על הפטפטנות

"אין לראות בדברינו אלה קטרוג, כי אם מרפא לפטפטנות; הלא אנו מחלימים מחוליינו על ידי אבחנה וטיפול, אך תחילה מגיעה האבחנה. הן איש אינו מתרגל להימנע ולסלק מנפשו את מה שלא מעיק עליו; אך החוליים גורמים לתעוקה רק כאשר אנו תופסים בעזרת ההיגיון את הנזקים והבושה שבאים בעטיים. כך אפוא עתה מבינים אנו בעניינם של פטפטנים: בחפצם לְהֵאָהֵב יעוררו שנאה, ברצונם להועיל יהיו לטורח, הם נדמים בעיני עצמם כנערצים, אך למעשה נלעגים, יבזבזו את כספם בלי להשיג מאום, לחבריהם יעשו עוול, יסייעו לאויביהם ואת עצמם יהרסו. לפיכך זוהי ראשית המרפא והמזור לחולי: שיקול דעת לגבי הבושה והסבל הנובעים ממנו." [מתוך הספר]
פְּלוּטַרְכוֹס איש כַירְוֹנֵיאָה, בן המאות הראשונה והשנייה לספירה, היה מאחרוני ההיסטוריונים של יוון. הוא מוכר לקוראי העברית בעיקר על שום הביוגרפיות המקבילות שחיבר על אנשי שם יוונים ורומים. עם זאת, חלק הארי של יצירתו הספרותית שהגיעה לידינו הוא אוסף חיבורים הקרוי "מורליה", דהיינו, כתבי מוסר, שהם אסופה של מסות ודיאלוגים שעניינם רטוריקה, חינוך, פילוסופיה של המוסר, דת, מדע וספרות.
על הפטפטנות הוא אחד החיבורים היפים והטובים באסופה זו. בכשרונו הספרותי מתאר פלוטרכוס את הפטפטנות כנגע שיש למגרו. הוא מעשיר את חיבורו בסימוכין מן המורשת הקלסית ובהצגת טיעונים עקביים ומעוררי השראה. היצירה מחכימה ובו בזמן משעשעת את קוראיה, היות שהכתוב בה הוא עדכני לזמננו אנו ממש כשם שהיה לקוראיו העתיקים.
אברהם ארואטי הוא חתן פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת לשנת תשע"ח ופרס היצירה למתרגמים לשנת תשע"ז. עם תרגומיו בסדרת "זמן לפילוסופיה" של נהר ספרים נמנים מחשבות לעצמי מאת מרקוס אורליוס, המדריך מאת אפיקטטוס, על החיים המאושרים מאת סנקה, על המוות מאת קיקרו ועל שלוות הנפש מאת פלוטרכוס.

מקט: 4-644-1065

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

"אין לראות בדברינו אלה קטרוג, כי אם מרפא לפטפטנות; הלא אנו מחלימים מחוליינו על ידי אבחנה וטיפול, אך תחילה מגיעה […]

---

א

הפילוסופיה נוטלת על עצמה משימה קשה וסבוכה בבוֹאהּ לרפא את הפטפטנות. הלא התרופה שבידהּ, דברי היגיון, מצריכה מאזינים, ואילו פטפטנים אינם מאזינים לאיש, כי הם תמיד מדברים. זוהי הרעה הראשונה אשר האי יכולת לשתוק מביאה באמתחתה: חוסר הקשבה. הרי אין זו אלא חירשות מרצון של בני אדם אשר, דומני, מאשימים את הטבע על כך שיש להם רק לשון אחת, ואילו שתי אוזניים. אם אפוא היטיב אֶוּרִיפִּידֵס לומר על אודות מאזין קְשֵׁה תפיסה:

אֵין בִּיכָלְתִּי לְמַלֵּא אָדָם שֶׁלֹּא מֵכִיל,

וְלֹא אֶצֹּק דִּבְרֵי חָכְמָה לְתוֹךְ טִפֵּשׁ,

אזי יהיה נכון יותר לומר לפטפטן, או בעצם על אודות פטפטן:

אֵין בִּיכָלְתִּי לְמַלֵּא אָדָם שֶׁלֹּא סוֹפֵג,

וְלֹא אֶצֹּק דִּבְרֵי חָכְמָה לְתוֹךְ טִפֵּשׁ;

ואף יתרה מזו, לא אמטיר אמרים על אדם המדבר אל מי שאינם מקשיבים לו, וגם אינו מקשיב למדברים אליו. כי הרי גם אם יקשיב לרגע קט, כאשר פטפטנותו נמצאת כביכול בשפל, הלא מיד אחר כך ישיב אמריו שבעתיים. באוֹלימפּיה ישנו סְטָו המכוּנה משׁוּבּע־קולות, כי הוא הופך קול אחד שמשמיעים בו לקולות רבים; והפטפטנות, אם רק תפגוש בקצרה שבמילים, מיד תשמיע הדים מרובים סביבה:

תַּרְעִיד מֵיתְרֵי הַלֵּב שֶׁאֵין לְהַרְעִידָם.

הן אצל פטפטנים בוודאי לא נחצב מעבר מן האוזניים אל הנפש, כי אם אל הלשון; לפיכך שאר האנשים אוצרים בתוכם דברים ששמעו, ברם אצל פטפטנים דברים אלה נשטפים אל החוץ, ואז הם מתהלכים אנה ואנה ככלים ריקים מתבונה אך מלאים רעש.