עאידה

זכי דאלי, יהודי מבוגר, כמעט קשיש, הכותב ומגיש תוכנית דוקומנטרית פופולארית בטלוויזיה העיראקית, מקבל יום אחד, בין שתי מלחמות המפרץ, שיחת טלפון שממנה הוא למד שעל סף דלתו מונחת גופה של אישה.

מכאן ואילך מתפתחת עלילה דרמתית, רבת תהפוכות, שדרכה אנו נחשפים לעולמו הרגשי והתודעתי של זכי, שרואה עצמו נצר אחרון לקהילה יהודית מפוארת שחיה ברציפות במקום אחד יותר מכל קהילה יהודית אחרת.

דרך עיניו הבוחנות של זכי מתוודעים אנו לבגדאד המודרנית, זו של ימי סדאם חוסיין, על יפעתה, ססגוניותה האתנית, ניוונה הפוליטי והמוסרי ואסונה.

עאידה הוא רומן תקופה. ככזה הוא מאפשר לנו התבוננות באירועים הן בעיניהם של בני הזמן והן מעמדה מרוחקת וגבוהה יותר. בעאידה, כמו ברומנים תקופתיים גדולים אחרים,

אנו נחשפים ליחסים המורכבים שבין האמן, שהוא לכאורה נציג הרוח החופשית, לבין נציגי המנגנונים השלטוניים שבחסותם הוא שורד ויוצר.

עאידה הוא רומן מורכב וגם סיפור אהבה גדול – סוחף ומפעים ובה במידה בוגר וחכם. זהו סיפור אהבתם של זכי דאלי, שהתבצר לו בבדידות מרופדת מותרות, לבין עאידה, פליטה כורדית שנכנסת פתאום לחייו.

סיפור האהבה המפתיע הזה נמסר לנו בדרכים עדינות וזהירות. המספר פותח פתח לפאתוס העצום הגלום בסיפור שלו, הבלתי אפשרי כמעט, אבל הוא שוזר אותו בנימים של הומור ואירוניה המזקקים ומאפקים אותו.

עאידה הוא רומן שנברא בחותם של גדולה. לצד ויקטוריה זהו בוודאי הישגו הספרותי החשוב ביותר של סמי מיכאל. לפנינו יצירת מופת של סופר והומאניסט גדול שעתידה להיות, קרוב לוודאי, אבן דרך זוהרת בתולדותיה של הספרות הישראלית.

מקט: 1-980-2

לאתר הספר הקליקו כאן

קטע וידאו/אודיו קשור

קטע וידאו/אודיו נוסף

מאמר על הספר בעיתונות

ביקורת על הספר

סקירה על הספר בבלוגיה

מאמר שפורסם על הספר

סקירת הספר באתר סימניה

עמוד הפייסבוק

זכי דאלי, יהודי מבוגר, כמעט קשיש, הכותב ומגיש תוכנית דוקומנטרית פופולארית בטלוויזיה העיראקית, מקבל יום אחד, בין שתי מלחמות המפרץ, […]

---

א. זכי דאלי פקח את עיניו בלב קל, כמעט מחייך לעצמו. היו לו ימים כאלה. אילו הזכיר לו מישהו שזה לא כבר מלאו לו שבעים, היה מגיב בשתיקה סלחנית. הוא גלש לערנות כלאחר שיט שליו במים רוגעים. רחשי הבית נעמו לאוזניו. בעודו במיטה, בחדר השינה המוסק, חש בקרה שרבצה בחוץ ועדיין לא פג עוקצה עם זריחת החמה. מבעד לדלת הסגורה הסתננו הצלילים העליזים של דון ג’ובאני. בטרם יעלה על יצועו היה מתקין את מערכת הסטריאו, אך עפיפה לא ההינה בבואה בבוקר ללחוץ על המתג. מערבולת הקולות של נשים וגברים תמיד הצטיירה בדמיונה כבשר המתערטל על חוף הים, כזה הנצפה בסרטים מופקרים. עפיפה דִרבנה אפוא את אצבעה השחומה והדקיקה של בתה רנין, כבר בילדותה, ללחוץ על המתג המתיר את שיטפון הצלילים. גופה של הילדה נטה להיענות למהומה, דבר שהפחיד את עפיפה עוד יותר. עתה רנין היא סטודנטית ועדיין נכספת לקולות הנשים והגברים הנשזרים אלה באלה, ונותנים דרור לתחושותיהם בעזוז שכזה.

תחושה של שביעות רצון התפשטה בלבו של זכי כשנזכר בכתבה השבועית לטלוויזיה שהכין אתמול למדור “נופים ואתרים”, שזכה לפופולריות בקרב הצופים המשוועים לנוסטלגיה, אפילו היא מזויפת. מתגובות הצוות הטכני הבין שהשבוע מלאכתו צלחה. הנושא היה חיפוש פטריות כמהין בערבות המשתרעות ממערב לרמאדי. אבל לא הכתבה, לא צלילי האופרה ואף לא השינה השלווה, לא הם שחרשו חידודין־חידודין בבשרו של זכי הבוקר. היום הוא יום השישי הראשון בחודש, וכמנהגו זה שנים יבוא אליו הערב נזאר אל־סייד בליווי שלוש בנות. תמיד שלוש בנות בעבור שני גברים. בזכות העוני והמחסור בתקופת המצור הכלכלי ותוכנית “מזון ותרופות תמורת נפט”, השיגה ידו של נזאר אל־סייד את העידית שבנערות — משכילות ויפות. זכי, לא עלה בדעתו להצטדק. כיוון שהיה גבר נדיב, סבר שהוא גם אדם טוב. אדם מוסרי, אמר לעצמו, לא ידחה זר פרחים רעננים רק משום שנקטפו באִבּם. בין כה וכה, אלה ימצאו את דרכם למזבלה. העולם שחי בו שָפַע מזבלות ובתי קברות. הוא, זכי, נמנה עם בני המזל המעטים. זו בעצם תמצית הקוד המוסרי בארץ הקורעת את בשרה מעליה, ואף מסייעת לזרים לעשות כן.

הוא ירד ממיטתו, פתח לרווחה את הדלת של חדר הרחצה ואור פלאי הציפו. כעת עלו בדמיונו שני אחיו המתגוררים בארצות הברית ואחותו לילא, ארכיטקטית באוקספורד. הם השלימו זה כבר עם גחמתו להיות היהודי האחרון בבגדאד. הם זכרו את צלקתו הרומנטית והתחשבו בה, כשם שהתחשבו בצליעתה מלידה של לילא. הם סברו כי גזר על עצמו חיי התנזרות בעיראק הקשוחה והעתירו עליו ככל שהשיגה ידם. הם ששו לעצב מחדש את הבית שבו גדלו. באמצעות המחשה והדמיה אדריכלית הם הקימו לתחייה את הבית שהפך עתה לערבוביה של שחיתות עותמנית, כובד ראש בריטי ואקזוטיות יפנית מרעננת, שובבה. המוצר הסופי הזכיר בית בושת אמריקני מפואר. זכי הצטחק במבוכה עם תומה של מלאכת השיפוץ המהפכני. אף על פי כן הוא אהב כל פינה בבית המידות, שעדיין מהדהדים בין כתליו קולותיהם של בני משפחה יהודית מבוססת מלפני כחמישים שנה.

הוא פנה אל הג’קוזי המבעבע, ובלב כלה הִרהר בנערות האינטליגנטיות הרעננות שתבואנה הלילה אל ביתו. אתה אדם בריא ושׂבע בארץ רעבה ומצולקת, חשב לעצמו. ברגע זה שוקדת רנין, בתו של הנהג, על הכנת ארוחת הבוקר — דבש תמרים, קֵיְמָר, פיתה שחומה, ביצה רכה ותה חריף ומתוק. מבעד לשכשוך הגלים המוקלט הנוטף מן הרמקולים הנטועים בקיר המקלחת הלמו בו ריחות החיים העסיסיים. רחוץ, מגולח למשעי ולבוש חולצת גולף ירד אל הקומה התחתונה. לרגלי המדרגות המתינה לו רנין בחיוך שהאיר את פניה הצעירים. הסרט הכחול שנועד לקשירת שערה היה מתוח עתה על מצחה בגנדרנות מודעת. היא אהבה את מבט ההתפעלות שנשקף מעיניו. היא הבליטה את תפיחת שדיה הזקופים. זה יותר משעתיים היא עושה עם אמה בסידור הבית ובבישולים למסיבה הלילית. זכי נעצר מולה. ידיה היו שלובות מאחורי גבה כמארחת למופת. בחיוך הורתה בסנטרה לעבר חדר האוכל, “בוקר טוב, דודי. הארוחה מוכנה. סחטתי מיץ מתפוזים טריים.”

האֵם עפיפה הלכה לאיבוד במטבח אשר גיסתו ואחותו עיצבו בשׂום לב. בביתה היתה רגילה לקרש החיתוך הניצב על שתי רגליים, שגובהן כעשרה סנטימטרים, ולכיריים של הגז שהונחו על רצפת המטבח. כבנות מעמדה, נהגה לבשל בישיבה. משטח השיש הירוק במטבח הממוזג, מול הנוריות הנועצות בה קרניים רושפות מהתנור, מהמקרר ומהמקפיא — כל אלה נטעו בה תחושה כי היא מציגה כף רגל בארץ לא לה. שאונם של שואב האבק, מגרסת האשפה ומעבד המזון מרט את עצביה. במטבח היו מתגים רבים מדי הנענים מהר מאוד לנגיעת אצבע. היא חשה מגושמת כל כך. רנין גאלה אותה. הנערה התרוצצה במטבח כילדה המתמצאת היטב בצעצועיה המורכבים. היא הפיקה את מלוא התועלת מכל כלי שנקרה בדרכה. זכי מצדו ליווה אותה בתשומת לב מיום שהלכה לכיתה א’. גם עתה כל התכשיטים שענדה נקנו על ידיו, אם כי הוא הקפיד שאלה יימסרו לה באמצעות אביה. אמה עפיפה היתה כה ביישנית וכשפנה אליה זכי בדברים לא הישירה את מבטה אליו.

זכי לא הניח לגיסתו ולאחותו לשנות את חדר האוכל הרחב, ואסר עליהן לגעת בשולחן הבוק ובשנים־עשר הכיסאות גבוהי המסעד המקיפים אותו, באריחי הרצפה הירקרקים ובנברשת על נטיפי הבדולח המשתלשלים ממנה. בעידן אחר, בזמן רחוק, המו שם קולותיהם של הסועדים בחגיגות המשפחה המורחבת. שם נערך סדר פסח, שנה אחר שנה. שם חיללו הוא ואחיו, בהיעדרו של האב, את השולחן המפואר והשתמשו בו כבשולחן פינג־פונג. צליל הניתור הנוקשה של הכדור הקשיח נשמע כצקצוק לשון נזפנית. קישוט אחד ויחיד פיאר את החדר, היה זה תצלום של אביו על הקיר, מתהדר בעניבת פרפר לבנה ובשפם קלוש שהכריז על עלומיו הארוכים של האב. לעומתו, זכי ואחָיו מעודם לא טיפחו שפם. ניסיונותיהם לעשות כן הניבו תוצאה מאכזבת. הם התביישו בעורם החלק אשר מיאן, כאדמה שחונה, להצמיח כסות של ממש.

בשאר ימות השבוע, כאשר רנין ואמה לא פקדו את ביתו, אכל זכי את ארוחת הבוקר במטבח המודרני. השולחן הקטן הלם את בדידותו של הקשיש בבית המידות. משפטו של פרימו לוי באחד מספריו הדהד בו עתה: “אל החום הרגוע של הבית אשר נעלם”. הנה, הבית עומד על תלו, היכן המרגוע ואיפה היא השלווה? ושמא התמיכה המופרזת שהעניקו לו אחותו ושני אחיו, נועדה להבטיח שהוא זכי דאלי יוסיף לגור בבית ולו כדי שלכיסופיהם ולגעגועיהם יהיה מען מוחשי.

הוא כיבד את ביישנותה של עפיפה ונמנע מלהיכנס למטבח בנוכחותה. עם זה, ארוחת הבוקר החגיגית שהכינה לו רנין היום הדגישה את בדידותו וכרסמה בתאבונו. אפשר שתאבונו נפגם גם בשל הכורח לצאת אל הגן המפשיר לאטו בשמש ולנהל שיחה של לחשושי יגון עם שכנתו סאמיה. לבסוף נעשה אדיש אפילו לפיזוזיה של רנין. המחשבה היחידה שעלתה בו למראה גופה הגמיש היא כי בימי מצוקה וחרדות נקטפים עלומי הבנות מוקדם, מוקדם מדי.