קרייג

הוא התעורר מקול נחירות.

הרעש הטורדני חדר לתת־המודע של קרייג ותלש אותו משנתו. הוא מיצמץ בעיניו אל מול האור העמום שחדר מבעד לווילונות הסגולים שהיו תלויים על חלון חדר השינה שלו.

רק רגע.

קרייג התכווץ.

אין לי וילונות סגולים.

זיכרון ליל אמש נדחק לאט אל קדמת מוחו.

לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל.

הוא סובב את ראשו בתנועות זעירות מחשש שיעיר את מקור הנחירות שלצדו והביט בפנים החיוורות שהציצו מתוך ערימת השיער האדמוני שהיה פרוש על הכריות. זה לא חדר השינה שלו. זה…

חדר השינה של דונה.

לא, זה לא נכון.

דניאל 'תקרא לי דני'.

קרייג התיישב במקומו באיטיות, שריריו מתוחים. הוא חשש שכל תנועה קלה עלולה לעצור את הנחירות ולפקוח את העיניים הכחולות־בהירות האלה.

דניאל 'תקרא לי דני' היתה שם עד שהוא סיים את המשמרת שלו ב'קלאב 39', הבר הפופולרי ששכן במרתף ברחוב ג'ורג' בלב העיר אדינבורו. הוא עובד שם כברמן במשרה מלאה זה חמש שנים, והיו נשים שבאו לבר באופן קבוע רק כדי שהוא יגיש להן משקה.

חלקן כדי לקבל ממנו שירות אישי יותר.

כמו דני.

היא הגיעה לבר בשבועות האחרונים — בכל חמישי בערב ללא יוצא מן הכלל עם החברות שלה, לערב הסטודנטים. היא כבר סיימה את לימודיה. והיא היתה פשוט מטריפה. קרייג לא היה יכול לאכזב אותה.

אבל להישאר עד הבוקר?

לא. שניהם ידעו מה זה היה.

או לפחות שניהם יֵדעו כשהיא תתעורר בבוקר ותראה שהוא הלך.

הוא עיווה את פניו בתקווה שהיא באמת התכוונה ליחסים קלילים כמו שהבטיחה לו אמש. קרייג מעולם לא נכנס למיטה עם אישה בלי להבהיר את החוקים של זיון ללילה אחד. תשעים ותשעה אחוזים מהזמן הוא ידע לקרוא את הנשים. אבל מעת לעת נתקל באחוז האחד הזה שגרם לו להרגיש מנוול לאחר מעשה.

עייף ומשתוקק למיטה שלו הרחק מהנוחרת, הוא קם בזהירות ממיטתה של דני והתלבש בשקט. בדרך כלל הוא חיכה עד שהבחורה היתה נרדמת אחרי הסקס ואז היה עוזב, אבל הלילה בטח היה מותש מהרגיל כי גם הוא נרדם.

זה היה קרוב.

הוא הלך על קצות האצבעות במסדרון הדירה כשלפתע נפתחה הדלת שלימינו. הוא עצר, ובחורה צעירה ורעננה נעצה בו מבט מפתח חדר השינה שלה.

היא חייכה למראה הבעת פניו המופתעת. 'אם אתה רוצה להישאר אני יכולה לתת לך אטמי אוזניים,' היא לחשה לו.

הוא חייך למשמע הבדיחה שלה ולחש בחזרה, 'תודה, אבל אני צריך ללכת.'

היא הנידה את ראשה. 'אל תדאג, דני לא תכעס שהלכת.'

'טוב לדעת.'

'היא היתה זורקת אותך החוצה אם לא היית עוזב בעצמך.'

הוא גיחך. 'אה, באמת?'

'ועוד איך.' השותפה שלה חייכה בחזרה. 'היא הגיבורה שלי. היא יותר טובה בכל החרא הזה מכל זַיָין שיש.' ובזה היא טרקה את הדלת בפניו, וקרייג יצא מהדירה משועשע, נושם לרווחה.

'תבחר כבר מישהי ותתמסד, קרייג, לפני שתחטוף איזו מחלה נוראה. אתה יודע שאבא שלך היה בדיוק כמוך עד שהוא פגש אותי. הוא שכב עם כל דבר שהיה לו וגינה.'

לה, לה, לה, לה, לה.

'בן, אתה מקשיב לי?'

לא. כי יש מילים שבחיים לא תרצה לשמוע יוצאות מהפה של אמא שלך. וגינה היא אחת מהן. הוא העמיד פנים שהשיחה מעולם לא התקיימה, ואז פתח את המקרר וחיפש משהו לאכול.

המקרר היה כמעט ריק.

קרייג קימט את מצחו, סגר את הדלת, וחזר להביט באמו שהכינה לו כוס קפה עם שארית החלב. 'למה המקרר ריק?' הוא שאל.

אמו הרימה אליו את מבטה בזמן שעירבבה את הסוכר בקפה. 'אל תסתכל עלי ככה, בדיוק היום הייתי אמורה לעשות קניות, אבל קראו לי להחליף מישהי בעבודה. אז הזמנתי אוכל סיני לארוחת ערב. אלך מחר לקניות.'

אחרי שברח מדירתה של דני באותו בוקר לדירה שלו, הוא נזרק על המיטה עד לפנות ערב. הוא התקלח והתלבש, נפגש עם חברים לארוחת ערב, ואז הלך לבקר את אמו בדרך לעבודה כדי לבדוק מה שלומה.

'אז את בסדר?'

'אני בסדר.' היא הושיטה לו את הקפה שלו והתיישבה ליד שולחן המטבח.

קרייג עשה כמוה. 'הבנות בסדר?' הוא התכוון לשתי אחיותיו, ג'ני ומגי.

'כן, שתיהן די מסתדרות.' היא הושיטה את ידה וטפחה על ידו. 'אתה לא צריך לדאוג כל כך. הדברים נרגעו מאז שהבנות עברו מפה.'

במשך עשר שנים — מאז שהיה בן חמש־עשרה ואבא שלו מת — קרייג היה הגבר בבית. הוא עזב את בית הספר בגיל שש־עשרה כדי שיוכל לעבוד ולעזור לאמו מבחינה כלכלית. הוא לא עזב את הבית עד שהבנות היו גדולות מספיק למצוא עבודה בעצמן ולעזור גם הן. עכשיו ג'ני בת עשרים ושתיים, מאורסת וגרה עם הארוס שלה, ומגי כבר בסמסטר השני של שנת הלימודים הראשונה שלה באברדין.

זה אומר שהלחץ עליו ירד במעט, אבל היה לו קשה להתנער מהאחריות ומהדאגה הבלתי פוסקות שהרגיש כלפיהן במשך זמן רב כל כך.

'ואיך את באמת, אמא?' הוא לגם מהקפה. 'מאז שמגס עזבה?'

ניצוץ של עצבות הופיע בעיניה, וקרייג הרגיש אותו בקרביו. 'אני מתגעגעת אליה. שקט עכשיו.' היא הכריחה את עצמה לחייך חיוך רחב. 'אני חושבת לאמץ חתול.'

הוא שלח לעברה חיוך. אמא שלו. אשת חתולים. איכשהו הוא לא הצליח לדמיין את זה. 'אני אנסה לבוא לבקר לעתים יותר קרובות.' הוא בא לבקר פעם בשבוע לשתות קפה עם אמו לפני המשמרת שלו בבר, והוא דיבר איתה בטלפון כמה פעמים בשבוע.

אולי זה לא מספיק.

'שלא תעז,' היא נזפה בו. 'אתה אדם בוגר. אני לא רוצה לפגוע בחיים שלך.'

'את אמא שלי. זה לא בדיוק לפגוע בחיים שלי.'

היא שלחה לעברו חיוך. 'ואם אספר לך שהצטרפתי לאתר היכרויות?'

קרייג נרתע לאחור בהפתעה גמורה. אמא שלו לא יצאה לדייט זה עשר שנים, ולא מפני שלא היתה אישה נאה. היא נראתה צעירה מגילה, חמישים וחמש, גופה מטופח ועורה חלק. אבל היא בילתה את עשר השנים האחרונות בטיפול בילדיה ובגעגוע לבעלה המנוח.

זה יכול להיות נחמד אם תהיה לה חֶברה… אבל המחשבה שהיא תצא לדייטים… קרייג קימט את אפו. 'אתרי היכרויות יכולים להיות מסוכנים.'

היא צחקה. 'ידעתי שתקבל את זה יפה.'

'אז את רצינית?'

היא משכה בכתפיה. 'אני צריכה חיים משלי, קרייג. הגיע הזמן.'

הוא חשב על כך בדממה כשלגם מהקפה שלו. הוא לא אהב את הרעיון שאמא שלו משוטטת באתרי היכרויות. הוא תהה אם הוא אוהב את הרעיון שהיא תצא לדייטים בכלל. תחושה כבדה האפילה עליו — של דאגה וחוסר אונים. אבל לצדה היה בו חלק שידע שאמא שלו ראויה למצוא שוב את אושרה.

לבסוף הוא קם. 'אם תקבעי דייט עם מישהו, תגידי לי. אני רוצה לדעת איפה ומתי…' הוא הרים את ידו כדי לבטל את מחאתה הצפויה — 'זה בשביל הביטחון שלך, בסדר? בימינו אי־אפשר להיות בטוחים מדי.'

אמו נאנחה והינהנה. 'או־קיי, יקירי.' עיניה היו מלאות רוך. 'אל תעבוד קשה מדי.'

הוא שלח לעברה חיוך קל, שטף את הספל שלו ונישק אותה על לחייה. 'אני אוהב אותך,' הוא אמר בצרידות.

פניה אורו כמו בכל פעם שאמר לה את זה. לכן הוא הִרבּה בכך ככל האפשר. 'גם אני אוהבת אותך, בן.'