ילדינו הם הבבואה הכי טובה שלנו. הם משקפים לנו בדיוק את מה שאנחנו אוהבים בעצמנו וגם את כל מה שאנחנו […]
הקדמה
בספטמבר 2003 נולד בני הבכור. הייתי נשואה לזיו כבר ארבע שנים, וחשבתי שאני בשלה להיות אימא. עם זאת האימהות הפחידה אותי מאוד. לא רציתי להיות הורה כמו ההורים שהיו לי, ולא רציתי שלבן שלי תהיה ילדות כמו שהייתה לי.
יכולתי להגיד שמסע ההורות התחיל כשהבאתי לעולם את אור, בכורי, אבל זו לא תהיה האמת. זה רק נתן לי את הלגיטימציה להגיד את הדברים שהיו חבויים בתוכי כבר קודם. השיח שלי עם הורות והמסע שלי בהורות, שבזכותם אני עוזרת להורים אחרים, התחיל כבר בילדות שלי.
כשנולדתי, להורי כבר היו קשיים משלהם, משקעים מעברם, אתם הגיעו להורות, דברים שמנעו מהם לראות אותי ואת הצרכים שלי. חלק ניכר ממה שגרם להם לגדל אותי כפי שהם גידלו אותי בכלל לא היה קשור אלי. זה היה קשור להיסטוריה שלהם ולטראומות שהם חוו. כמעט בכל בית נמצאים הורים שסוחבים אתם את ההיסטוריה שלהם ואת הטראומות שלהם, באופן מודע או לא מודע, והן שמונעות מהם לראות את הילדים שלהם ואת הצרכים של הילדים שלהם באופן שלם.
אני לא יודעת איפה בדיוק התחיל המסע שלי להורות, אבל אני יודעת שמאפיינים רבים של אורח חיי ודרך עבודתי, והרבה מהתובנות שנכתבו בספר זה, נוצרו והתפתחו מהקשיים, התסכולים וההתמודדויות שחוויתי במהלך הילדות שלי:
●מערכת היחסים שלי עם הורי, שהייתה מאוד אמביוולנטית ומורכבת.
●הניכור, תחושת חוסר השייכות וחוסר החיבור החברתי והמשפחתי בקיבוץ שבו גדלתי.
●הסבל והכאב שחוויתי כילדה, שהעלו בי שאלות פילוסופיות וקיומיות על העולם ועל אלוהים.
בגלל כל אלו ועוד הבטחתי לעצמי מגיל צעיר מאוד, שאני לא אהיה כמו ההורים שלי. אבל מתברר שיש הבטחות, שכדי לקיימן עלינו לעבור שינויים רבים, כי בלי שאנחנו יודעים את זה, ההורים שלנו ממשיכים להיות צרובים עמוק עמוק בתוכנו, בין אם זה מוצא חן בעינינו ובין אם לא. לכן לא כל כך פשוט להפוך להורים אחרים מהורינו, בלי שריפאנו את פצעי הילדות שלנו.
שני אנשים משמעותיים מאוד תרמו רבות לכך שאני נמצאת בנתיב הזה: הראשונה היא הפסיכולוגית שהייתה לי בגיל 14, תקופה שבה היה לי מאוד קשה עם עצמי ועם הסביבה שלי. ואף־על־פי שהייתי סקפטית מאוד לגבי יכולתו של פסיכולוג לעזור לי, מצאתי אצלה אוזן קשובה וקבלה ללא תנאי. היא ממש הצילה את חיי (ולא רק במובן המטאפורי). היא עזרה לי לראות דברים רבים מנקודות מבט שונות, מוססה חומות הגנה שלא שירתו אותי. היא נטעה בי אהבה לפסיכולוגיה ותשוקה ללמוד פסיכולוגיה וללכת בנתיב הריפוי.
השני הוא ד'ר ג'וזף מרפי, שאל ספרו כוחו של תת־המודע התוודעתי בגיל 16, ובמשך כעשר שנים היה התנ'ך שלי. בזכותו, בין היתר, נוצרה הזוגיות שיש לי עד היום, והותוותה הדרך שלי להתפתחות אישית.
כשסיימתי את הצבא והתחלתי לחפש את דרכי המקצועית, הלכתי ללימודי תואר בפסיכולוגיה וניהול בשאיפה להיות יועצת ארגונית. הלימודים לתואר היו מרתקים, והם ממשיכים לשמש בסיס נרחב ופורה לידע שיש לי היום, ולפעמים גם לחוסר ההסכמה שלי עם דרכיה של הפסיכולוגיה. כשהבנתי שתחום הייעוץ הארגוני הוא לא הדרך שלי, התחלתי לשאול: 'מה כן?' וכך הגעתי לתחומים שהיו עבורי עד אז 'מחוץ לתחום'. הגעתי להילרית ומתקשרת. לאחר שלושה מפגשי הילינג השתנו חיי באופן מוחשי. דרך זו השאירה בי את חותמה, וזמן לא רב לאחר מכן הפכה לדרך החיים שלי.
אם מישהו היה אומר לי בצעירותי שאעסוק בהילינג ותקשור, ודאי הייתי מתגלגלת על הרצפה מצחוק; אבל לאלוהים יש תוכניות משלו, וכך הפכו הילינג ותקשור להיות דרך חיי ועיקר עיסוקי. כשהפכתי לאימא, הלך וגדל בתוכי הצורך לממש את ההבטחה שלי – 'לא להיות כמו הורי'. המשכתי ללמוד טיפול אנרגטי, עברתי סדנאות התפתחות אישית, וכמובן, חוויתי את ההורות של עצמי, וכך, לאט לאט, התבהרה בי הידיעה.
כשעצרתי והקשבתי פנימה, נולד בתוכי המושג הורות מודעת.
באותם ימים, ימי ראשית האינטרנט, הייתי חברה בפורטל מטפלים וביקשתי להקים פורום הורים שייקרא ״הורות מודעת״. מנהלת הפורטל סיפרה לי שיש ספר בשם זה. הייתי אימא טרייה בת 28, וקראתי את הספר של ד'ר הארוויל הנדריקס והלן האנט בשקיקה ובפליאה. הזדהיתי לחלוטין עם הכתוב, ותהיתי למה צריך היה הנדריקס להגיע לפרופסורה כדי ללמוד או לגלות את הדברים שעבורי היו ידועים ומובנים מאליהם. הסקתי שאם אב לשישה ילדים ופרופסור מוערך כותב את מה שאני – אם טרייה ובעלת תואר ראשון – יודעת, אז כנראה הידע שלי חשוב ובעל ערך. וכך מצאתי את מקומי המדויק כמלווה הורים במעגלי החיים.
אין עדיין תגובות