החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אירבוס A320

מאת:
הוצאה: | 2017 | 215 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

גיבוריו של מחזור הסיפורים אירבוס A320 חיים ופועלים בזירות שונות, אך דומה שיחדיו הם מצטרפים לביוגרפיה מגוונת של דמות אחת, שכמו משנה פנים וזהויות, ושרשרת הסיפורים הופכת כך למעין רומן, הפורש את סיפור חייו של אותו אדם עצמו בגלגוליו השונים.

תחילה הוא חייל בבסיס טירונים, רדוּף מועקות ורווי סיוטים, בהמשך טכנאי טלפונים מפוטר, הפוגש זמרת גחמנית ממוצא אתיופי וצייר זקן, ערירי ומוכה־דיכאון, אבל הוא גם יועץ עסקי המבלה שעות בטיסות טרנס־אטלנטיות, והוא ספורטאי מבוגר ועקשן, ואצן אובססיבי, ורוכב אופניים שמטפס בהרי הגליל, נפצע קשה, והזיות הכאב שלו מולידות שיחות מוזרות עם עורב שחור־מקור.

ובין לבין, ובתוך, הוא בורח אל צרפת שמעבר לים, נלכד באהבה בלתי אפשרית עם רואת־חשבון אתלטית – שהיא אחת מתוך שורת נשים התופסות מקום בחייו של הגיבור – פעם בזהותו האחת ופעם באחרת, והרפתקאות האהבים הנרקמות אִתן מסעירות את חייו ומעניקות עוצמה, צבעוניות, כאב ודרמה לחוויותיו, בכל גלגוליו.

אירבוס A320 הוא ספר ביכורים למחברו, עמנואל בלחסן, שכתיבתו מפתיעה בבשֵלותה. הוא מפליא לשרטט עד דק את מכאובי הגוף והנפש של גיבוריו, לשחזר מערכות יחסים מורכבות, לתאר נופי מדבריות וערים, לשוב אל תמונות ילדות, כמו גם אל סצנות־אהבים דרמטיות, או פתטיות למדי…

אף שהעלילות מחליפות זמנים, מקומות וגיבורים, הן מתגבשות לכדי רומן־סיפורים מטלטל ומרהיב, בעיקר בשל כישרון הכתיבה של המחבר, שהוא נדיר ביופיו ובאיכותו.

מקט: 4-31-6324
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


המחנה

שינה רצוצה

שדה ענקי של חמניות. מישורי נצח של חמניות פורחות וזקופות בצהבהבותן התמירה נפרשים ונפתחים אופקית, עד לחיבור המשוסף שבין הקרקע לשמים. משבי רוח משתנים יוצרים בתנודת הפרחים אדוות קטנות, המתגברות ומגביהות לתנועות גליות.

לפתע, שורת פרחים ארוכה קמלה באבחה אחת והכתרים הזהובים מרכינים ראשם מטה בכבדות אל גבעולי החמניות הארוכים, הכומשים כספגטי מבושל. גל הנפילה של השורה הראשונה נושק לשנייה, וזו לבאה אחריה, עד שריצת הצונאמי הפועלת כחרמש אדיר אוחזת במישורים הזהובים, המשחירים. נהמה רחוקה קרבה במהירות, נהמת אלפי הגבעולים הקורסים והפרחים הניתזים גוברת ברעם מתגלגל. צפירה איומה קורעת את אוזנַי. נעלמו החמניות, הכול נבל והשחיר. צייה קפואה ושוממה.

צפירה נוספת, מחרידה וממושכת, זועקת בראשי, פורעת בשרעפי ומנתצת את חלומי לשבבים חדים ומדממים. ראשי מציץ משַּׂק השינה, ונוף בצבע חאקי, קלוע בחבלים שעירים של תקרת האוהל, ממלא את עינַי.

בוקר חדש במחנה.

תכונה ערה בחוץ, אבל קצת קשה להבחין במתרחש, בעיקר באשמתן של קרני הזריחה המסנוורות שמתנפצות אל הערפל הסמיך. שוב כל רגע רשום וכל דקה מקוטלגת. אין שנייה פנויה שתעופף לה כך סתם בחלל, ואם כן, היא תילכד בתוך מאית השנייה, תוכנס למעצר ושאר תשעים ותשע המאיות תועברנה לשימוש מיידי.

תורן המטבח לבוקר זה מילא את תפקיד קצין הסיר הקשוח. היה מודד כל סמ"ק של המרק הדליל כאוויר ההימלאיה ומגיש ביד קמוצה שתי פרוסות לחם דקות. ללחם יש טעם של חול וכל לגימה מהמרק שיורדת בהצלחה בגרון חושבת על הלגימה שאחריה. אין זמן להתענג עליה, אין טעם וגם לא כדאי. בעצם גם לוּ רציתי — מזה זמן איבדה הלשון את בלוטות הטעם מהבקרים הקפואים, והגוף הרפה חסר אנרגיה.

המסדרים אינסופיים. הספירה ארוכה, מהדהדת בריטואל הפקודות הנצחי, היומיומי. מוכרחים, כמובן, להישאר לעמוד זקופים על מנת להיראות בריאים. בוקר קשה, ככל בוקר.

כבכל בוקר, נאבק למחות את ההבעה של ארבע שעות שינה טרופה והזויה ומנסה להשתכנע עד עמקי נשמתי הרצוצה שישנתי שמונה שעות של לילה בריא על מזרן איכותי וכרית מלאה בנוצות אווז צחורות. הקור מצמית, חודש נובמבר המתעתע של 1990, שהתחלפו בו קור עז וחום יוקד בתוך פחות משבועיים. הקרח נוגס בכפות הרגליים כמו תולעים עקשניות, חודר מבעד לסוליות השחוקות. אני מוכרח להניע את פלג גופי התחתון. העליון צריך להישאר יציב וללא ניע. מוכרח להפעיל את גופי כדי לא לקפוא למוות.

הייתי מזהה מבעוד מועד את השלב הקריטי שבו היו מתעצבות שורות המסדר, ומשתחל בזריזות לשורה הרביעית כך שלא אבלוט ואוכל להניע את רגלי. שורה רביעית — כדי שלא אהיה רחוק מדי, אוכל לשמוע מה קורה ולהישאר מעודכן וערני, שחלילה לא אחמיץ את הפקודות. עוד יתרון חשוב טמון בשורה הרביעית־חמישית במסדר הראשון בבוקר: האוכל. יותר נכון, המרק. הספלים הראשונים דלילים במיוחד, אך מן השלב של מחצית הסיר, המרק הופך איכותי יותר ומזין במשהו את הגוף התשוש.

אני נאחז בציפורניים חזק ככל יכולתי, נצמד לחוקים הקטנטנים שמעצבים את היומיומיוּת הקשה. ההֶרגלים הקטנים, המונוטוניים, הלא חשובים, שהעמקתי לחקור בהם, שצללתי לתוך קיבתם המודלקת והחולה דרך פיית בלון קטן וניפחתי אותם מבפנים — הם היו סוד ההישרדות שלי.

אף על פי שנראה שכולם מנסים לתפוס מקום טוב בתוך התרוצצות הבוקר הכאוטית, בסופו של דבר כל אחד מתייצב במקומו הקבוע, כך גם אני. המקרים היחידים שחייבו תזוזה ושינוי סדרי מקום היו כאשר אנשים לא שבו עוד מיום עבודת הפרך הקשה. ההרגל הזה, הפותח את שגרת היום, חזק מכל היגיון. עוצמתו באה לפעמים על חשבון תועלת אחרת. זו מלחמת הישרדות ופשוט אין ברירה. גם בתוך התוהו הקשה הדיכאוני ביותר, הצבוע שחור, אני מוצא נקודה לבנה קטנה. בנקודה הזאת אני מסדר לעצמי מיקום, מיטה, שמיכה, מארגן את הנעליים בדרכי (קצותיהן על קו שפת המיטה המתקפלת), בונה מיקרו־סדר פנימי ואישי (שלא תלוי בסדר היום המוכתב מלמעלה), כמו למשל מאיזה שרוול עלי להתחיל להתפשט, או אם ללבוש את המכנסיים קודם ברגל שמאל. אסור לי לתת להם לשלוט ברגעים האלה. ביום שאתן להם להוביל, הפסדתי, את זה יודע כל אחד כאן.

אם מישהו מחליט להרים ידיים לכניעה — במקום הזה שאין בו חוקים — הוא יודע היטב שלא יונף שום דגל לבן. במקום הזה אין דבר מוביל למשנהו, באופן שהכיר כל חייו. אחד ועוד אחד אינם בהכרח שניים. לעתים זה קורה, אך אסור לבטוח. כך או כך, שום רצף של מעשים — טוב או רע, נכון או לא נכון — לא יוביל לסוף הצפוי, הטבעי, זה שאדם הורגל אליו לאורך חייו. הכול תלוי בהחלטות מלמעלה, בקריזות רגעיות ובשיגעון של מפקד שאשתו רבה אִתו בלילה הקודם, או שחתך את לחיו בשעת גילוח הבוקר והביט בפניו בראי. דבר ממה שאעשה לא יבטיח לי חסינות מפני כדור העופרת שיכול להישלח אלי כמעט מכל בעל דרגה כאן.

ברגעים אלה עולה ועולה חשיבותו של מיקרו־החיים שלי. נשקם של הרגישים דל באמצעים, כפי שזיהיתי אצל ניתאי — שכמוני, לא הגיע מבית מחוספס. כל אחד והמניירות הקטנות שמחזקות לרגע, שיש ביכולתן לבטל לעתים רסיס פוצע של ייאוש קטן. זה לא פשוט, את שכבת ההגנה הדקה יש לטפח בתחכום ובזהירות, שלא תקרוס לפתע. ערפילי השניות הפנויות הם ניצוצות החיים השלמים שממתינים לי באופק האוורירי, המרוחק. טיפות טל דקיקות שאוכל להתעטף בהן ולהסתתר מאחורי המסך המעושן והמטשטש שהן יוצרות. רגעים אינטימיים שלי עם עצמי, רגעים שאני מוכרח שיהיו רק שלי, מבין כל מאות אלפי השניות הספורות והמדודות, שאפילו ניתאי מהמיטה הסמוכה לא ישתתף בהן.

מתוך שק השינה שלי חשתי שבקרוב מאוד נצטרך לקום. תמיד ידעתי כמה דקות לפני, אם בגלל האור שהסתנן מבעד ליריעות האוהל אל שק השינה, אל העפעפיים ואל קורי השינה, או בעטיו של הקור שהגיע לשיאו רגעים ספורים טרם זריחה. כך או כך, עמוק בפנים, מתוך תהומות שק השינה שלי, התפללתי שיקרה נס ולא אצטרך לקום, שלא יתחיל יום חדש, שלא תפציע שוב מפלצת חדשה, ומצד שני, שנקוּם כבר, שיפסיקו לפצוע אותי החלומות מבשרי החורבן הללו שמטלטלים אותי כל לילה.

"השכמה! חמש ורבע! השכמה!" הגזירה שוב ניחתת עלי. המציאות הזאת, שמנצחת תמיד, מכריעה כל דמיון, תקווה או אשליה, בעיקר את אשליית אי־קיומו של היום הבא. למוח לא שמורה הזכות הבסיסית לייצר אשליה כזאת. כל תא מגויס ומטולטל עד כדי אפיסת דמיון.

"חמש עשרים ואחת!" צורח רוברט, השומר האחרון בסבב שמירות הלילה. תמיד היסטרי, תמיד מעיר את כולם בשאון רב ובמהומה גדולה. נחמד יותר היה כאשר הגיע תורו של נתנאל ממחלקה שלוש להיות השומר האחרון בסבב. להבדיל מרוברט הרועש, נתנאל — בחור מצחיק וטוב שיכון ל', שאחותו הייתה דוגמנית יפהפייה, נהג לעבור ממיטה למיטה לאורך האוהל בלחישה עדינה ומתוקה: "בוקר טוב נשמות חביבות, בוקר טוב נשמות טהורות, צריכים לקום." מבטא צרפתי קליל ליווה את קולו. "כן, כן, כבר בוקר אין מה לַשׂות, אז לקום בקשה." קולו הענוג אך הבוטח ליטף את האוהל בצליל אמהי משהו, מקהה במקצת את תחושת הכאב של קץ השינה הקצרצרה והלא מספקת.

הבחנתי בשקיפות עורו של נתנאל. קצות החיישנים שבראשי זיהו מיד את תדרי נפשו המקרטעת מעט וזקוקה למיני טקסים פנימיים ולשפע שכנועים, בדמות בדיחות רבות ומשפטים מבריקים ומשעשעים שישדרו ביטחון.

מבט אחד ממנו אישר לי שהוא יודע את שזיהיתי. חיוך קטן עם קמט עגמומי וצל קטן בעין שמאל בישר לי: "כן, אנחנו באותה סירה שברירית".

לבוקר ההוא היה מתוכנן אימון קשה במיוחד. קפיצות, מתיחות ושוב קפיצות ומתיחות וכפיפות. מתכוננים לריצה ארוכה. העיניים דומעות מצליפות הרוח הקרה. הסמל הוותיק זייץ מדגים איך למתוח ומה לסובב, לקפוץ, לנעֵר ולפשק. קולו נמרץ וצולף בנקישות חדות. המפקדים הזוטרים מתרוצצים סביב, יראים מהסמל הקשוח, עסוקים למראית עין.

גרירת רגליים כבדה ואיטית, גריסת החצץ והחול ושקט מצטחק. ניתאי מגיע סוף־סוף, מצטרף למחלקה, כרגיל באיחור קטנטן, אבל מושך תשומת לב. זייץ שולח אליו איזה המהום מפחיד, אצבעו שלוחה לעברנו, אל השורות הממתינות בתזוזות קטנות ומזיעות של אחרי החימום, מתכוננים לריצה.

לניתאי היו עיניים קטנות מאוד ועפעפיים שמוטים במיוחד שיצרו מראה של פודל המצוי בתנומת אחר־צהריים תמידית. באופן פרדוקסלי, ככל שהתאמץ להסתגר ולהתקפל אל תוך עצמו, דווקא גרם לחריגותו לבלוט, לחבריו למחלקה שלו ללעוג לו ולמפקדיו להתאכזר אליו יותר.

ענן הדיכאון של הבוקר החל מסתלק מגופי המזיע תחתיו ופיסות של צמר־גפן התפזרו בשמים בזחילה איטית. דומה כי שאריות הלילה טרם התקלפו עד תומן ושביבי התקוות לא הועמו לגמרי. אולי יבוא מישהו מהאופק המדברי, מן השמש הזורחת, ויגיד משהו שונה, חדש. שיאמר שהולכים הביתה. כן, הביתה. דמעות של קור נמהלות בדמעות געגוע. שיספר בחיוך שהכול כבר נגמר והולכים, ותלאות היום יבוטלו.

"קדימה! עוד! לא להפסיק!" הקול המעצבן של הסמל זייץ מנחית חזרה אל הקרקע הקרה, השורטת. צינת האוויר עדיין מנסרת בנו, אבל השמש כבר משלחת אותות חום זעירים שנקלטים בתשוקה בקצות האיברים המכחילים.

"אחת! שתיים! שלוש…! ראוס!" שואג זייץ ברעם קולו. סבך של שוקיים נעות ומצטלבות בניע כאוטי, כגזעי שתילים צעירים מטואטאים בסופה. עשרות נעלי ריצה מזנקות בתנועה וכולם פוצחים בדהרה. משהו קורה לי עכשיו. אני נפרד לכמה דקות מהישות הפיזית שלי, מגופי. אני מרחף מעל, מביט למטה ורואה את עצמי רץ. הסמל זייץ פותח פער. הוא אלוף צה"ל בכושר קרבי. אני מרחיב צעדים ומגיע אליו בקלות. הוא מסובב את ראשו בהפתעה גלויה ומגביר את הקצב ואני משיב לו בקלילות, סוגר את הפער כהרף עין. כל שאר המחלקה נשרכת מאחור במרחק הולך וגדל, מיטשטשת לכדי כתם אנושי מתנועע.

הסמל נדהם לגלות את היצור המפוחד שהוא מכיר חי ונושם, בעיקר רץ.

האוויר עושה לי טוב ומשהו במבט של הסמל משתנה: המעטפת הקשיחה נסדקת אט־אט כאדמה חרבה לאחר שיטפון שיבש. אני מבחין מבעד להבעת פניו, מבעד להתנשפויות שלו, שאין לו כוח לשחק עוד את משחק הדיסטנס. פתאום הוא אומר לי, "קדימה… בוא," תוך הטיית ראש חברית כזו, שובבה, כמו של אח גדול שגורר אותך למעשה שטות.

שנינו מגבירים את הקצב למהירות רצחנית ממש. הדופק מכה באוזני. הלב מרעיד את חזי הפועם כמפוח יעיל. אני מחייך אל הרוח ואל הנוף הצחיח והשלֵו. לראשונה מזה חודשים רבים אני לוגם אוויר חף מטעם מוות מריר. אוויר מתקתק. השמים נצבעים לפתע בתכלת אמיתית, הממלאת את מקומו של האפור המעיק, הקבוע. רגלי בתנועה רצופה ואני קליל כנוצה צחה, נוגע לא נוגע בקרקע.

משהו מתקלף בי, הולך ונחשף. הנה אני כפי שאני מכיר את עצמי שנים. סוף־סוף מתחיל לזהות את עצמי תחת הבשר המתנשם והמזיע.

חורף של שנת 1978. יחף ושדוף. כפות רגלי חשות את הדשא הלח. "למקומות… היכון… ALLEZ!" הפקודה ניתנה במבטא צרפתי כבד. מימיני ומשמאלי רגליים גדולות ושעירות. אני מתחרה בחברי המושב המבוגרים. כמה זוגות רגליים לפני. חלקן נסוגות לאחור, מלוּות בקולות נשיפה מתרחקים.

עוד זוג רגליים אחד… עוד חמישים מטר… הדשא כנהר ירוק הזורם לאחור. אני רואה את פניו של אנדרי רופא השיניים, אביו של רוני, שמחכה לנו בקו הסיום הווירטואלי אך הידוע לכול. פרצופו המחייך גדל במהירות מסחררת. אני יודע שניצחתי. גופי הקטן מקבל טפיחות של כבוד ממבוגרי המושב המשתאים.

שאר החברה של המחלקה מגיעים אלינו לאחר שהסמל זייץ ואני ממתינים להם כמה דקות בהילוך מתנשף. הוא בשלו ואני בשלי. הרגל כואבת כאבי תופת ובקדמת הקרסול לאורך העצם אני מרגיש בליטות ושקעים. זה לא אני שרצתי, לא גופי ולא רגלי. זאת הולוגרמה יפה שלי מלפני המחנה, של אושר קצר וטהור. ברגעים אלה אני מלאך. לא חש כאב, צער או עייפות. אין בי בשר, רק רוח, רוח בוקר מדברית וקרירה.

הקציבו לנו שבע דקות ללבישת מדים. בזמן הזה אני שוב נעטף בעל כורחי גם בדמות החודשים האחרונים שהשתלטה עלי. אני נושם נשימות ארוכות ועמוקות יותר, כדי להתגבר על התעוקה בחזה ועל הדמעות שמהדקות את אחיזתן בגרוגרת. אין למי לצעוק ואין מה לעשות. המדבר סוגר וחונק במהירות.

רוח הבוקר הופכת לרוח רעה. כמה שניות לפני שאנחנו מתייצבים בשלשות אני מחטט בתיק הגדול, בין כל הגופיות והגרביים. אני מוצא קופסה מלאה בשוקולדים וחטיפים שנארזו לפני שבועיים בידיה האוהבות של אמי. אני מביט בקופסה והדמעות עוברות את שלב הגרון ומטפסות לעיניים. אין לי יותר אוויר לסגור בו את הפתח שנפער באזור מִפתח הלב. המועקה קורעת את בית החזה, אבל נשארת שם. אני לא מעז לפתוח את הקופסה, אני לא יכול להרשות את זה לעצמי. בתוך הקופסה הזאת מסתתר אני, האני שהכרתי היטב כל חיי, מעוטר בשמחת חיים. אם אפתח אותה אפגע בתוּמת הזיכרון שהבאתי אִתי. אני מלטף אותה באצבע, סוגר את התיק ורץ למסדר.

מה יהיה עכשיו? אֵם כל השאלות!

הלא נודע הוא בעצם המוטו של המחנה. ממנו פחדתי יותר מכול. שיגע אותי חוסר הוודאות וחסרונו של המידע, שנמנע מאתנו בכוונה תחילה. במצב כזה כל דבר יעלה על הדעת, הכול יכול לקרות וגם יכול להיות גרוע יותר. אין אפשרות להתכונן נפשית לדבר. כאוס טוטאלי: אחד ועוד אחד לא שווים שתיים וגם לא שלוש, אלא רק מה שיוחלט באותו רגע מלמעלה.

מלמעלה — מילה אחת שקיפלה בתוכה הכול. את כל חרדותינו, שנאותינו, ציפיותינו, תקוותינו וייאושנו. ואכן מגיע הרגע: הרס"פּ יצחק דדון מקריא ביובש את רשימת המספרים האישיים שלנו ומוסיף: "תוך שתים־עשרה דקות מכינים אפודים ומחסניות, נשק בכוננות מלאה ומתייצבים ליד הטיולית, יורדים לפְרידְריכְסְהָאפֶן!" זו לשון ההודעה המייאשת. הספירה החלה: "אחת… שתיים… שלוש!" הלחץ באוזני גובר והן נסתמות."

"איין, צוויי דריי… זיבן, אכט…" מהדהד הקול בצליל עמום.

השמועה נפוצה מיד. כולם פותחים בריצה מבולבלת להכין את הציוד כמה שיותר מהר. המשמעות המעשית היא שאפילו האוהלים העלובים שבתוכם עומדות המיטות המסכנות שבבסיס השומם שוב לא יהיו.

גם לא הציוד הפרטי והתיקים מהבית.

כלום.

רק מרחבים שוממים והרים שקופים.

ישנים על הקרקע, קמים ומתאמנים, אוכלים בישיבה על החול, קמים ומטורטרים. עובדים בפרך וזהו.

השמועות שזרמו מפרידריכסהאפן, מחנה שהיה ממוקם ליד הר קרן, היו רבות ומפחידות ביותר: חיילים השתגעו, טירון נמצא באמצע שומקום מתגולל בצואתו וקצף על שפתיו. תנים נגסו ברגלי חיילים בשנתם וכמובן, השם מהלך האימים; אוברשטורמפיהרר קארל, מוותיקי קציני הר קרן, הסדיסט המטורף, ההוגה הגדול של הטרטורים וההתעללויות.

הפחד משתק אותי ולא רק בגלל השמועות הנוראיות על פרידריכסהאפן אלא בעיקר מפני שכבר שיתאיידו מעט השניות שהצלחתי למצוא בלילה, אחת לשבועיים, כדי לרוץ לטלפון הציבורי העתיק שבקצה הבסיס ולהתקשר הביתה. תישלל ממני האפשרות להביט בקופסת השוקולדים שבתיק או בטלית והתפילין המקופלים בתוכו. שני המעשים הפעוטים הללו, גלולות אנרגיה זעירות אך עוצמתיות, אותם ערפילי השניות הקטנטנות, הנסתרות מעיני המפקדים וגלויות רק לעיני. איזה פחד! אפילו רגעי נחמה דלים אלה ייגזלו עכשיו! פתאום הבסיס העלוב נראה כמקום חגיגי ומבטיח לעומת המקום שאנו עתידים לבוא בקרבו. ייאוש מטפס באכזריות מתוך הקיבה לעבר הלב והגרון. כולם סביבי רצים ומתרוצצים, ואני נטוע במקום, משותק מאימה.

שיירת הטיוליות העלובה — רכבת המשא הצה"לית — אוספת אותנו. האבק מיתמר לעננים בצבע מוקה. כולם מנסים לנשום דרך החלונות הצרים של קרונות העץ העתיקים. סביב רק חול ואין פיסת אוויר נקייה. הפיות היבשים, הצמאים לחמצן, נפערים. הלשונות המשתרבבות, לבנות מיובש. כולם מטפסים על הציוד ועל התיקים כדי להשיג קצת גובה, להתקרב לחרכים של טיולית ה־Volvo המיושנת, הדומה לקרון עבש, המוביל בקר. החזקים דורכים על החלשים, החלשים על הציוד, והחלשים מאוד מתגוללים ונרמסים מתחת לערב־רב האנושי המתנשף.

אני יושב על ספסל מאובק, מביט מבין עשרות הידיים והראשים החוצה אל הנוף הרץ לאחור, אל מקטעי המדבר המשתלט על האוויר והשמים והנשמה. אין אפילו כביש שיגיד לי שבכל זאת יש משהו שיכול לחבר אותנו לעולם, שיהיה עורק חי ומלא חמצן שיוביל אל הלב הפועם של ההיגיון.

שיירת הטיוליות הלבנות, עם הכיתוב הכחול 'טיולי הדרום', הפכו חומות, שועטות במהירות. הרכבת מיטלטלת בנוף שהופך צחיח ושומם וחד־גוני יותר ויותר.

שטיחים ארוכים של שממה נהדפים לאחור, נקטעים מדי פעם בשיח מכווץ ששרד את הבלתי אפשרי. כולם מנצלים את הרגעים האלה לשינה חבוטה. אני היחיד שלא עוצם עיניים, לא יכול. אני צריך לחוש היטב את זמן הנסיעה הזה. יש לי מין הנאה קטנה, זעירה ממש, אבל בכל זאת הנאה, אולי שביעות רצון, מהידיעה שהרגעים האלה לא בשליטה, שגם אלה מלמעלה כמונו גם הם מובלים בכל זאת לאיזה מקום ברכבת המשקשקת הזאת, בקרון המוות הזה.

אנחנו הטרנספורט הראשון. המחלקות האחרות בדרך. יורדים מהרכבת ברעש ומהומה, אי־סדר מוחלט, לחץ וצעקות מכל עבר. פקודות עפות מימין ומשמאל, זמנים קצובים נורים בצרורות לחלל האוויר הדחוס ומגבירים את הלחץ. "עוד דקה וחצי למסדר!" "עוד חמישים שניות!" מהומה ואבק, כולם בתוך כולם, קני רובים מתנגשים זה בזה ברעש מתכתי, מדים ירוקים מתחככים אלה באלה, כפות ידיים נשרטות, גרונות ניחרים, עיניים אדומות. הוראות הולמות בראשינו כפטיש, מונחתות בצרחות חדות. רחשי התנשמות והתנשפות של חיילים צעירים ורזים, מוזלמנים שדופים, שמבעד לעורם השקוף ומבין שריגי ורידיהם בגוונים חולניים של טורקיז וארגמן אפשר לראות את עצמותיהם הדקיקות, הריקות מסידן.

עשרות רגליים ילדותיות נתונות בנעליים שחורות וכבדות, נעות במהירות, האחת מחליפה את רעותה במחול מבועת. רק לאחר שמסתדרות השלשות אפשר להרים מבט ולהבחין במתרחש סביב. ומסביב — דיכאון אימים! ישימון עצום ואינסופי של שלוש מאות ושישים מעלות. חשש כבד מפני הבאות הולך ומתחזק. הפחד מהלא נודע, ממספר הימים שאנחנו עתידים להישאר בפרידריכסהאפן משתלט עלי.

המלמולים נקטעים באחת. משתרר שקט מוחלט ומתוח. מולנו מופיע סוף־סוף קומנדט קליין. שנאתי אותו ופחדתי ממנו. גופו היה מלא, עגלגל וגבוה, אגן ירכיו רחב יותר מכתפיו, ולמעלה ראש קטן באופן חריג. חיתוך דיבורו היה חד ושקט, בשיניים מהודקות, כמעט חורקות. והשקט… השקט שלו הפחיד יותר מכול. דממה מבשרת רעות.

מעולם לא התרחש דבר טוב כשקומנדט קליין היה בסביבה. רק מציאות של רוע, של סיוט. אף פעם לא נמצא בו דבר־מה שיכול היה להצביע על כך שהוא שייך למשפחת האדם. הוא היה ממוקד בדבר אחד: להפעיל את המכונה הצבאית הגדולה והמדויקת להפליא.

"הולכים להתאמן בשטח הפתוח. לא תהיה מנוחה בשום מצב, גם אם יהיה חם מאוד או קפוא ותוכרז 'הפסקת אימונים', גם אם שכבת קרח תקפא על הקרקע או שהאדמה תבער לא נפסיק את האימונים ולא נבטל אותם." מלמול רוגש רוחש בעקבות ההודעה הבלתי חוקית. הוא מהסה אותנו בתנועת יד חדה וקצרה. "נתאמן גם בשבת, נעבור את כל סדרת תרגילי הפרט, חוליה, מחלקה וכן נוכח איומי סדאם חוסיין תרגילים בשטח בנוי ותרגיל מוסק."

בעקבות האיום מכיוון צפון־מזרח והתעצמות האינתיפאדה ברצועת עזה, התיר הצבא להתאמן גם בימי שבת וחג. לכל חייל היה מעבר לציודו הקבוע, גם תיק נישא מבד חזק הצמוד לירך ובתוכו מסכת אב"כ.

התחלנו להתארגן על פי פקודת הסמלים מצוחצחי המדים ובוהקי הדרגות, מדורבנים בלהיטות על־ידי המ"כים עלובי המדים מהמחלקות שלנו. לכל מחלקה היה סמל משלה שפיקד על התרגיל. הסמל זייץ הדגים למחלקה שלנו את תרגיל הפרט, הזחילה, ההיתקלות באויב, הגלגול, ההתקפה והירי תוך כדי ריצה אל היעד. הגיע תורי. אני חובש קסדה על הראש ונראה כמו פטרייה גדולה וצרה, מורעלת.

זייץ הוותיק נותן פקודה ואני מתחיל בתרגול היבש, מסתער קדימה כשאני צועק במקום לירות "אש־אש, אש־אש נתקלנו מלפנים!" הסמל לצדי דופק לי על הקסדה בצרחות איומות "נתקלת…! נתקלת…!" מושך את ההברה האחרונה בצורה גרונית "ת… ע….ע…ע…"

"אש־אש! אאאש…!" אני צורח בגרון ניחר.

אחרי שכל אחד ביצע את תרגיל הדֶמֶה, עברנו לבצע את אותו תרגיל באש חיה. זה כבר היה עניין אחר לגמרי. פתאום המקל יורה צרורות ברעש מחריש אוזניים. כדורים מבריקים וחדים טסים ומסתובבים סביב עצמם במהירות אדירה. כדורי נחושת זהובים־אדמדמים, מפלחים את האוויר בצווחה חדה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אירבוס A320”