אהבה בכרמים

מה חזק יותר בלבו של גבר, האהבה או הנקמה?

כל חייה חסתה דיאנה בצל אהבתו העזה של אביה לאמה, שנהרגה בתאונת דרכים, וממותה לא הצליח להתאושש. כשאביה חזר הביתה שיכור, טיפלה בו כאם אוהבת. כשאביה שקע בחובות הימורים, עבדה בשלוש עבודות כדי להחזיר את החוב. אך באחד הימים הרחיק אביה לכת, וכעת גבר רב עוצמה, גבר מסוכן, דורש שישיבו לו את חובו, וכערבון… הוא דורש את דיאנה. האם גורלה יהיה להפוך למשרתת? לפילגש? או אולי, לאהובה?

מקט: 001-2500-001

מה חזק יותר בלבו של גבר, האהבה או הנקמה? כל חייה חסתה דיאנה בצל אהבתו העזה של אביה לאמה, שנהרגה […]

---

פתח דבר

ג'יימס בראון מעולם לא ראה את אשתו זוהרת יותר או מאושרת יותר. היא רצה לכיוונו בנעלי אצבע פרחוניות, מכנס ג'ינס צמוד וחולצה לבנה מכופתרת. שיערה הארוך התבדר לאחור ועיניה צחקו אליו.

בכל פעם שהביטה בו כך ליבו דילג. היא הייתה בעיניו האישה היפה בעולם.

הם הכירו כשהיו סטודנטים והיה זה אך ברור שהמסלול יוביל אותם לחתונה וילדים. הוא צפה בתמיהה בכל אותם ציידי כשרונות שניסו לדוג את הנערה הצעירה בעלת עיני התכלת המיוחדות, משדלים אותה בסכומי כסף ובפרסום אם רק תבחר להיות דוגמנית או שחקנית, אך היא תמיד נצמדה לזרועו האיתנה ודחתה את כולם. לעתים, מחשש שהוא עוצר את חייה מלהתפתח לכיוונים שונים, היה מעיר לה שמא היא צריכה לנסות את מזלה על מנת שלא תתחרט בעתיד, אך היא הביטה בו בעצב כאילו לא הבין דבר.

"כל זה הבל הבלים בעיניי, ג'יימס, מה אני צריכה יותר כשיש לי אותך? רק אתה חשוב, אתה והמשפחה שתהייה לנו. אתה מבין, אני מאושרת, כל כך מאושרת, אז למה אני צריכה לשנות משהו בחיי?"

לעתים תהה עד כמה יכול להיות אדם בר מזל. הוא קיבל בחייו הכול בחבילה אחת, וללא מאמץ. את האישה הנכונה, הבת הנכונה, העבודה הנכונה – הכול היה נכון כל עוד סוזן הייתה לצדו.

הם הכירו קרוב לחמש עשרה שנה, מאז שהייתה בת שמונה עשרה, ותמיד בלי יוצא מן הכלל נהגה לקבל את פניו כשחזר מהעבודה כשארוחה חמה ממתינה לו. מיד לאחריה חזרה למספרה הקטנה שלה שנפתחה לא מזמן, בגלל עקשנותו של ג’יימס שלא תאבד את הכישרון שלה, ומפני שממש נהנתה לגרום לשינויים הקטנים האלה בחייהם של אנשים. סוזן טענה שבשיער יש הרבה כוח, לא סתם שמשון היה קשור אליו בעבותות.

לאחרונה הרחיבה המספרה את חוג לקוחותיה, אך סוזן התעקשה לנעול בחמש ולחזור רק אחרי שקיבלה את פני בעלה והכינה לו ארוחה חמה.

כעת, כשכרכה סביבו את ידיה, הוא הרגיש את אותן דפיקות לב כמו שהרגיש אז, כשהיו סטודנטים והוא ראה אותה לראשונה.

"ג’יימס אתה לא תאמין." היא קפצה עליו קלה כנוצה.

"בכל פעם שאני מתעורר ואני רואה אותך לצדי אני לא מאמין, יקרה שלי."

סוזן השתנקה מהתרגשות ורק בקושי יצאו לה המילים. "אני בהריון, ג’יימס, אתה מאמין? אני בהריון." דיאנה הבת הבכורה שלהם הייתה בת שתים עשרה וסוזן, שהתעקשה על משפחה גדולה, לא הפסיקה לנסות ולנסות להרות בשנית.

ג’יימס צרח מאושר. הוא ידע כמה זה חשוב לסוזן – כבר שנים שהם מנסים ללא הצלחה. "עוד בראון למשפחה. בואי נקווה שגם זה יהיה דומה לך."

"לא, אהובי, הפעם אני יודעת שהוא יהיה דומה לך. למעשה אני דורשת שהוא יהיה דומה לך."

ג’יימס ליטף את שיערה ברוך.

"חייבים לחגוג את האירוע, אם כן. דיאנה כבר יודעת?"

"עוד לא. היא כבר שתים עשרה שנה בת יחידה ובטח התרגלה לזה. צריך לספר לה בעדינות, אבל אני בטוחה שהיא תשמח. היא עוד תתעקש לתפקד כאמא שלו, אני מכירה את התינוקת שלי."

"אם כך נלך למסעדה הזו שהיא אוהבת, שמגישים בה את עוגת השוקולד החמה."

"נפלא, ג’יימס, רעיון מצוין. כבר אמרתי לך כמה שאני אוהבת אותך?"

"לא, לא אמרת," אמר לה בקול פגוע. "שכחת."

סוזן כיסתה את פניו בנשיקות. "אני אוהבת אותך אוהבת אותך אוהבת אותך, ג’יימס בראון, ולא אכפת לי שכל השכנים מסתכלים עלינו."

אין ספק שהשכנים החדשים שלהם התבוננו בהם בפליאה. הם רכשו את הבית רק לפני שנה ומזה כמה חודשים עסק ג’יימס בטיפוח הבית, הכול על מנת שאשתו תרגיש מאושרת בבית החדש.

אמנם התקציב לא אפשר לו לשפץ את כל הבית אך הוא מצא כי יש פתרונות פשוטים לשדרוג חדר בעלות זולה, כמו צבע חדש או חיפוי של טפטים מיוחדים. את רוב הרהיטים שיפץ בעצמו או שלח לרפד, והיה מדהים לראות איך הפך המראה שלהם לחדש ורענן. חשוב מכול, סוזן התמלאה אושר עם כל שינוי קטן וזה גרם לו להתאמץ יותר ויותר בנגיעות הקטנות לגבי השיפוץ. שנה אחרי היה ביכולתו להגיד בבטחה שנותר לו עוד מעט על מנת להישען לאחור וליהנות מהבית החדש.

בערב הביטה דיאנה באמה בגאווה. כולם בכיתה הכתירו את אמא שלה כאמא הכי יפה מבין כל האמהות ואולי אף בכל לונדון כולה. אפילו בבלוק החדש שאליו עברו כולם הסכימו שסוזן בראון היא ייצור שמימי שכאילו צויר על ידי מלאכים. על כל לחשוש או מחמאה ששמעה על אמה היא התנפחה מגאווה, כי היא הייתה אמא שלה וחוץ מזה כולם אומרים שהיא העתק מדוייק שלה.

לכבוד הערב המיוחד לבשה סוזן שמלה תכולה פשוטה שהדגישה את צבע עיניה וענדה את השרשרת המשובצת אבני חן כחולות שג’יימס קנה לה כשדיאנה נולדה. כמעט לכל אירוע הייתה אמה לובשת את השרשרת הזו, שכבר הייתה חלק בלתי נפרד מהאישיות שלה. ברגע שענדה אותה ידעה דיאנה שאמא שלה שמחה.

אביה לבש חליפה חומה וחולצה לבנה חגיגית שגוהצה בדייקנות. הוא עצר לנשק את לחיה של אשתו. "את יפיפיה, יקרה שלי."

"מקווה שתחשוב כך גם עוד שישה חודשים."

"אחשוב כך גם עוד חמישים שנה," הבטיח לה ברצינות.

סוזן הביטה בו בהערצה. "אני מחכה לרגע שנזדקן ביחד אהוב שלי."

הוא חייך אליה באהבה ודמיין אותם כזוג קשיש שלוב ידיים.

כל הדרך למסעדה דיאנה גיחכה בינה לבין עצמה, תוהה האם כך תראה גם האהבה הראשונה שלה. זה הצחיק אותה אך היא בלעה את צחוקה. היא כבר הייתה רגילה לכל מחוות האהבה בין הוריה אבל היה ברור שהערב הזה מיוחד שכן הם לא הפסיקו להחליף מבטים רבי משמעות.

יום אחד, החליטה, גם היא תרצה בזוגיות כזו. לעולם לא תתפשר על פחות מזה, חשבה לעצמה.

"נו, תספרו לי מה כל כך מיוחד היום. הייתי צריכה לבטל מסיבת פיג'מות אצל רות לכבוד זה," אמרה להם בקול תחנונים בוכה.

"תיכף נגיע למסעדה, נאכל ארוחת ערב ונספר לך," אמרה אמה בחיוך שהאיר את פניה.

"אוף."

"אני יכולה רק לספר לך שזה משהו טוב." המשפט הזה רק גרם לסקרנות שלה לגבור והיא השתדלה להתגבר על הדחף שלה לנדנד שוב ושוב.

אביה עצר לתדלק את הרכב ונכנס פנימה לשלם עבור הדלק. לידם חנה רכב נוסף, שחור, ארוך ומפואר, כזה ששייך לאנשים עשירים, החליטה דיאנה. איש גבוה ובהיר שיער נעץ בהן מבט ארוך וכעבור כמה דקות יצא מהרכב והלך לכיוונן בביטחון ששייך כנראה רק לאנשים שיש רכב כזה ברשותם.

"מי זה האיש הזה, אמא?"

"אין לי מושג, יקרה. אולי הוא מבקש הכוונה."

האיש נרכן לצד חלונה של אמא ואמר בלחישה עמוקה שכמעט לא נשמעה, "את האשה הכי יפה שראיתי מעודי. חי אלוקים נראה לי שהתאהבתי ממבט ראשון."

דיאנה הביטה באיש, שהביט באמה כמעט ברכושונות, כשעיניה רושפות אש והיא מוכנה להגן על אביה בכל דרך.

האיש הגבוה התבונן בג’יימס שמסר שטרות כסף למתדלק ומבטו שב ונדד לעיניה התכולות של סוזן, לעומק מחשופה ובעיקר לשפתיה שכמעט משכו אותו לנשקה. "לאישה יפה כמוך מגיע גבר אמיתי, הרבה יותר מהדבר הזה שם בחליפה העלובה," אמר לה בקול עבה וגס.

דיאנה נפגעה עמוקות עבור אביה. הייתה זו החליפה הטובה שלו, זו ששמר לאירועים מיוחדים, והנה בא האיש הזר הזה ומעליב כך את אביה. רק לעתים נדירות ראתה דיאנה את אמה, שתמיד שלטה בכעסה, יוצאת מגדרה, כמו בפעם ההיא שילדה מכיתה אחרת הרביצה לה ומשכה בשערותיה רק משום שלא אהבה שלדיאנה יש שיער כה יפה.

בפעם ההיא הייתה סוזן קרובה להרביץ לילדה בת שש ורק ג’יימס מנע זאת ממנה, אך הבהלה והפחד שפשטו בליבה של הילדה הקטנה גרמו לה להתרחק מדיאנה לתמיד.

גם בפעם הזו יכלה דיאנה להבחין בקיטונות המלחמה שעומדים להפתח. סוזן דחפה את דלת הרכב ותוך כדי דחפה את האיש הזר בגסות ואז טרקה את הדלת בחוזקה, נעמדת מולו בתעוזה כשעיניה התכולות בגובה עיניו.

"חתיכת אפס מאופס, למי אתה מעז לקרוא הדבר הזה? הדבר הזה הוא בעלי, אבא של הילדים שלי! אתה לעולם לעולם לא תגיע ללכלוך שבזרת של ג’יימס שלי."

האיש הרים את ידיו גבוה ונסוג לאחור. "הבנתי הבנתי, אבל אם תתחרטי…" הוא זרק לכיוונה כרטיס ביקור. סוזן התכופפה ודיאנה הצטופפה אל מול החלון לראות מה אמה עושה. סוזן הרימה את הכרטיס וקרעה אותו אל מול פניו לפיסות קטנות.

האיש הזר חייך חיוך קטן ומרושע וחזר לרכבו.

ג’יימס הגיע אליהן מחויך. "הכול בסדר? מה רצה האיש?"

סוזן נכנסה חזרה לרכב ואמרה, "הוא הלך לאיבוד ורצה הכוונה, נכון, דיאנה?"

"נכון, אמא." דיאנה ידעה שיש דברים שנשארים "בין נשים" כמו שרות הבת של השכנה מלמעלה אומרת. היה נדמה לה שזה אחד מאותם דברים שנשמרים בסוד.

הם לקחו אותה למסעדה שדיאנה ידעה שהיא יוקרתית בשבילם, כי רק כשהאירוע היה ממש מיוחד, כמו יום הולדתה השתים עשרה, הם לקחו אותה למסעדה הזו.

הסקרנות כירסמה בה והיא רק חיכתה שסוף סוף יגיעו למסעדה ויגלו לה את הסוד.

הרכב עצר באור אדום ואביה שלח יד ואחז בכף ידה של אמה בחום. האור ברמזור התחלף לירוק ואביה המשיך בנסיעה, אך לפתע הגיח משהו מהצד, משהו שעבר באור אדום, וחבטה עצומה טלטלה את הרכב. דיאנה לא זכרה כלום, רק שצעקה "אמא!".

כשהתעוררה סיפרו לה שנהג משאית נרדם על ההגה ובגלל זה אמה איננה ואביה זקוק לה, זקוק לה מאוד. שהיא חייבת להיות חזקה בשבילו.

מעולם לא ידעה מה רצו לספר לה הוריה – היא מעולם לא שאלה.

משום מה זה נראה לה פחות חשוב אל מול העתיד המאיים שהתנשא מעליה.