החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

על בהונות

מאת:
הוצאה: | 2017 | 255 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

לפעמים היא תוהה לאן נעלם. למרות שכמעט שנתיים אין לה סיבה לדאוג, היא לא ממש מאמינה שהוא איננו ניצב מאחורי דלת, או יושב על הספסל בגן מול ביתה, או ממתין מנומנם במכוניתו. מדי פעם היא בטוחה שראתה את צלו בעקבותיה, או חשה את חום גופו חומק לידה, ברור ובהיר לרגע ואז נמוג.

גם אחרי שפנו איש לדרכו ממשיך אוריאל, אהוב נעוריה של נעמי, לעקוב אחריה בעיקשות: הוא כותב אליה, שותק אליה בטלפון, קשוב לנשימתה, מתעד את לכתה ובואה ומבטיח איחוד מחודש ומזהיר. במשך שנים נעמי כבולה, ממתינה ונזהרת. היא עושה כל שביכולתה לשכוח או להישכח, לקיים מראית עין של חיים עצמאיים ולשמש אֵם ראויה לדנה, בתה העקשנית, המסרבת לחוש בסכנה האורבת לשתיהן.

ואז, ביום בהיר אחד, אוריאל נעלם, אבל במקום לחוש הקלה ושחרור נותרת נעמי חסרה וחרדה, ולבה מנחש שרק לקח לעצמו הפוגה, והנה, עוד מעט – אולי עוד היום, אולי בעוד רגע – ישוב ויתבע את עלבונו. בעודה תוהה על מסתורין היעלמותו, היא נכבשת באהבה חדשה ומפתיעה, שפורעת שגרה מוקפדת, ארוכת שנים.

האם יודעת נעמי בלבה שאיחרה את המועד? שהיא זו שחוללה הכול? האם תוכל לחיות בלי אוריאל? האם תוכל לעמוד בגילוי סוד היעלמו?

שלוש הדמויות הללו – האֵם, בתה ואהוב לשעבר, מוצאים  עצמם לכודים בתוך משולש בלתי אפשרי של תשוקה וכמיהה לשחרור, כשסוד אחד, הממתין לפיענוח,  מרחף  על ראשיהם כמשקולת שמאיימת להישמט ולרסק הכול.

על בהונות הוא ספרה השלישי של אילנה וייזר-סנש. קדמו לו חלונות כפולים (ידיעות אחרונות) ומתוך הגוף (הוצאת הקיבוץ המאוחד). כמו כן כתבה את התסריט לסרט אמא של ולנטינה (בשיתוף עם הבמאי אריק לובצקי), על פי סיפור של סביון ליברכט. את המחזה השתיקה (בשיתוף עם המחזאי ניב כהן) ואת מחזה הילדים פחד. סיפורים קצרים ומאמרים פרי עטה התפרסמו בירחונים, במוספי עיתונים ובאסופות מאמרים.

מקט: 4-31-6088
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


נעמי

נעמי לוקחת כיסא ומתיישבת, שולפת מהמעטפה את כרטיס הברכה ששוליו מוזהבים, מוציאה עט ממגירת הסכו"ם ומתחילה לכתוב. כותבת 'דנה', ומוחקת. מלבינה בקו טיפקס, ממתינה רגע, נוגעת בנוזל הלבן באצבעה וכותבת על פניו: 'דנהל'ה שלי, מזל טוב'. ואז ממשיכה, העט רץ מאליו: 'ילדתי האהובה מכול, מאחלת לך שמחה. בלבי אני תמיד אתך. שלך, אמא'.

מחייכת לעצמה, סוגרת ופותחת שוב את הברכה. הדובון שמצויר עליה פוער את פיו ומתוכו בוקעת שירה צרודה של יום הולדת שמח. היא סוגרת ומכניסה למעטפה לבנה, שולפת מן התיק את המתנה שלה, ארנק עור בצבע ירוק־דשא עם תפירה כחולה כהה בשוליים, ארוז בנייר משי דק, שריבועים ירוקים מצוירים עליו. מניחה את המעטפה על גבי נייר המשי, מסובבת אותה לכאן ולכאן ומרפה, הולכת ונעמדת אצל חלון המטבח. עיניה משוטטות על פני הרחוב השומם והיא אומרת לעצמה: הייתי צריכה לכתוב לה דבר מה נוסף, משהו אחר. משב רוח פתאומי מכה בעלווה הצפופה של העץ הניצב ממול, חושף את פתחו של הגן האפלולי הקטן, שלרגע נדמה שאור הבוקר כמו חלף על פניו והסתלק.

יום ההולדת התשעה־עשר של דנה, והיא מתלבטת אם להעיר אותה, לבקש: בואי נדבר קצת דנה. להגיד: חבל שלא התגייסת בסופו של דבר. תירשמי כבר לפסיכומטרי, תחליטי מה את רוצה לעשות עם החיים שלך, תצאי לטיול הגדול כמו כולם, או תמצאי לפחות איזה עבודה. את יודעת שבגילך יש מי שעוזב את הבית?

כבר התחילה לערוך את השולחן, קטפה פרחי אמנון ותמר מהגינה ושמה באגרטל כחול, ובעודה מניחה אותו ליד צלחתה של דנה ואת המתנה על הצלחת, עולה בראשה זיכרון רחוק:

"לא אדומים!" צרחה הילדה, "רק תחתונים כחולים, שמעת? רק כחול אני אוהבת." וכעבור שנים – דנה מכסה את עפעפיה בכחול הזה והקעקועים שעל בטנה צרובים בכחול קובאלט מתכתי, משורטטים בצורות מבעיתות שאפשר לדמיין רק בעננים. נעמי היתה רוצה לזחול אליה בלילה ולמחוק הכול, עד ששוב יהיה עורה של ילדתה לבן וקורן כמו פנינה שמקרבים בחושך לנר.

"העור שלך מבקש ליטוף," נהגה ללחוש לה כשהיתה קטנה ועדיין לא ידעה להגיד "תעיפי את הידיים שלך אמא, הן קרות."

היא מניחה על השולחן קערת סלט קטנה ושני ספלים מקושטים בעיטור ארמני, שנותרו ממערכת הכלים שקנתה בירושלים ביום חמסין אחד לפני מספר שנים. ארבעים מעלות של חום איידו אז את האספלט המאובק, הרגליים נדבקו אליו, כאילו בוססו בדייסה סמיכה. היא השתרכה בין החומות, חרדה למדי. ימים מתוחים היו אז, אבל פתאום התחשק לה לטייל בעיר העתיקה כמו פעם. היא הסתובבה וחיפשה את ההוא שהיה שולף מהתנור בארבע לפנות בוקר פיתות לוהטות שעין צהובה מותכת במרכזן, נזכרת איך עמדו היא ואוריאל רועדים ברוח הבוקר המקפיאה, עייפים מצעידה ממושכת, מחככים כפות ידיים מול לועו הבוער של התנור, להוטים לאחוז בשקית הנייר שניחוח משכר של מאפה עולה ממנה. לשווא חיפשה את הכוך הקטן, את האופה עם סינרו המרובב, ששפמו הענק חרוך בקצותיו וקרחתו מבהיקה כל כך עד שהאש משתקפת בה. בעוד היא סובבת ברחובות שזכרה, עלה פתאום בדעתה שאולי האופה ההוא נחשד במשהו וחיסלו לו את העסק, או פשוט נמאס לו מהכול, והוא סגר ונסע למקום אחר.

היא התקדמה במורד הרחוב עד שמצאה עצמה בפתח הרובע הארמני. נכנסה לחנות הראשונה וקנתה שתים־עשרה צלחות מעוטרות בפרחים כחולים, שש קעריות עם אותה דוגמה, ושישה ספלים. דנה תאהב את כל אלה, הרהרה כששילמה, מתעלמת ממבטו החמדני של המוכר.

ורק כשהחלה לשׂרך שוב דרכה בין הסִמטאות, מחפשת מוצא, קלטה שהיא המטיילת היחידה ברחובות הריקים. לרגעים נדמה היה לה שהדרך מוּכּרת, ואז לפתע קלטה שהיא מסתובבת כך כבר שעות ובעצם מחמיצה בכל פעם את היציאה. הרגישה שתיכף תקרוס על האספלט שהפך לנהר חם שישרוף אותה וכל הצלחות שקנתה יימסו. צלצולים משונים, לא לגמרי זרים, הדהדו באוזניה. אלוהים אדירים, את מי אשאל איך לצאת מהגיהינום הזה?

כשמצאה לבסוף את הפתח היתה כבר מטושטשת מעייפות, זרועותיה הולכות ונחלשות מכובדן של הצלחות שנשאה קרוב לשדיה, כאילו היו תינוק שהיא צולחת אתו נהר של אש.

כשחזרה הביתה היתה מותשת לגמרי. דנה החמיצה פנים, אמרה שהצלחות הן קיטש, החרסינה זולה ותיסדק מהר במדיח, ואיך בכלל היא מעיזה להסתובב בימים כאלה במקום המוטרף ההוא ולסחוב משם את כל הזבל הזה. ירושלים בכלל מגעילה אותה, הדוסים מביאים לה את הסעיף עם התחפושת שלהם, הערבים מסכנים, והיא, אמא שלה, מנצלת אותם כמו כולם כשהיא מסתובבת ברחובות שלהם כאילו שהיא בגן חיות, וכולה מה זה – ירושלים. היא משחקת אותה חכמה על חלשים. צריך לשרוף שם הכול ולהתחיל מחדש. לא ידעה אז אם לבכות או לצחוק. היא בחנה את הפרצוף הזועם של דנה, את הפלומה המרעידה של גבותיה הבהירות, לחייה הסמוקות, שרטוט שפתיה שפלטו את הלהג המפתיע הזה. ממתי יש לילדה שלה דעה על העולם הסובב אותה? ניסתה להיזכר מתי ניהלו ביניהן אי פעם דיון פוליטי. דנה יצאה בינתיים את החדר והיא תהתה אם כדאי ללכת אחריה להגיד לה שבסך הכול חשקה נפשה בטיול קטן, ונכון – המקום ההוא לא שלנו, הוא השתקפות של ניצול והכחשה, מקום של סבל וקיום דחוק… או משהו דומה שיפתח שיחה, אבל היא היתה כל כך עייפה, והרעש הנורא שבקע פתאום מהחדר של דנה מנע את האפשרות שתדפוק על דלתה. מוסיקה היא קוראת לזה, נאנחה. מזגה לעצמה כוס מים קרים והתיישבה בסלון, שומעת את דנה גוררת כיסא, טורקת בחוזקה את דלת ארון הבגדים שלה, וצווחת מילים לא ברורות של שיר כלשהו. היה לה ברור שהצלילים הצורמים שבקעו מעבר לדלת המוגפת מכוּונים נגדה.

היא תוהה מה להכין לדנה לארוחת הבוקר, ושוב עולות בראשה מילות הברכה שהצליחה לשרבט, ושוב גם אותן מילים כעוסות ומיותרות שעליה לסלק ממחשבותיה בכוח. אולי כשיֵשבו לאכול היא תוסיף ותבקש: "בואי נדבר את הברכות שלנו, דנה." כמו שאמרה פעם הילדה לאביה ששכח כתמיד להתקשר אליה ביום הולדתה. הוא התקשר אז כעבור יומיים: "רציתי שהברכה שלי תגיע אלייך מחוץ לארץ בדיוק ביום," קולו היה מתקתק ונטול התנצלות.

נעמי הקשיבה מהטלפון שבחדר השינה –

"אבל כנראה הדואר מתעכב, ארנבונת מתוקה שלי. אל תדאגי, הברכה תגיע אלייך בעוד כמה ימים," שיקר לה בלי היסוס.

"זה בסדר, אבא," ענתה הקטנה בקול רועד מעלבון, "נגיד עכשיו את הברכות שלנו."

הטלפון מצלצל, וגופה כמו משתתק. כך קורה לה בכל מקום בו היא נמצאת – בעבודה, עם חברים או בארץ אחרת. לפעמים היא תוהה לאן הוא נעלם. ולמרות שכבר כמעט שנתיים אין לה כל סיבה לדאוג, היא לא ממש מאמינה שהוא איננו ניצב מאחורי הדלת, או יושב על הספסל בגן שמול ביתה, או ממתין מנומנם במכוניתו. מדי פעם היא בטוחה שראתה לרגע את עדשות משקפיו מנצנצות בחושך, את צלו הולך בעקבותיה, או חשה את חום גופו חומק לידה, ברור ובהיר לרגע ואז נמוג.

היא מרימה את השפופרת, לוחשת 'הלו' צרוד.

"היי, דנה נמצאת?" נשמע קול מהוסס. "זה עידו. אפשר לדבר אִתה?"

"יש לה היום יום הולדת," היא רוטנת. "והיא עדיין ישנה. תתקשר יותר מאוחר או תשאיר לה הודעה בנייד."

"כן, אני יודע, בגלל זה אני…" הוא מתגמגם, "פשוט קבענו…" משתתק וכעבור רגע ממשיך ואומר, "טוב, ואולי גם תגידי לה שאני…" ושוב משתתק.

שניהם ממתינים מעט, לשווא, והיא מנתקת ומצטערת שלא היתה חביבה יותר. זה לא עידו, נבוך וּמְרַצֶּה, קולו מתחלף – רגע גבוה וחורק ורגע גברי וכמעט רועם – שמטריד אותה, אלא דנה שמכעיסה אותה. וחוץ מזה היא שונאת לדבר בטלפון. אילו יכלה היתה מנפצת מזמן את כל מכשירי הטלפון בבית, את הנייד שלה, את המכשירים בעבודה. בין כה החברים שלה, לקוחות, דנה, תמר, ואפילו אבא של דנה – כולם מתלוננים שהיא לא נגישה.

היא מסתובבת בבית חסרת מנוחה, חושבת מה תוסיף לברכה של דנה, תיכף תתיישב ותכתוב עוד משהו, חייבת לכתוב עוד כמה מילים. נעמדת מול המראה התלויה בסמוך לדלת הכניסה, רואה רגליים ארוכות וזרועות דקות, מותניים צרים וירכיים רחבות מעט, חזה כבד עם פטמות שבולטות מבעד לחולצת טריקו לבנה. היא מתקרבת. לפחות הפנים מנחמות, עצמות הלחיים בולטות, השפתיים נדיבות, לא כמו של דנה, אבל מעוצבות היטב. העיניים מעוננות, כמו אצל אבא שלה, שמת מזמן אבל בזיכרונה הוא עומד עוד רגע לבכות. שערה, עדיין משיי ושופע, יורד אל כתפיה, סתור על מצחה. היא מחליקה קווצה, מושכת מטה, מפזרת אותה עד שהיא מסתירה את הגבות. רק הגוף חסר פרופורציה, היא מסכמת לעצמה. זאת אומרת, הוא לא ממש נורא הגוף הזה, אבל מעולם לא היה מספיק אהוב עליה. כשהיא מלטפת אותו היא מנסה בעיקר למחוק איברים, או לחטב אותם בדמיונה.

היא ניתקת מהמראה, ממהרת לחדרה של דנה, דופקת חרש ולא ממתינה, יודעת שדנה ישנה עדיין. פותחת בזהירות את הדלת. החדר חשוך והיא מגששת אל המיטה, מרימה מעט את התריס שמעל לראשה של הילדה, רוכנת מעליה, לוחשת לתוך אוזנה: "מזל טוב, מתוקה שלי, קומי, עידו כבר התקשר, תיכף בטח גם אבא, וחברות שלך ותמר והילדים, כדאי לך לקום מלאך שלי. יום יפה בובה." דנה מתהפכת על גבה, ממלמלת משהו לא מובן, ופתאום מתמתחת ופוערת בבת אחת שתי עיניים גדולות, משפשפת את אפה הזעיר, מגרדת מתחת לבית השחי ובעורף, מבליטה לרגע שפה תחתונה, נפוחה משינה ושואלת בקול עירני ודרוך כאילו לא ישנה כלל: "אבא… אבא התקשר?"

נעמי נרתעת ומזדקפת, בגבה זורמים עִקצוצים. אסור לה להתכופף לזמן ממושך, זה מכביד על הגב ועל הברכיים. אדוות כאב מרחיבות מעגל אל מותניה ומטה אל החלק האחורי של הירכיים. תיכף תיאלץ להתיישב. "הוא בטח עוד מעט יתקשר," היא אומרת. מתלבטת אם לשלוח יד ללטף את השיער המעוך, הצבוע אדום עז. "ארוחת הבוקר מוכנה, דנהל'ה," היא מוסיפה, ולפני שעולה בידיה לומר עוד משהו רך ומרַצה, דנה עוצמת את עיניה, מסתובבת בכבדות לצד השני, ובתוך שניות היא שוב ישנה.

נעמי עומדת מעליה, רעד קל מטלטל את גופה, גרונה יבש. תוהה מה תעשה עכשיו, ופתאום צץ במוחה רעיון: היא תארגן לדנה מסיבה, תזמין חברות, תפנה את הסלון, תתלה בלונים. תהיה גם מוזיקה מהסוג שנערות אוהבות, וכמובן מתנות לדנה, וכיבוד. הן ירקדו וישירו, והיא תבקש מכולן שיקריאו בקול את הברכות שלהן. הרעיון קוסם לה. היא תזמין גם את חנה ומריסה, ואת תמר, אין ספק שתמר תדע מה לקנות ואת מי להזמין.

היא פונה ויוצאת בשקט מהחדר למטבח ומכינה לעצמה קפה שחור. פתאום נדמה לה שהבית מואר מדי והיא מגיפה את התריסים בסלון ומתיישבת. רעיון המסיבה לא מניח לה. הוא קל להפקה, בעיקר כשתמר נוטלת בו חלק. משננת את מספר הטלפון ואת מילות הפתיחה. אני שונאת את הטלפון הזה, אומרת לעצמה, מתקשה לחבר בראשה מילים פשוטות כמו מה שלומך תמר, מנסה להתעודד כשהיא זוכרת את החמימות והנדיבות שזורמות ממנה, את העובדה שתמר לא נטשה אותה גם אחרי שהתגרשה ותמר הפכה לגיסתה־לשעבר. אולי לא אהבה היתה שם, אלא מעין סוג של אחריות. כאילו אמרה תמר לעצמה: היא לא מספיק אהובה, צריך למלא קצת את החסר.

אין ספק שהיא תתפנה ותרצה לפגוש אותה עוד הבוקר כדי לתכנן, ולבטח תשתף גם את ילדיה, הילה וגלעד, שיירתמו ברצון לסייע לאמם. הכול יזרום כמו שצריך וכשיָחלקו שתיהן סלט גדול במסעדה אופנתית ויקרה, תמר תאמר לה שוב שדאגתה לדנה מופרזת.

"תני לה לגדול עוד קצת. את תראי," תפציר בה, "ככה זה אצל בנות. גם הילה מתנהגת נורא לפעמים. היא יכולה להגיד לי שאני נראית עייפה ואני נפגעת עד עמקי נשמתי, אבל היא כל כך מוכשרת, סיפרתי לך כמה קיבלה בפסיכומטרי? ממש לא להאמין, רק שתמצא לה כבר מישהו, עוד מעט עשרים ושלוש ותמיד כל כך לבד."

נעמי תחפור בערימת הירקות שלפניה, תשלוף עגבניית שרי מצומקת, תתקע אותה בפיה ותהנהן אל תמר שתגיד: "וגלעד, לעומת זה, יכול להגיד לי משהו כמו, הגיע הזמן שתתלבשי לגילך, אמא. את מזדקנת. ואני עדיין ארגיש שאני נראית נפלא. אתו הכול אחרת. ככה זה בנים ואמהות."

היא משחזרת מראש כל פרט בשיחתן, הדקות הראשונות נפלאות, מסֵבות נחמה ותחושת משפחתיות. הסלט יהיה טעים, היא תהיה מוכנה להתרווח בתוככי הקרבה הזאת, כמעט להאמין לה, ואז פתאום תמר תשאל: "ומה שלום אחי? כבר התקשר הבוקר? בטח יתקשר עוד מעט. הוא הרי אף פעם לא שוכח. אולי אפילו יפתיע ויגיע בעצמו, מי יודע? כבר עשה את זה פעם, את זוכרת? נדמה לי שזה היה ביום־הולדת חמישים שלי. הוא נחת בהפתעה מלונדון ישר לתוך המסיבה." היא תצחק ותתענג על הזיכרון, בעוד נעמי תלך ותתכווץ, תשתוקק למחות, ועד סוף שיחתן כבר יחנקו את גרונה כעס ותסכול וגם גרעיני רימון מעוכים שתִשלה מתוך שאריות הסלט, ובפעם המי יודע כמה תרגיש נזופה ונלעגת ובעיקר בודדה. תמר מצליחה לעשות לה את זה במתק שפתיים. המילים נשלפות מפיה כמו שעטה ממוקדת ומונוטונית, שאי אפשר לעצור.

אקס־גיסתה היא אשה גבוהה ומלאה, בעלת תווי פנים עזים: שפתיים ענקיות וחושניות, עיני שקד שחורות מוקפות ריסים ארוכים במיוחד שכמו מודבקים לקצות עפעפיים שנדמה כי אינם מעפעפים לעולם, מצח גבוה ולחיים משוחות בוורוד שמשווה לה מראה מלכותי. היא בת חמישים וחמש, מתרפקת על התואר האלמותי 'אלמנת טייס', ומנסה לשכוח שבעלה נפטר מדום לב במלון ניו־יורקי בזרועותיה של דיילת. אחרי מותו נדמה היה לכולם שתמר התגברה מהר על הבושה, נטלה לידיה את ניהול הנכסים הרבים שהותיר בעלה והיא מתנווטת בקלילות ובמיומנות בין עורכי דין, מנהלי עסקים למיניהם, חלקות נדל"ן ודירות להשכרה, מרחיבה ומסעפת את עסקיה, מבטיחה לה ולילדיה חיי תפנוקים חסרי דאגה. בנוסף היא נחשבת למארחת נפלאה, בעלת טעם משובח, ואשת חברה מקושרת היטב, שיודעת הכול, ובמה שאינה מבינה, היא נעזרת בצוות מיומן – שמסביר לה. אבל פעם אחת, ברגע של גילוי לב, הודתה בפניה כשנעמי החמיאה להצלחתה המהירה, "את יודעת, נעמיל'ה, הכול אני עושה כדי לטשטש את העלבון, ובכל זאת זה לא עוזר. לכן אני ממשיכה להצליח. בחיים הקודמים שלי לא ממש הצלחתי, כמו שאת יודעת. הזנזונת שבין הרגליים שלה אבא של הילה וגלעד נשם את נשימותיו האחרונות, לא היתה הראשונה, ואם הלב שלו היה מחזיק מעמד היו באות עוד אחריה." היא השתתקה, נשמה עמוק וליטפה לחי ורודה, מחליקה עליה כמבקשת לנחם את עצמה, ומהורהרת, חיוך קטן בזוויות שפתיה הענקיות, אמרה, "אבל אפילו היום אני לא מסוגלת להגיד לעצמי שהוא היה חתיכת בן זונה וברוך שפטרנו. אני עוד מתגעגעת אליו. איך אפשר להסביר את זה? עדיין לא החלטתי מה טוב יותר: להיות אשתו של קפטן 'אל על' עשיר חתיך ובוגד סדרתי, או להיות אלמנתו."

תמר מעולם לא ויתרה עליה. כשנשארה נעמי לבדה התגייסה למענה ללא היסוס. לא פעם הוזמנו, דנה והיא, לארוחות חג ולחופשות קיץ בבית רחב הידיים, המפנק, בצהלה. היא עצמה היתה באה אליה בחברת ילדיה הילה וגלעד, או עם ידיד ואפילו עם כמה חברים, משתפת פעולה גם עם מריסה, חברתה של נעמי, ושתיהן מתאמות אִתה לוחות זמנים ופעילויות, כדי למלא את הבית שהתרוקן. מפעם לפעם נסעו עם הילדים לחופשה באירופה, ונראה היה שאלה ימים יפים לשתי המשפחות. תמר נהגה במכונית השכורה, מנווטת את דרכה בביטחון, ונעמי התמסרה ליפי המראות והנופים.

"הכי בעולם, חוץ מהילדים שלי ואחי, אני אוהבת אותך," הצהירה תמר באוזניה לא פעם.

ובכל זאת מקננת בלבה של נעמי תחושה שתמר נוטרת לה. "תיזהרי לא להרחיק ממך יותר מדי את העולם," אמרה לה פעם. "מפתיע כמה שהלבד יכול להכאיב."

אפילו בשנים הראשונות לנישואיה, כשתמר היתה עדיין עקרת בית צעירה, זיהתה נעמי את דרכיה החכמות של גיסתה, והרגישה קטנה ומסורבלת לידה. כבר אז חשדה שהתכונה המאפיינת אותה היא היכולת המופלאה להכחיש ולהדחיק. "היא תמיד סובלת קצת פחות מאחרים," היתה נעמי אומרת לגדעון. "יש לה כנראה זיכרון קצר ויכולת מופלאה לבלוע, וכשהיא בולעת אין הפרשות, אין מיחושים, אין חרטות. הכול נמס ונעלם."

בעלה היה מגחך למשמע ניסוחיה, מחליק ידו ברכּות על שערה ואומר: "תראי נעמיל'ה, מה מולידה קנאת נשים."

היא בוחנת את ספל הקפה שבידה. חומו התפוגג, הגרגרים כבר שקעו והיא לוגמת ממנו בחיפזון, מבינה יותר ויותר שבעצם אין לה כוח לארגן מסיבה, ובעיקר אין לה חשק שתמר תשתלט לה על החגיגה. האשה המפתה תיקח את הילדה שלה, תנשק אותה, תתעלם מהערותיה העוקצניות, תגרור אותה בערמומיות חיננית לשיחה חושפנית שאת פרטיה הן יסתירו ורק שאריות של תלונה ינדדו ויגיעו אליה בסופו של דבר כשתמר תצהיר באוזניה: "לא קל לילדה, את יודעת. היא מחפשת דרך בינך לבין אבא שלה, אבל היא לא ממש אבודה. היא יודעת שהיא אהובה. חשוב להגיד לה את זה שוב ושוב."

והיא תאבק בתחושת התבוסתנות שתחלחל בה למשמע המילים, ותחפש לשווא מה להשיב.

ככל שהיא חושבת על כך יותר ממש לא בא לה שבסוף זאת תהיה המסיבה שהדוֹדה תמר עושה לדנה. היא הרי תאפה עוגת שוקולד של ארבע קומות עם משטח קצפת למעלה ועליו בובות מרציפן בבגדי נשף צבעוניים. היא תעזור לדנה לכבות את הנרות בנשיפה עצומה שתאיים על רחבת הריקודים של בובות המרציפן והיא תשיר לילדה 'היום יום הולדת' בקולה העמוק, הרועם, ותגבר על כולם בלי לזייף, וגם המתנה שלה תהיה נדיבה וקולעת. לבטל הכול! למחוק! מזדעקת בתוכה המחשבה. אין לה בכלל חשק לכל זה. מריסה וחנה החברות שלה היו נרתמות ברצון לעזור לה, אבל היא יודעת שבסוף לא תבקש גם מהן.

היא קמה ומוזגת לעצמה עוד ספל קפה, ממתיקה בשתיים וחצי כפיות סוכר, בוחשת וחשה אשמה. לאחרונה ירכיה התעבו עוד, יש סכנה שתשמין ללא תקנה. מצב רוחה מידרדר עכשיו מאוד, אין לה חשק לקרוא שוב לדנה. המחשבה שהילדה דומה מעט לדודתה מטרידה. דנה ביקורתית ובוטה יותר, ובכל זאת יש דמיון. גם צליל קולן דומה: עמוק ומחוספס משהו. אמנם זה של תמר מרוח יותר, עטוי קטיפה וחם, אבל לשתיהן אותה איכות מהפנטת, שטוב להישמר מפניה.

היא לוגמת וסחרחורת תוקפת אותה, שולחת יד ומעסה מעט את העורף. היה נעים לחוש עכשיו אצבעות חזקות שאוחזות בחוליות הצוואר שלה, מפוקקות ומעסות אותן בכוח, לשות את בשרה מעלה ומטה במורד הגב. היא נאבקת בתשוקה פתאומית, חריפה, לחזור למיטה, לאונן ולהירדם. זה יפייס אותה. אבל היום יום ההולדת של דנה, היא תיאלץ להמתין ללילה כדי לשלוח אצבע אל תוך המקום החם והרגיש ההוא ולהרעיד אותה שם עד שיהיה לה טוב.

גרגרי קפה ממלאים את פיה בעיסה שחורה. שוב לא נזהרה ושתתה עד תחתית הספל. אין לה כוח לקום לשטוף את הפה. היא יורקת לתוך הספל הפושר שבידיה. כעס עולה ומציף אותה: למה היא לא קמה כבר הילדה הזאת? מבטה חולף על פני החדר, מתעכב אצל הטלפון, ולבה מאיץ את פעימותיו. היא מנסה להסתכל הלאה משם אל השולחן הערוך לכבוד דנה, אבל מבטה נתקע במכשיר, יודעת שאם תמשיך לבהות בו הוא ייכנע ויצלצל. מי שזה לא יהיה, אפילו עידו או גדעון, או גלעד והילה, חנה או מריסה או אחת החברות של דנה – היא לא תענה. הקפה שירקה לִכלך את בד הטריינינג הבהיר. היא מזנקת אל הכיור, פותחת את הברז לנקות את החלק המוכתם, אבל הוא נמרח עוד יותר. מתכופפת לשטוף את פיה, המים הקרים מכאיבים לחניכיים ומזכירים לה את התור לדוקטור בן־דוד שקבעה לצהריים. היא יורקת לכיור, כתמים חומים ניתזים לכל עבר, סוגרת את הברז ומנגבת את הפה והפנים, משליכה את המגבת לכיור, מודעת לכך שזה מעשה טפשי, הרי יש להשליך אותה לסל הכביסה, ביחד עם הטריינינג. הבטן שלה מתערבלת, משמיעה רעשי מצוקה, בעוד רגע תקיא את הקפה המחורבן הזה שקלקל לה את הבוקר. היא משרכת רגליה בחזרה לסלון, משליכה עצמה על הכורסה, מתחרטת על כך שלא הלכה לעבודה. לקוחות מחכים לה שם, וגם דוחות ומכתבים ופגישות שקבעה, והמנכ"לית של אותה חברה שכל העובדים שלה נראים כאילו הושאלו ממוזיאון שעווה. על כל זה ויתרה הבוקר לכבוד יום ההולדת. שעת ייעוץ של רואת־חשבון היא שעה יקרה, גם דנה היתה צריכה להבין את זה, אבל היא עדיין ישנה, וכשתתעורר מן הסתם תעקם פרצוף לנוכח ההכנות שלה, וכשנעמי תציע את ארוחת הבוקר המשותפת, היא תתקוף אותה בלשונה המושחזת, הבוטה, תגיד, את לא מבינה אמא. כמה סרטים אני אוכלת על השטויות שלך. מי צריך את היומולדת העלוב הזה? תפסיקי להתבכיין ולשבת לי כמו עלוקה על המצפון, תעופי לי מהחדר ותמצאי לך חיים. ונעמי תבלע ותבליג, אשמה מהולה באימה תכרסם בתוכה, והיא לא תצרח לתוך פרצופה של בתה, את בת תשע־עשרה ילדה, אולי באמת תעופי את מהבית.

קולות פולשים לתוך הזייתה: גרגור, השתנה, פיהוק קולני מלווה באנחה, ואחריו צחוק רועם שמפלח את השקט, ולִחשוש, ושבר שיחה. זוהי דנה שמשוחחת בטלפון: "אני מנשקת אותך בכל מקום, טיפשון," אומרת התינוקת שלה למישהו מאושר מעבר לקו.

פונה למטבח, מחממת מחבת ושוברת לתוכה ביצה. בעודה עוקבת אחרי הבעבוע הלוהט של החלבון הנקרש, מפלחת צעקה את האוויר: "נורא מסריח פה, אמא, תפתחי את החלון, אני תיכף מקיאה!"

היא מתעלמת, מניחה את הביצה המטוגנת על צלחת, מקשטת בירקות, יוצרת פרצוף מצחיק, ומניחה גם את המתנה והברכה שלה. אחר כך היא חוזרת לסלון. "הביצה תתקרר לך," היא לוחשת כמו לעצמה.

מתיישבת ומקשיבה ללחשושים השבים ועולים מאחורי הדלת הסגורה. ושוב צחוק, חמים ושקט, כמעט אמהי, זר ובכל זאת מוכּר, מעורר בה מין געגוע שכזה, שלפתע כל כך היתה רוצה ללטף את ראשה של דנה, את לחייה, את הקעקועים שעל בטנה הרכה, ולחוש אותה פעם נינוחה ומתמסרת.

מבעד לחלון הגדול היא רואה את אמירי העצים ניצבים בלב הגינה הקטנה, השוממה. לרגע נדמה לה כאילו צִלה של דנה חומק מבעד לפתח המוצל בגדר החיה, והיא רוצה לצעוק, לא לשם, דנה, בואי הנה, תחזרי מיד!

ואפילו שאוריאל כבר מזמן הפך לזיכרון, ואולי הוא בכלל מת – שהרי שנתיים וחצי לא שמעה ממנו – היא עדיין נתונה במלחמה הזאת, ותהיה שבויה בה עד שתאזור אומץ ותשב מול ילדתה ותספר לה אחת ולתמיד איך התגלגל הכול ונהיה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “על בהונות”