי ממך תלונות או דרישות. מה את צריכה מאיתנו?"

"לא צריכה כלום. רק רציתי ליידע אתכם בלי שהמשפחה של רובי תדחוף את האף."

"ומה עם העבודה שלך?"

"איך המזכירה שלך הסתדרה? אסתדר כמוה. כמו כל היולדות במדינה. אצא לחופשת לידה."

"לא כמו כולן," תיקן אביה. "אמא לא הייתה מסוגלת לשבת בבית גם אז. הייתה לך מטפלת מהשבוע הראשון לחייך. למזלנו הסבים שלך עזרו."

"חבל שהם לא איתנו. הם היו שמחים לראות את הנינה הראשונה שלהם."

"נינה? ואם זה יהיה בן?"

"אין סיכוי. תהיה לי ילדה ויקראו לה אלה."

"ולמען אותה אלה," אמר אביה ברצינות, "עלייך להאמין שהזוגיות שלך עם רובי חזקה מספיק כדי לא להפריד אותה מאביה, לפחות לא בלי ניסיון לפתור את המשבר. תראי אותנו. לא רק ששרדנו אלא שהמשפחה שלנו התחזקה והקשר התהדק. את חייבת לתת לרובי צ'אנס."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אהבה על כוס תה”