ד"ר דב ינאי הוא מומחה בעל שם בינלאומי בתחום משאבי האדם. יועץ לחברות ויחידים, בארץ ובעולם בפיתוח הפוטנציאל האנושי. ייסד […]
כמו אגדה על ענק וגמדה
הָיֹה היוּ פעם ענק וגמדה… כך מתחילות אגדות הילדים, אבל הסיפור שלנו איננו אגדה והענק והגמדה שבו לא היו בני זוג כמו באגדה, אלא אח ואחות.
בסיפור שלנו הענק גם לא היה בדיוק ענק, אבל הגמדה הייתה מאוד גמדה.
כשהענק הלך לבדו ברחוב, אף אחד לא הפנה את הראש אחריו. האנשים ברחוב ראו סתם ילד – לא ענק או מיוחד – קצת שמנמן, קצת חזק, ילד רגיל.
אבל כשהלך ברחוב ליד הגמדה הוא היה הופך לענק ואיש לא נשאר אדיש אליו ובכלל, נדמה שהרחוב שוב לא היה אותו הרחוב – רבים הפנו את הראש. ועל פניהם של מי שלא עשו זאת אפשר היה לראות את המאמץ לרסן את מבטי הפליאה וההשתאות ולבלום את רצונם להביט בתופעה ולעקוב אחריה.
אחדים חייכו, אולי כיוון שזה הזכיר להם את הקרקס עם הליצנים והגמדים, או אולי מפני שסתם רצו להיות נחמדים למסכנים.
אחרים העלו על פניהם מבט חוקר, כאילו בחנו את התופעה לצורך דיווח מחקרי על הפרופורציות המוזרות של הגמדה: אורך גפיה ביחס לגוף, ראשה הגדול לעומת גופה הזעיר. כי זאת עליכם לדעת: הגמדה בסיפור שלנו לא הייתה סתם גוף קטן־ממדים, אלא גוף משונה בעל ראש גדול וגוף מעוות, מסקרן ומפחיד כאחת.
הכי ישירים היו הילדים. רובם לא יכלו להתאפק כשראו מולם לפתע בובה מוזרה מהלכת ולה רגליים קצרות, ובתמימות של ילדים היו צוחקים, מצביעים באצבע וקוראים לחבריהם לבוא ולראות. כמה מהם אף היו מתקרבים כדי לגעת בה.
"אימאל'ה, מה זה?" היו קוראים בהתרגשות ובבעתה, והאמהות היו מהסות אותם, "זה לא יפה להסתכל ככה ולצחוק!" כשבאמת התכוונו לומר, "תניחו כבר למסכנה הזאת."
הגמדה הייתה ממשיכה בדרכה כאילו ההמולה הזאת לא נוגעת לה, אך בתוך תוכה היא כאבה עד מאוד. היא למדה לחיות עם הכאב, כי מה עוד יכלה לעשות? לשנות את עצמה? לשנות את העולם? היא לא הכירה הוויה אחרת. מרגע הולדתה הרגישה שונה. עוד לפני שלמדה להביט בעצמה בראי. היא הבחינה בשונותה דרך מבטי הכאב, האכזבה והבהלה שנתנו בה הוריה. הראש הגדול על הגוף הקטן חש כבר אז שיש בו משהו מיוחד ואחר.
בעיקר חשה הגמדה בשונותה בזמן הביקורים הרבים בבתי החולים, שבהם מומחים שונים וגם סתם סקרנים עסקו במדידות גופה המוזר והזריקו לה זריקות מכאיבות עד אימה שלא הועילו כלל.
אך באותו זמן חשה שהיא גם הכי חשובה ומיוחדת – כל תשומת הלב הופנתה אליה. רק בה עסקו. איש לא התעלם ממנה, אף שרבים ניסו ללא הצלחה להפנות את מבטם הצִדה במבוכה.
לעומת הגמדה שנולדה כפי שהיא, לאחיה לא היה זה טבעי להיות ענק. הוא היה צריך להצמיח את עצמו עד שיהפוך לענק, לא רק בגודלו אלא גם בעוצמתו – ענק שאינו מגלה חולשה, כי לא היה מקום לחולשות של הענק ליד סבלותיה של הגמדה.
כשהלכו ברחוב, לא יכול היה הענק להתעלם כמוה מכל המהומה סביבם. מבחינתו, הם לא היו שניים אלא אחד. הצחוקים הכאיבו לו כמו חצים שננעצו בו, מבטי החמלה היו כסכינים הפוצעים את גופו, והוא נפגע מהלעג שהיה במבטי הסקרנים. הפגיעה והכאב הפכו אצלו לכעס שהלך והתעצם.
אין עדיין תגובות