הבית הפסיכו-מרחבי נוגע במשמעויותיו העמוקות של בית המגורים מנקודת המבט של התיאוריות הפסיכואנליטיות, כמו גם של האדריכלות, התרבות והגיאוגרפיה האנושית. […]
פתח דבר
שנים רבות אני עובדת כפסיכולוגית קלינית בטיפול ובהדרכה במסגרות ציבוריות שונות ובקליניקה הפרטית. במהלך עבודתי, העוסקת בנפש האדם, שב ומופיע הבית במובנים רבים ומגוונים. הוא מוזכר בחדר הטיפול מתוך סיפורים על מקום המגורים הנוכחי, כמו גם על בית הילדות ועל הבתים שבהם התגורר האדם לאורך חייו. מטופלים מעלים זיכרונות מביתם או מתארים בתים המופיעים ויזואלית בחלומותיהם. השיח על הבית מלווה במנעד רגשי מגוון ועמוק, בכמיהה ובגעגוע, ולעיתים כקשור בזיכרונות טראומטיים. הוא שב ומופיע בהקשרים של בטחון, אינטימיות ושייכות, אך גם כמרחב של קונפליקטים ושל זיכרונות כואבים. לעיתים הבית הוא מרחב מובחן, לעיתים מרחב המהווה תפאורה ליחסים עם אחרים משמעותיים.
העיסוק שלי בבית ובמשמעויותיו החל מאז שעזבתי את ביתי הראשון בהיותי בת שמונה. מאז עברתי מספר בתים ותמיד סיקרנו אותי שאלות כגון מהו הבית, מה נדרש כדי לחוש בבית, מה מבתי הישנים נשאר בתוכי, והאם משהו ממני נשאר בבתים שעזבתי. כך, במקביל לעבודתי כפסיכולוגית, פניתי לבחון את משמעויותיו של הבית ורישומיו בנפש כחוקרת במסגרת אקדמית. יצאתי לחקור שאלות אלו באמצעות שיח עם אנשים על בתיהם בעבר ובהווה, ודרך התבוננות משותפת בבתיהם. הבחירה לחקור בתים בערבה נבעה מהתנסות אישית בת מספר שנים במגורים ועבודה כפסיכולוגית באזור זה.
בעבודת המחקר לדוקטורט, “בית במדבר – התבוננות פסיכו־גיאוגרפית על הבית בערבה”, בהנחייתה של פרופ’ טובי פנסטר, ראשת המעבדה לתכנון סביבה וקהילה (PECLAB) בחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטת תל אביב, הכרתי לעומק את החשיבה הביקורתית והחברתית של הגיאוגרפיה האנושית. תודתי הרבה לפרופ’ פנסטר על תרומתה לאורך כל שלבי מחקר הדוקטורט. כמו כן ברצוני להודות לבית הספר ללימודי הסביבה על שם פורטר אשר אפשר את האכסניה והמסגרת האקדמית של המחקר.
חקירת תחומי החלל והמרחב הצטרפה להיכרותי ועבודתי עם התיאוריה הפסיכואנליטית, ושילובן יחד הצמיח עבודה אינטר־דיסציפלינרית המקיפה תיאוריות מתחומים שונים. הרחבת האופקים לאורך השנים אפשרה לי לפתח רעיונות חדשים ולהמשיג את “הבית הפסיכו־מרחבי” על רבדיו השונים. בין המושגים החדשים: בית כאובייקט מופנם, “פרציבורי” – העוסק בממברנה שבין המרחב הפרטי לציבורי שמייצג הבית; מודלים של חלוקה מרחבית־מגדרית בבית; ו”חסרוּת בית” (Homelessness) המתקיימת כהוויה נפשית שהיא רובד נוסף בבית הפסיכו־מרחבי. פיתוח תיאורטי שמתבסס על מחקר נוסף אשר נערך בתקופת הסגר הביתי בקורונה הניב את המושג “חוסן ביתי פסיכו־מרחבי”. תודתי הרבה לד”ר שלי כהן, אדריכלית, חוקרת ואוצרת מהמחלקה לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב, על העבודה המשותפת במחקר זה ועל הדיון הפורה והחי שמתפתח בינינו לאורך הזמן.
תודה מיוחדת לצוות התחנה הפסיכולוגית בחבל אילות אשר עזרו למחקר להתממש. על קריאה ביקורתית ומפרה אני מודה לעמיתי משדה הפסיכולוגיה: יסמין ערפלי, דן פריד, סול פרץ ושאר חברותי לפורום הפסיכולוגיות, כולן וכולם פסיכולוגיות קליניות בעלות תבונה וחשיבה מעמיקים. לבסוף, ברצוני להודות למשתתפי המחקר אשר פתחו את ביתם בפני ושיתפו אותי בסיפורי הבית שלהם.
תודתי לפרופ’ נורית אלפסי שהנחתה אותי בפוסט־דוקטורט במחלקה לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי באוניברסיטת בן גוריון בנגב. הקורסים שלימדתי במחלקה בשנים אלו העשירו והעמיקו את החיפוש אחר משמעויות הבית. תודה לפרופ’ הנרייט דהאן כלב על קריאה מעמיקה ומדוקדקת ועל חיות וחיוניות במצבים משתנים. אני מודה למחלקה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון בנגב, בה אני מלמדת בתוכנית לתואר שני בפסיכולוגיה חינוכית, אשר תמכה בהוצאתו לאור של הספר.
תודה מיוחדת ועמוקה מקרב לב להורי ולאחיותיי, שיצרו עבורי את הבית הראשון, וכל צמיחתי האישית, המקצועית והאקדמית, שואבת ממעין נתינתם הנמשכת עד היום. תודה והערכה רבה לנעמה פרידמן, בת דודתי, מידענית רבת יכולות בספריית אוניברסיטת חיפה שסייעה בחיפוש, איתור והנגשת הספרות הענפה שמתלווה לעבודתי המחקרית.
אני מודה ליואל, אישי, שבנה איתי את הבית שלנו, ולילדי, שהם כיום מהות הבית עבורי. תמיכתם, עזרתם והחופש שאפשרו לי בתוך מהלך חיי המשפחה הם הבסיס שעליו אני צועדת בחיי המקצועיים.
נדמה שלכל אחד מאיתנו יש סיפור על בית. הבית שגדלנו בו, בית שאנחנו מתגוררים בו, בית שנעזב, שננטש, בית נוסף במקום אחר, או הבית שאותו נרצה לבנות בעתיד. לכולנו יש סיפורים על בית כמקום בטוח או כמסוכן. בית פרטי, בית שיתופי, בית לאומי. הבית שלנו הוא מקום המתקיים במרחב ממשי ומדומיין, במציאות החיצונית כמו גם במרחבי הנפש.
אין עדיין תגובות