חסד מופלא שורה על סיפורי האהבה הבלתי שגרתיים של הסופר והקולנוען יצחק רובין. סגנונו של רובין יוצא דופן בספרות העברית: […]
צוואתו של קלמן בייניש
א.
כשעמד ד"ר זוהר מול חברו קלמן בייניש וקבע את מותו, מדום לב קרוב לוודאי, השתהה רגע ארוך מול המת והתמלא תמיהה.
כבר קבע את מותם של אלפי אנשים, אך על פני חברו לא הייתה הבעה רגילה של מת. הייתה זו הבעה שלא הצליח לעמוד על טיבה. גם שעה ארוכה לאחר שלקחו את המת באמבולנס עוד תהה ד"ר זוהר וניסה לפרש את אותה הבעה על פני חברו, הבעה שריתקה כל כך את מחשבותיו, ולא הצליח. המת היה יושב בתנוחה רגילה, ידו האוחזת בעט רשמה משהו ביומן פגישות גדול ועבה, אות "ש" שלא הספיק להשלימה, אם כי צורת האות הייתה ברורה למדי, וכשניסה ד"ר זוהר לאחוז באמת ידו של חברו, לבדוק את הדופק, התעקשה היד לא להיענות לרצון הרופא. וכשניסה בדרכים שונות לאחוז את היד הסרבנית, חש שהוא מתעמת עם חברו, כאילו חזרו לימי בית הספר שלפני למעלה מארבעים שנה, מתעקשים על כל שטות, כדרך שנוהגים ילדים. גם עכשיו התעקש קלמן בייניש המת לעמוד על שלו ללא כל סיבה. דומה שהסיבה היחידה היא לעמוד על שלו ויהי מה.
אלא שאם כבר חזר ד"ר זוהר ונזכר בימי ילדותם המשותפת לו ולחברו, תוהה על אותה הבעת המוות המשונה, מסתורית מבינתו אך מעוררת משום מה ואולי דווקא בגלל כך את סקרנותו הגדולה, הרי שהתקשה להיזכר — כדרך שקורה לכולנו, ודוגמה מוכרת לכך היא מפגשי חברי ילדות מהעבר הרחוק שתמיד נמצא זה שיטריח בשלהם עולם ומלואו מכל קצותיו, כאשר במפגשים אלה אנו נוטים להשכיח רגעי ילדות אומללים, טומנים ומבליעים אותם עמוק עמוק במוחנו, ממירים אותם לנוסטלגיות רגשניות ורומנטיות — שדווקא כילד, קלמן בייניש, ילד מוזר למדי בעיני הילדים, עם שם מוזר עוד יותר שהיה ללעג ולקלס בפי הילדים, שם שניתן לו לאחר ויכוח מר בין הוריו שרצו להנציח כל אחד את הוריו שמת אי שם במלחמה — שאותו קלמן לא היה אחד שמתעמת עם הילדים בבית הספר, "מתעקש על כל שטות". אדרבא: היה ילד מתרחק, מתבודד מרצונו ואם נקלע שלא ברצונו למריבות ילדים היה זה משום שאלה ברגע של שעמום שנפל עליהם חיפשו כל דרך להשתעשע, ניסו בעקשנות הגובלת בהתאכזרות־ילדים לשתף את הילד השתקן והמתנתק בתעלוליהם, רצו מטבע הדברים להפוך בכל מחיר את הילד המשונה לאחד מהם — בשום פנים ואופן לא יכלו להניחו לנפשו, להיות הוא עצמו, ילד מיוסר המתרחק רק כדי להכיל בשקט את ייסוריו הפנימיים אותם התקשה כבר אז לשאת בחברת בני אדם. אבל הם היו רק ילדים כמובן.
ב.
כשהיה קלמן בייניש פעוט בגן הילדים בשכונתנו, הייתה אמו ממהרת לשים אותו בגן לפני צאתה לעבודתה, ובשובה הייתה מוצאת אותו באותה תנוחה בה הניחה אותו. ילד פסיבי, הייתה המסקנה, אבל בניגוד למראהו החיצוני המטעה, היה בתוך תוכו חסר מנוחה באופן בלתי רגיל לגבי פעוטות. כבר מראשיתו היה עצבני עד להתפקע, וכבר אז העיקו עליו החיים מרגע שפקח את עיניו בבוקר, ומכאן הרושם המטעה של פסיביות והימנעות — לא מודעת, כמובן — מכל מעורבות עם הפעוטות, שנבעה מתוך חוסר רצון מוחלט, כדי שלא למתוח את עצביו שהיו מתוחים בלאו הכי בגלל צרחותיהם ויבבותיהם הבלתי נסבלות. וכשבגר קלמן בייניש הפעוט בשנים אחדות והפך לילד, כלל וכלל לא מכוער אלא בעיני עצמו בלבד, חלחלה לתודעתו המיוסרת התחושה שהשונות שלו אסור לה בתכלית האיסור להתקיים: הכאב שהיא נושאת בחובה גדול מדי והוא חייב לעשות משהו עם עצמו בנדון, חייב להשתנות, כיוון שלהיות הוא־עצמו מוביל אותו למצב קיומי בלתי נסבל. ובהיותו ילד עצבני בלי כל סיבה נראית לעין אבל כמובן קיימת, הגיע למצב שתגובתו לכל פגם שמצא בעצמו ובהתנהגותו הייתה היסטרית עד כדי כך שדווקא במקום לשנות את אישיותו הלא רצויה בעיני עצמו היה הוא בתגובותיו גורם להפך, משניא עוד יותר את עצמו על עצמו. כך קרה יום אחד אותו מקרה שלא הניח לו כל חייו, גם אם נדמה היה במשך שנים רבות שהעניין נשכח: אחת הילדות בכיתה הקניטה אותו, והוא, המסכן, לא ידע שעשתה זאת דווקא כדי להתקרב אליו, בתגובה לניסיונו הנדיר קודם לכן להתקרב אליה. היות שלא היה מורגל במעשי ילדים הבין בתגובתה את ההפך: שאישיותו היא שדוחה אותה. והוא עשה את המעשה המגעיל ביותר שאפשר להעלות על הדעת ויותר מכל על דעתו: ירק עליה, וכשהיא נמלטה מבועתת, רדף אחריה, פגוע עד עמקי נשמתו, ושוב ושוב ירק עליה. בלילות היה בוכה ללא הפסק. כה מגעיל חש עצמו עד כי סרב ללכת לכיתה במשך ימים אחדים, וכשחזר לבית הספר היה בטוח שכולם נועצים בו את עיניהם. מאותו רגע שרתה עליו תחושה מיוחדת, סוג מסוים מאוד של דיכאון שחזר ונשנה בבגרותו, בימים קשים של תחושות כשלון, בלי שהיה מודע לכך שתחושה זו מקורה בתקרית עם אותה ילדה. רק שנים אחר כך, כשנודע לו שאותה ילדה מתה בעת סיבוכי לידה, חזרה התחושה המעיקה ובבת אחת נזכר בנסיבותיה ושוב כעס על עצמו — למרות שכבר עבר את גיל שלושים — על כך שאין הוא חושב על האסון הנורא כי אם על עצמו ועל עצמו בלבד.
אבל באנקדוטה זו נזכר אך באקראי, ובהיותו בוגר ומיומן בעימותיו עם הכאב, לא התעכב בעניין זה יותר מרגע קט והדחיק אותו בהתעסקויות אחרות, דחופות וחשובות, שמילאו את חייו ושבו והעסיקו אותו, והשכיחו את המתים על עברם. אבל לא בקלמן בייניש התחלנו את הסיפור ועל כן נחזור לד"ר זוהר.
אין עדיין תגובות