זהו סיפורה של זהבה, שנולדה ברומניה וגדלה בעיירת העולים נווה צור. מציאות חייה הרוויה בכעס, אדישות ושיממון מבריחה אותה לפנטזיה […]
אנחנו והם
היא הייתה בת ארבע כשגילתה שהעולם נחלק בין בני המזל, שידם משגת לרכוש מכשיר טלוויזיה, לבין כל השאר. מעטים בנווה צור השתייכו לקבוצת בני המזל.
למעשה, הייתה אז רק משפחה אחת כזו, והיא התגוררה בשכונת "רסקו" החדשה, באחד מהבתים שהתחברו זה לזה כקרונות ברכבת ארוכה.
הדיירים בשכונה החדשה דיברו עברית, רכבו על אופניים ומדי ערב השקו בצינור את ניצני השתילים בחצר הקדמית הקטנה של הבית, פתחו את כיסאות הנוח המתקפלים והתרווחו עליהם בשכיבה תחת שמי הליל, מתבשמים מריחה הטחוב של האדמה הלחה.
זהבה גרה ב"שיכונים", שכונת העולים החדשים; מתחם של בניינים קרחים, שנטעו בשורות צמודות על שדות חול, אבנים וקוצים בצפונה של קריית הפועלים. העולים החדשים, שהגיעו ברובם ממרוקו, מיעוטם מרומניה, דיברו עדיין בשפות מוצאם. הגברים יצאו מדי בוקר לעבודה במפעלי התעשייה בקריות או במפרץ חיפה. הנשים נשארו בבית, מנסות להשליט סדר וניקיון בבתי הדירות הקטנים, שצרו מלהכיל ברווחה את כל בני המשפחה, מטמיעות בתוך כך את אורח החיים, השפה וטעמי המאכלים שהביאו אתן מבית אל המציאות הישראלית המתהווה.
הילדים שיחקו בין גבעות החול, בין השיכונים לחנויות המכולת, האטליז והירקות. הם התחלקו לקבוצות כמו ילדים בכל מקום אחר; הם היו הטובים והרעים, בוקרים ואינדיאנים, שוטרים וגנבים, ה"אנחנו" וה"הם".
בערבי הקיץ המהבילים, כשהחום והיתושים הבריחו את דיירי השיכונים החוצה, אל החשיכה המתעתעת קרירות, הם נהגו לטייל ברחובות נווה צור בקבוצות ה"אנחנו" שלהם, מייחלים למשב אוויר מרענן.
רגליהם נשאו אותם אל השכונה החדשה. שם, הם היו מציצים אגב טיול אל תוך חצרות הבתים, שאת גבולן תחמה גדר בלוקים עירומה בגובה המותניים. "רסקו" הייתה כן הציור שעליו נטוו חלומות העתיד של המהגרים החדשים. לאף אחד מהבתים בה לא היו מאפיינים ייחודיים, הם היו זהים זה לזה כמו חלומותיהם של אלו שהציצו לתוכם באותם הימים.
ערב אחד, החל אור כחלחל לרצד במפתיע מתוך אחת מחצרות הבתים, מרתק אליו את עיניהם. ומאז אותו ערב, הם עשו להם מנהג להתאסף מחוץ לחצרם של בני המזל, בעלי האור המרצד, להיצמד אל מערומיה של חומת הבלוקים התוחמת את גבולם, להיתלות מעליה ומעל שורת שתילי השיח המטפס שנשתלו זה מכבר לאורכה, כדי לצפות כשבויים בקסמי שידורי הטלוויזיה בשחור-לבן.
ובשעה שהאורחים הבלתי קרואים התאמצו ללקט לעצמם מרחוק מעט מניצוצות הקדמה שהפיץ הפלא החדש, השתרעו להם בעלי הבית בנוחות על כיסאות הנוח שסידרו בחצר מסביב לשולחן, מתעלמים מהעיניים הזרות המתפרצות לתוך האינטימיות המשפחתית. הם המשיכו מעשה שגרה לאכול ארוחת ערב, שלאחריה פיצחו גרעינים ודנו בענייני היום.
תנועות הידיים של בעלי הבית, המפצחים גרעינים ומסלקים את קליפותיהם לתוך קערת פסולת, כפות רגליהם הזקורות מתוך כיסאות הנוח והיתרון שבמעמדם נחרטו בזיכרונה.
היא הייתה אחת מתוך רבים ובסך הכול ילדה, אך אפילו כך, לא הצליחו קריאות ההתפעלות והשמחה סביבה לגבור על תחושת חוסר השייכות המביכה שליוותה את התמונות המרגשות של האדם הראשון המציב את כף רגלו על הירח.
בעבורה לא היה הצעד הגדול לאדם אלא זיכרון וסמל לתחושת ההחמצה שתלווה אותה תמיד; תחושה מטרידה שיש הנהנים וחווים את החיים האמתיים, בשעה שהיא רק מסתכלת עליהם מבחוץ.
היא הייתה אחת בקבוצת כל השאר, נדונה להסתפק בשאריות שבני המזל יסכימו לאפשר לה ללקט מבעד למחיצות.
באותו הזמן, כל שרצתה נואשות היה טלוויזיה משל עצמה.
שלא כמוה, דוביק לא היה צריך מסע חיים ארוך ומפותל כדי לזכור את ההבטחה שהבטיח לעצמו בילדותו, באחד מהלילות החמים והלחים, כששכב במיטתו הצרה, בחדר הקטן שחלק עם אחותו. תמונות מהסרט ההוליוודי שראה קודם בטלוויזיה חלפו בדמיונו שוב ושוב, גוברים בעוצמתם על קול נשימתם העייפה של הוריו, על קולות הלילה ועל השאון הנצחי של כלי הרכב בכביש הבינעירוני הגובל בבניין מגוריו. כן, כך בדיוק הוא ירצה לחיות, כמו הכוכב הגברי בסרט: גבוה וכהה השיער, בחליפה אפורה, שחולצה לבנה מתחתיה ועניבה כהה לצווארו, עמד הכוכב בכניסה המרווחת אל ביתה רחב הידיים של אהובתו היפהפייה וחייך לקראתה; היא המתינה לו על ראש גרם מדרגות שיש לבנות וירדה אליו באטיות, כשאור נברשות הבדולח מסתחרר מעליה סביב גופה וצעדיה.
מתעלם מזמזום היתושים, ראה דוביק כבחלום לנגד עיניו הפקוחות את מראה הבית הגדול והמעוצב שיהיה שלו ביום מן הימים: ריהוט כהה וכבד, כדים בגבהים שונים, שולחנות מעוצבים לאורך הקיר, ועליהם אגרטלים המתפקעים מגאווה בהציגם לעין כול גבעולי ירק בתפרחת עדינה. הוא פסע בדמיונו בחדרים גדולים ומוארים, מישש את המרקם הנעים של בדי המפות והווילונות והסב לשולחן אוכל ארוך, שצלחות חרסינה עדינה וכלי כסף ערוכים עליו כחיילים במדים.
עיניה הגדולות של הכוכבת נפקחו לקראתו במתק הבעה, ושפתיה המלאות התנועעו מול עיניו כעלי ורד שצוירו במכחולו של צייר אוהב. הרגשה נעימה התפשטה בגופו. הוא התמתח, הרים את זרועותיו ושילבן מתחת לראשו.
"יום אחד…" הבטיח לעצמו, גם הוא יהיה גבר הדור ונאה, יגור בבית כזה ותהיה לו אישה כזו בדיוק. "יום אחד…"
אין עדיין תגובות