לסטודנטית האמריקאית צ´ארלי סנט קלייר יש בעיה: היא בהיריון ורווקה. כדי לפתור את "הבעיה הקטנה" היא נוסעת בלוויית אמה למרפאה […]
1
צ’ארלי
מאי 1947
סאותהמפטון
האדם הראשון שפגשתי באנגליה היה אשליה. הבאתי אותה איתי אל סיפון האונייה השלווה שנשאה את יישותי השכולה וקהת החושים מניו יורק לסאותהמפטון.
ישבתי מול אמי ליד שולחן נצרים בין עציצי הדקלים במלון דולפין וניסיתי להתעלם ממה שראיתי. הנערה הבלונדינית ליד דלפק הקבלה לא הייתה מי שחשבתי. ידעתי שהיא לא מי שחשבתי. היא הייתה סתם נערה אנגלייה שמחכה ליד הכבוּדה של משפחתה, מישהי שלא פגשתי מעולם – אבל זה לא מנע ממחשבותיי לומר לי שהיא מישהי אחרת. הסטתי את עיניי ובחרתי להביט דווקא בשלושת הבחורים האנגלים בשולחן הסמוך, שהיו טרודים בהתחמקות ממתן תשר למלצרית. ‘חמישה או עשרה אחוזים?’ שאל בחור שענב עניבה אוניברסיטאית ונופף בחשבון, וחבריו צחקו. ‘אני נותן להן טיפ רק אם הן יפות. הרגליים שלה רזות מדי…’
שלחתי אליהם מבט זועם, אבל אמי הייתה אדישה לחלוטין. ‘כמה קר ורטוב יחסית לחודש מאי, מוֹן דְיֶה!’ היא פרשה את המפית שלה: משב רוח נשי של חצאיות בניחוח לוונדר בין ערמות הכבודה שלנו. ניגוד גמור אליי, המקומטת והנרגנת. ‘משכי את כתפייך לאחור, שֶרִי.’ היא גרה בניו יורק מאז נישואיה לאבי, אבל עדיין בזקה צרפתית על משפטיה. ‘ואנא הפסיקי לשמוט אותן.’
‘אני לא יכולה לשמוט כתפיים בבגד הזה.’ הייתי דחוסה בתוך מחוך שהזכיר שריון ברזל. לא שהייתי זקוקה לזה, עם גזרה של ענף דקיק, אבל שכבות החצאיות שלבשתי לא הלמו אותי כמו שצריך בלעדיו, ולכן נדרש שריון הברזל. הלוואי שדיור ו’המראה החדש’ שלו יישרפו בגיהנום. אימא התלבשה לפי האופנה האחרונה, שהלמה את גזרתה: גובה מרשים, מותניים צרים, קימורים מעוררי תאווה, מראה משובב בחליפת הנסיעות עם החצאית הארוכה. גם לי הייתה חליפת נסיעות מצויצת, אבל אני טבעתי בתוך כל הבד הזה. שנת 1947 הייתה סיוט לבחורות נמוכות וגרומות כמוני, שלא יכלו ללבוש את ‘המראה החדש’. האמת היא ש־1947 הייתה סיוט לכל בחורה שהעדיפה לפתור בעיות בחשבון דיפרנציאלי על פני קריאת ווג, לכל בחורה שהעדיפה להאזין לאדית פיאף ולא לארטי שו, ולכל בחורה עם אצבע חפה מטבעת ובטן מתעגלת.
אני, צ’ארלי סנט קלייר, הייתי רשמית שלוש מתוך שלוש. זו הייתה הסיבה הנוספת שבגינה אימא שלי רצתה שאלבש מחוך. הייתי רק בחודש השלישי, אבל היא לא רצתה להסתכן בכך שגזרתי תסגיר איזו זונה הביאה לאוויר העולם.
העפתי מבט בלובי של בית המלון. הבלונדינית עדיין הייתה שם והראש שלי עדיין ניסה לומר לי שהיא מישהי שהיא לא. מצמצתי בעיניי בחוזקה והסבתי את מבטי כשהמלצרית שלנו התקרבה בחיוך. ‘האם תישארו לארוחת מנחה, גבירתי?’ אכן היו לה רגליים רזות, וכשמיהרה לדרכה עם ההזמנה שלנו, הבחורים בשולחן הסמוך המשיכו להתלונן על הצורך להשאיר לה תשר. ‘חמישה שילינג לתה. פשוט תשאיר פני…’
התה שלנו הגיע בקרקוש חרסינה פרחונית. אמי חייכה לאות תודה. ‘עוד חלב, בבקשה. סֶה בּוֹן!‘ אבל זה לא היה בּוֹן כלל, למען האמת. סקונס קטנים ונוקשים וכריכונים יבשים, ובלי סוכר להוסיף לתה. הקיצוב באנגליה נמשך אף שעברו שנתיים מאז יום הניצחון באירופה, וגם התפריט במלון הראוותני נקב במחיר הקיצוב של חמישה שילינג בלבד לסועד. הדי המלחמה עדיין ניכרו כאן בדרכים שלא נראו בניו יורק. חיילים במדים שוטטו בחצר המלון ופלירטטו עם החדרניות, ולפני שעה, כשירדתי מהאונייה, הבחנתי על המזח בשלדי בתים מופצצים, כמו שיניים חסרות בחיוך יפה. כך נגלתה אנגליה לעיניי, ומהמזח ללובי של בית המלון היא נראתה אפורה ויגעה מהמלחמה, ועדיין המומה עד היסוד. בדיוק כמוני.
הושטתי יד לכיס המקטורן האפור שלי ונגעתי בפיסת הנייר שהתאכסנה שם בחודש האחרון, בין אם לבשתי את החליפה או פיג’מה, אבל לא ידעתי מה לעשות בה. מה יכולתי לעשות בה? לא ידעתי, אבל היא בכל זאת הכבידה עליי יותר מהתינוק שנשאתי ברחמי. לא יכולתי להרגיש בו כלל, או להעלות בי תחושה ברורה אחת לגביו. לא סבלתי מבחילות בוקר ולא השתוקקתי למרק אפונה עם חמאת בוטנים ולא הרגשתי אף אחד מהדברים שאמורים להרגיש בהיריון. הייתי קהת חושים ותו לא. לא האמנתי בקיומו של התינוק הזה מפני שהוא לא שינה דבר. פרט לכל חיי.
הבחורים מהשולחן הסמוך קמו והשליכו על השולחן כמה מטבעות של פני. ראיתי שהמלצרית חוזרת ובידה קנקן חלב, פוסעת כאילו רגליה כואבות, ונשאתי את מבטי אל הבחורים האנגלים שפנו ללכת משם. ‘סליחה,’ אמרתי וחיכיתי שיסתובבו. ‘חמישה שילינג לאדם לתה – אלה חמישה־עשר שילינג לכולכם. תשר בשיעור של חמישה אחוזים הוא תשעה פני. תשר של עשרה אחוזים הוא שילינג ושישה פני.’
הם נראו מבוהלים. הייתי רגילה למבט הזה. איש לא העלה בדעתו שבנות יודעות לחשב, על אחת כמה וכמה לא בראש, אפילו כשמדובר בחישובים קלים כאלה. אבל החוג המרכזי שלי בקולג’ בנינגטון היה מתמטיקה – מספרים תמיד היו הגיוניים בעיניי, הם היו מסודרים ושקולים וקלים להבנה, בניגוד לבני אדם – ולא היה חשבון שלא יכולתי לסכם במהירות רבה יותר ממכונת חישוב. ‘תשעה פני או שילינג ושישה,’ חזרתי בלאות בפני הבחורים. ‘תתנהגו כמו ג’נטלמנים. תשאירו לה שילינג ושישה.’
‘שרלוט,’ סיננה אמי כשהבחורים הסתלקו חמוצי פנים. ‘זה היה מאוד לא מנומס.’
‘למה? ביקשתי סליחה.’
‘לא כולם משאירים תשר. ולא היית צריכה להתערב בצורה כזאת. אף אחד לא אוהב בחורות שתלטניות.’
או בחורות שמצטיינות במתמטיקה, או בחורות שנכנסות להיריון או – אבל אני משאירה את המילים בפה כי אני עייפה מדי לוויכוחים. חצינו את האוקיינוס האטלנטי במשך שישה ימים באותו תא, זמן רב מהמצופה בגלל הים הסוער, וששת הימים האלה היו שזורים ברצף של קטטות מתוחות שגבלו בנימוסיות מביכה. ברקע כל זה עמדו המשפטים חדורי הבושה מצדי והזעם האילם והמלובן מצדה. זו הסיבה שקפצנו על ההזדמנות לרדת מהאונייה ללילה אחד – אם לא היינו יוצאות מהתא הסגור והצר הזה, היינו מתנפלות זו על זו.
‘אימא שלך תמיד מוכנה להתנפל על מישהו.’ בת דודתי הצרפתייה רוז אמרה זאת כבר לפני שנים, כשמאמא שטפה אותנו במשך עשר דקות תמימות על שהאזנו לאדית פיאף. זו לא מוזיקה לילדות קטנות, זו מוזיקה לא מהוגנת!
טוב, עשיתי משהו הרבה יותר לא מהוגן מלהאזין לג’אז צרפתי. כל שיכולתי לעשות הוא לכבות את רגשותיי עד שהפסקתי להרגיש אותם, לגרש אנשים בסנטר מורם בזווית שהודיעה לא אכפת לי. זה פעל לא רע על בחורים גסי רוח שלא נתנו תשר למלצרית שלהם, אבל אימא שלי הצליחה לראות מעבר לשריון הזה מתי שרק רצתה.
היא לא הפסיקה לקשקש והתלוננה על הנסיעה שלנו. ‘ידעתי שהיינו צריכות לעלות על האונייה המאוחרת יותר. היא הייתה מביאה אותנו ישר לקאלה בלי העיקוף והעצירה המטופשת באנגליה.’
המשכתי לשתוק. לילה אחד בסאותהמפטון ומחר היישר לקאלה, שם תיקח אותנו רכבת לשווייץ. בוֶוֶי שכנה מרפאה שאליה קבעה אמי תור דיסקרטי. תגידי תודה, צ’ארלי, אמרתי לעצמי בפעם האלף. היא בכלל לא הייתה צריכה לבוא איתך. יכולתי לנסוע לשווייץ עם המזכירה של אבא שלי או עם כל עובד אדיש אחר בתשלום. אימא שלי לא הייתה צריכה להחמיץ את החופשה הקבועה שלה בפאלם ביץ’ רק כדי לבוא איתי לתור בעצמה. היא כאן איתך. היא משתדלת. יכולתי להעריך זאת גם בתוך ענן הבושה הזועם שאפף אותי. אי־אפשר לומר שכעסה עליי לא היה מוצדק, ושטעתה בכך שחשבה אותי לזונה עושה צרות. זה התואר שהוצמד לבחורות שהביאו את עצמן למצב דומה לשלי. כדאי שאתרגל אליו.
מאמא המשיכה לדבר וגמרה בדעתה להיות עליזה. ‘חשבתי שאולי ניסע לפריז אחרי התור.’ בכל פעם שאמרה את המילה, שמעתי אותה באותיות מודגשות. ‘נקנה לך בגדים נורמליים, מַא פֶּטיט. נסדר לך קצת את השיער.’
מה שבאמת אמרה זה: את תחזרי ללימודים בסתיו עם מראה חדש ושיקי ואף אחד לא יֵדע על הבעיה הקטנה שלך.
‘אני באמת לא רואה איך נצליח לפתור את המשוואה הזאת, מאמא.’
‘מה זאת אומרת?’
נאנחתי. ‘סטודנטית שנה ב’ פחות נטל קטן חלקי שישה חודשי נסיעה כפול עשר שמלות פריזאיות ותסרוקת חדשה לא שווים באורח פלא שיקום מוניטין.’
‘החיים הם לא בעיה מתמטית, שרלוט.’
אם הם היו בעיה מתמטית, הייתי מצליחה בהם הרבה יותר. הלוואי שיכולתי להתמודד עם אנשים באותה קלות שבה התמודדתי עם משוואות: לפרק אותם למכנה משותף ולפתור. מספרים לא משקרים. תמיד יש תשובה, ואז, או שהתשובה נכונה או שלא. אבל בחיים שום דבר לא היה פשוט ואף תשובה לא המתינה לפתרון. היה רק הבלגן שנקרא צ’ארלי סנט קלייר, שיושבת לשולחן עם אמה, שאיתה אין לה שום מכנה משותף.
מאמא לגמה מהתה החלש שלה, חייכה בפנים קורנות ותיעבה אותי. ‘אבדוק אם החדרים שלנו מוכנים. אל תשבי כפופה! ותדאגי שהתיק שלך יהיה תמיד לידך. הפנינים של סבתא שלך נמצאות שם.’
היא ריחפה לעבר דלפק השיש הארוך והפקידים העסוקים, ואני הושטתי יד לתיק הנסיעות שלי, המרובע והחבוט. לא היה זמן להזמין לי מזוודה חדשה ואופנתית. חצי חפיסת סיגריות גולואז הייתה תחובה מתחת לתיבה השטוחה עם הפנינים שלי (רק אימא שלי יכולה להתעקש שאענוד פנינים לתור). הייתי שמחה להשאיר את המזוודה וגם את הפנינים כדי שיגנבו אותן. לו רק יכולתי לצאת לעשן כמו שצריך. בת דודתי רוז ואני ניסינו את הסיגריה הראשונה שלנו כשהיינו בנות שלוש־עשרה ואחת־עשרה בהתאמה. גנבנו חפיסה מאחי הגדול, עלינו על עץ ונעלמנו כדי להתנסות בחטאים של גדולים. ‘אני נראית כמו בטי דייוויס?’ שאלה רוז וניסתה לנשוף עשן דרך אפה. כמעט נפלתי מהעץ, צחקתי והשתעלתי אחרי השאיפה הראשונה והיא חרצה אליי לשון. ‘צ’ארלי הטיפשה!’ רוז הייתה היחידה שקראה לי צ’ארלי ולא שרלוט, והעניקה לכינוי נופך צרפתי עדין. שָאר־לי, דגש על שתי ההברות.
רוז, כמובן, הייתה זו שראיתי מביטה אליי מעברו השני של הלובי. וזו לא הייתה רוז, רק בחורה אנגלייה שמוטת כתפיים לצד ערמת מזוודות ותיקים, אבל הראש שלי הוסיף להתעקש שאני רואה את בת דודתי: בת שלוש־עשרה, בלונדינית, יפה כאפרסק. זה היה גילה בקיץ האחרון שבו ראיתי אותה, יושבת על העץ ההוא עם הסיגריה הראשונה שלה.
היא אמורה להיות מבוגרת יותר עכשיו, בת עשרים ואחת לעומת התשע־עשרה שלי…
לו הייתה עדיין בחיים.
‘רוז,’ לחשתי מתוך ידיעה שאני אמורה להסב את מבטי, אבל לא עשיתי זאת. ‘הו, רוז.’
בדמיוני, היא מחייכת חיוך שובבי ומורה בסנטרה לעבר הרחוב שבחוץ. לכי.
‘ללכת לאן?’ שאלתי בקול, אבל כבר ידעתי. תחבתי את ידי לכיסי ומיששתי את פיסת הנייר שנשאתי זה חודש. קודם היא הייתה נוקשה ומקומטת, אבל הזמן ריכך והגמיש אותה. פיסת הנייר הזאת נשאה כתובת. יכולתי…
אל תהיי טיפשה. למצפון שלי היה קול חד ונוזף שדקר אותי כמו חתך מנייר. את יודעת היטב שהמקום היחיד שאליו את הולכת הוא לחדר למעלה. במלון המתין לי חדר עם סדינים מעומלנים. חדר שלא אצטרך לחלוק עם זעמה המר של אמי. מרפסת שבה אוכל לעשן בשלווה. מחר עליי לעלות על ספינה נוספת, ולאחר מכן התור, כפי שהוריי קראו לו כצופני סוד. התור שיטפל בבעיה הקטנה שלי, ואז הכול יסתדר.
או שיכולתי להודות ששום דבר לא בסדר וששום דבר לא יסתדר. ויכולתי פשוט להמשיך הלאה, בנתיב שהחל כאן, באנגליה.
את תכננת את זה, לחשה רוז. את יודעת שכן. וזה נכון. גם ביגוני הסביל וקהה החושים בשבועות האחרונים, עמדתי על כך שניסע באונייה שתיקח את אמי ואותי לשוייץ דרך אנגליה, ולא בזו שהייתה מביאה אותנו היישר לצרפת. דחפתי לזה בלי לתת לעצמי לחשוב למה: כי הייתה לי כתובת באנגליה בכיס, וכעת, בלי אוקיינוס שיפריע לי, הדבר היחיד שחסר לי זה אומץ לגשת אליה.
האנגלייה האלמונית שלא הייתה רוז כבר נעלמה, לאחר שפסעה אל מדרגות המלון מאחורי נער מעלית עמוס במזוודות. הבטתי במקום הריק שבו עמדה רוז. נגעתי בפיסת הנייר שבכיסי. רסיסי תחושות דקרו אותי דרך קהות החושים שהרגשתי. פחד? תקווה? השלמה?
כתובת משורבטת אחת ועוד קמצוץ נחישות כפול עשר. פתרי את המשוואה, צ’ארלי.
פרקי אותה לגורמים.
מצאי את X.
עכשיו או לעולם לא.
נשמתי עמוקות. הוצאתי את פיסת הנייר ואיתה יצא גם שטר מקומט של פאונד. השלכתי אותו בקלות דעת על השולחן הסמוך, שעליו השאירו הבחורים הפוחחים את התשר העלוב ויצאתי מבית המלון כשאני אוחזת בידיי את תיק הנסיעות ואת הסיגריות הצרפתיות שלי. יצאתי היישר מבעד לדלתות הרחבות של בית המלון ושם שאלתי את השוער, ‘סליחה, תוכל לכוון אותי אל תחנת הרכבת?’
לא הרעיון המבריק ביותר שעלה בדעתי: עיר זרה, בחורה לבדה. השבועות האחרונים עברו עליי בבלבול בעקבות ביש המזל האינסופי שלי – הבעיה הקטנה, הצעקות בצרפתית של אמי, השתיקה מקפיאת הדם של אבי – הייתי מוכנה ללכת לכל מקום שאליו יובילו אותי. הייתי מוכנה לצעוד מקצה צוק, בראש ריק ממחשבות ובצייתנות, לא תהיתי ולא דאגתי עד שהייתי באמצע הדרך למטה. כבר הגעתי לאמצע הדרך בבור שכרו לי חיי, מסתחררת ללא הרף באוויר. אבל עכשיו היה לי משהו להיאחז בו. אמנם בצורת תעתוע, תעתוע שלפרקים ליווה אותי חודשים כשמוחי התעקש להדביק את פניה של רוז על כל נערה בלונדינית שחלפה לידי. זה הפחיד אותי מאוד בפעם הראשונה, לא מפני שחשבתי שרוז היא רוח רפאים, אלא מפני שחשבתי שאני משתגעת. אולי באמת הייתי משוגעת, אבל לא ראיתי רוחות רפאים. כי לא משנה מה ההורים שלי אומרים, אני לא מאמינה לחלוטין שרוז מתה.
נאחזתי בתקווה הזאת בעודי ממהרת לצעוד לתחנת הרכבת על העקבים הגבוהים של נעליי הלא־שימושיות (‘בחורה נמוכה כמוך מוכרחה לנעול עקבים, מה שר, אחרת תמיד יחשבו שאת ילדה קטנה’). נדחקתי בהמון, בין הפועלים הגסים והמתנודדים בדרכם למספנות, הזבניות הלבושות בהידור, החיילים המשתהים בפינות הרחוב. צעדתי במהירות עד שהאוויר אזל מריאותיי, והנחתי לתקווה הזאת ללבלב, לגדול בתוכי בכאב שצרב את עיניי.
תחזרי, גער בי קולו החד של המצפון. את עדיין יכולה לחזור. לחזור לחדר במלון, לאמי שמקבלת את כל ההחלטות, לערפל הצמרירי והמבודד. אבל המשכתי לצעוד במהירות. שמעתי את שריקת הרכבת, שאפתי את ריח האפר ואת אדי הקיטור. בית הנתיבות של סאותהמפטון. גדודי נוסעים ירדו מהרכבות, גברים עם מגבעות, ילדים אדומי פנים ומפוחדים, נשים אוחזות עיתונים מקומטים מעל שערן המסולסל כדי להגן עליו מפני הגשם המטפטף. מתי החל הטפטוף? הרגשתי ששערי הכהה משתטח מתחת לשולי הכובע הירוק שאמי בחרה עבורי, הכובע ששיווה לי מראה של שדון. המשכתי להידחק בהמון ולרוץ אל התחנה.
כרטיסן צעק משהו. רכבת יוצאת בעוד עשר דקות. ישירה ללונדון.
הבטתי שוב בפיסת הנייר בתוך ידי. המפטון סטריט 10, פימליקו, לונדון. אוולין גרדינר.
מי שזו לא תהיה.
אימא שלי כבר מחפשת אותי במלון דולפין ויורה מונולוגים תוקפניים על עובדי המלון. אבל לא ממש אכפת לי. הייתי במרחק מאה ועשרים קילומטר מהמפטון סטריט 10, פימליקו, לונדון, ורכבת עמדה ממש מולי.
‘חמש דקות!’ שאג הכרטיסן. הנוסעים התרוצצו ברחבי הרציף, מרימים את מטענם.
אם לא תלכי עכשיו, לא תלכי לעולם, חשבתי.
אז קניתי כרטיס ועליתי לרכבת, ובן־רגע נעלמתי לתוך העשן.
ככל שאחר־הצהריים הפך לערב האוויר ברכבת הלך ונהיה צונן. לבשתי את מעיל הגשם השחור שלי כדי להתחמם וחלקתי את התא עם אישה אפורת־שיער ושלושת נכדיה המנוזלים. הסבתא הביטה בסלידה בידי החפה מכפפות ומטבעת, כאילו ביקשה לברר איזו נערה נוסעת ללונדון לבדה. אין ספק שנערות נסעו ברכבות כל הזמן, בהתחשב בצורכי המלחמה – אבל היה ברור שהיא סולדת ממני.
‘אני בהיריון,’ אמרתי לה בפעם השלישית שצקצקה לעומתי. ‘את רוצה להחליף מקום עכשיו?’ היא התאבנה וירדה בתחנה הבאה כשהיא גוררת אחריה את נכדיה המייללים, ‘סבתא, אנחנו לא אמורים לרדת עד…’ זקרתי את סנטרי בזווית לא אכפת לי, פגשתי בפעם האחרונה במבטה מלא הגינוי ואז שקעתי במושב לאחר שהדלת נטרקה ונשארתי לבד. הצמדתי את ידיי ללחיי הסמוקות, עליזה ומבולבלת וחדורת תקווה ואשמה. כל־כך הרבה רגשות הציפו אותי שכמעט טבעתי. התגעגעתי לקהות החושים. מה לעזאזל השתבש אצלי?
בורחת לאנגליה עם כתובת ושם, אמר הקול הפנימי הנוקב שבתוכי. מה את חושבת שתצליחי לעשות? את פשוט ערמת בלגן חסרת אונים, איך את אמורה לעזור למישהו?
התכווצתי. אני לא חסרת אונים.
בהחלט כן. תראי מה קרה בפעם האחרונה שניסית לעזור למישהו.
‘ועכשיו אני מנסה שוב,’ אמרתי בקול לתא הריק. ערמת בלגן חסרת אונים, אני כאן.
הלילה כבר ירד כשירדתי עייפה ורעבה מהרכבת בלונדון. יצאתי אל הרחובות, והעיר נפרשה מולי כגוש כהה, עצום ואפוף עשן. באופק ראיתי את קווי המתאר של מגדל השעון הגדול החולש על וסטמינסטר. עמדתי שם לרגע בשעה שמכוניות חלפו על פניי והתיזו עליי מים, ותהיתי איך נראתה לונדון רק לפני כמה שנים כשאת הערפל הזה פילחו מטוסי ספיטפייר ומסרשמיט, ואז התעוררתי משרעפיי. לא היה לי מושג איפה נמצא המפטון סטריט 10 ובארנקי נותרו רק מטבעות ספורים. כשעצרתי מונית, התפללתי שהם יספיקו. לא ממש נהניתי לחשוב שאצטרך להוציא פנינה מהמחרוזת של סבתא שלי כדי לשלם על נסיעה במונית. אולי לא הייתי צריכה לתת למלצרית ההיא פאונד שלם… אבל לא התחרטתי.
הנהג לקח אותי לשכונה שאמר שהיא פימליקו והוריד אותי ליד שורת בתים גבוהים. גשם כבד החל לרדת. חיפשתי את חזיון התעתועים שלי אבל לא ראיתי שום הבזק שיער בלונדיני. רק רחוב חשוך, גשם זלעפות, ואת המדרגות השחוקות של בית מספר 10 מובילות אל דלת מלוכלכת ומתקלפת. הרמתי את התיק שלי, עליתי במדרגות וחבטתי במקוש לפני שאומץ לבי ייטוש אותי.
אין מענה. נקשתי שוב. הגשם הלך ונעשה כבד יותר, והייאוש הציף אותי כמו גל. חבטתי עוד ועוד עד שאגרופי כאב, עד שראיתי שהווילון הסמוך לדלת הוסט קלות.
‘אני יודעת שיש שם מישהו!’ סובבתי את ידית הדלת, עיוורת מהגשם. ‘תנו לי להיכנס!’
להפתעתי, הידית הסתובבה ועפתי פנימה, כשאני סוף־סוף נופלת מנעליי הלא שימושיות. ברכיי נחבטו ברצפת המסדרון החשוך, אחד מגרביי נקרע, ואז הדלת נטרקה ושמעתי נקישת אקדח נדרך.
קולה היה שקט, חצצי, מלעלע, פראי. ‘מי את ומה לכל השדים המזוינים את עושה אצלי בבית?’
אור מטושטש מפנסי הרחוב חדר מבעד לווילונות והאיר חלקית את המסדרון החשוך. ראיתי דמות גבוהה וכחושה, סבך של שיער, בדל בוער של סיגריה דלוקה. קנה בוהק של אקדח מכוון היישר אליי.
הייתי אמורה לפחד, להירתע מההלם ומהאקדח ומהשפה. אבל הזעם הסיט הצדה את שארית קיהיון החושים שאפפה אותי. אספתי את רגליי כדי לקום בעוד הגרב הקרוע מידלדל מרגלי. ‘אני מחפשת את אוולין גרדינר.’
‘לא אכפת לי את מי את מחפשת. אם לא תגידי לי למה ינקית מחורבנת פורצת אליי הביתה, אני אירה בך. אני זקנה ושיכורה, אבל זה לוגר תשעה מילימטר P08 במצב מצוין. שיכורה או פיכחת, אני יכולה לפוצץ לך את הגולגולת מטווח כזה.’
‘קוראים לי צ’ארלי סנט קלייר.’ הסטתי את השיער מעיניי. ‘בת דודה שלי, רוֹז פוֹרנִייֶה, נעלמה בצרפת בתקופת המלחמה, ואולי את תדעי איך למצוא אותה.’
מנורת החשמל בקיר נדלקה לפתע. מצמצתי נוכח פרץ האור המסנוור. מעליי עמדה אישה גבוהה וכחושה בשמלה מודפסת דהויה, שערה המאפיר נשמט סבוך על פנים שהזמן נתן בהן אותותיו. היא יכלה להיות בת חמישים או בת שבעים. היא אחזה בלוגר ביד אחת ובסיגריה דלוקה בידה האחרת. בזמן שהרימה את הסיגריה לפיה ושאפה ממנה שאיפה ארוכה היה האקדח מכוון ביציבות אל מצחי. מיצי מרה עלו בגרוני כשראיתי את ידיה. אלוהים אדירים, מה קרה לידיים שלה?
‘אני איב גרדינר,’ אמרה סוף־סוף. ‘ואני לא יודעת כלום על בת הדודה הזאת שלך.’
‘אולי כן,’ אמרתי בייאוש. ‘אולי כן – אם רק תדברי איתי.’
‘זאת התוכנית שלך, ינקית קטנה?’ עיניה האפורות והמצומצמות סקרו אותי כאילו הייתי ציפור טרף נתעבת. ‘להתפרץ אליי הביתה עם רדת החשכה, בלי תוכנית ואני מהמרת שגם בלי כסף, בשביל הסיכוי הקטן שאולי אדע משהו על החברה הנ־נעדרת שלך?’
‘כן.’ כשהאקדח והלעג מופנים אליי לא הצלחתי להסביר למה, למה הסיכוי למצוא את רוז הפך פתאום למהות הכול בחיי הקורסים. לא הצלחתי להסביר את הייאוש הפראי המוזר הזה, או למה אפשרתי לו להביא אותי לכאן. יכולתי לומר רק את האמת: ‘הייתי מוכרחה לבוא.’
‘טוב.’ איב גרדינר הורידה את האקדח. ‘אני מניחה שאת רוצה ת־תה.’
‘כן, תה יהיה…’
‘אין לי.’ היא הסתובבה וחזרה אל המסדרון הארוך בצעדים רחבים וחסרי זהירות. רגליה היחפות נראו כמו טפריו של נשר. היא התנודדה קלות תוך כדי הליכה והאקדח היטלטל בחופשיות בצד גופה. ראיתי שאצבעה עדיין נתונה בהדק. משוגעת, חשבתי. הפרה הזקנה משוגעת.
והידיים שלה – הן היו גושים מפלצתיים וגבשושיים, כל אחד ממפרקי אצבעותיה מעוות וגרוטסקי. הן נראו כמו צבתות של סרטן ופחות כמו ידיים.
‘תגבירי קצב,’ אמרה בלי להסתובב ואני דשדשתי בעקבותיה. היא פתחה דלת לרווחה והדליקה אור, וראיתי חדר הסבה קר – בלגן איום, אח כבויה, וילונות סגורים כך ששום אור לא הגיע מהרחוב, עיתונים ישנים וספלי תה מטונפים נחו בכל פינה.
‘גברת גרדינר…’
‘מיס.’ היא השליכה עצמה לתוך כורסה מרופטת שממנה נשקף כל החדר המבולגן וזרקה את האקדח על השולחן שלידה. התכווצתי אבל האקדח לא ירה. ‘ואת יכולה לקרוא לי איב. פ־פרצת לבית שלי בכוח, אז יש בינינו דרגת קִרבה שכבר גורמת לי לתעב אותך. מה זה כבר שֵם?’
‘לא התכוונתי לפרוץ…’
‘בטח שהתכוונת. את רוצה משהו, ואת רוצה אותו מאוד. במה מדובר?’
נאבקתי לפשוט את מעיל הגשם הרטוב שלי והתיישבתי על הדום מרופד, ולפתע היססתי איפה להתחיל. הייתי כל־כך מרוכזת בלהגיע לכאן, שלא חשבתי במה לפתוח בדיוק. שתי ילדות כפול אחת־עשרה חופשות קיץ חלקי ים אחד ומלחמה אחת…
‘ת־תשפכי את זה כבר.’ לאיב היה גמגום קל, אבל לא הצלחתי לקבוע אם הוא נובע מהשתייה או מליקוי אחר. היא הושיטה יד אל קנקן עשוי בדולח שניצב ליד האקדח, פתחה אותו בתנועה מגושמת של אצבעותיה הפגועות והרחתי ויסקי. ‘נשארו לי שעות פיכחות ספורות בלבד, ואני מציעה שלא תבזבזי אותן.’
נאנחתי. היא לא סתם קרפדה זקנה, אלא קרפדה זקנה ושיכורה. השם אוולין גרדינר העלה בעיני רוחי מישהי עם משוכות שיחי נוי ופקעת שיער, לא בקבוק ויסקי ואקדח טעון. ‘יפריע לך אם אעשן?’
היא משכה בכתפיה הגרומות ואני שלפתי את סיגריות הגולואז שלי בזמן שהיא תרה בעיניה אחר כוס. מאחר שלא היה דבר בהישג ידה, היא שפכה כמות לא מעטה מהנוזל הענברי אל תוך ספל תה פרחוני. אלוהים, חשבתי בעודי מציתה את הסיגריה, ספק מרותקת ספק מזועזעת. מי את?
‘לא מנומס לנעוץ מבט,’ אמרה ושלחה אליי מבט ישיר לא פחות. ‘בחיי, כל הדברים המסולסלים האלה שאת לובשת – זה מה שנשים לובשות בימינו?’
‘את לא יוצאת מהבית?’ שאלתי לפני שהצלחתי להתאפק.
‘לא הרבה.’
‘זה המראה החדש. הצעקה האחרונה מפריז.’
‘זה נראה מ־מש לא נוח.’
‘זה באמת לא נוח.’ שאפתי במבט קודר מהסיגריה שלי. ‘בסדר. קוראים לי צ’ארלי סנט קלייר, טוב, שרלוט, והרגע הגעתי מניו יורק…’ אימא שלי, מה היא הייתה חושבת עכשיו? היא הייתה זועמת ומשתוללת ומוכנה לקרקף אותי. אבל הנחתי לזה כרגע. ‘אבא שלי אמריקאי, אבל אימא שלי צרפתייה. לפני המלחמה בילינו את חופשות הקיץ בצרפת, עם בני הדודים הצרפתים שלי. הם גרו בפריז והיה להם בית קיץ ליד רואן.’
‘הילדות שלך נשמעת כמו פיקניק של דֶגָה.’ איב לגמה מהוויסקי שלה. ‘תתחיל לע־עניין אותי, או שאני אגביר את קצב השתייה.’
הילדות שלי באמת הייתה כמו פיקניק של דגה. עצמתי עיניים ונזכרתי באותם ימי קיץ שהיטשטשו לעונה אחת ארוכה ומעורפלת: הרחובות הצרים והמתפתלים, העותקים הישנים של לה פיגארו פזורים ברחבי בית הקיץ רחב הידיים עם עליות הגג הצפופות והספות המהוהות, השמש מסתננת מבעד לשפע הצמחייה ומאירה את כל גרגירי האבק.
‘בת הדודה שלי רוֹז פוֹרנִייֶה…’ הרגשתי שדמעות צורבות את עיניי. ‘היא בת דודה מדרגה ראשונה אבל מבחינתי היא כמו אחות גדולה. היא גדולה ממני בשנתיים אבל מעולם לא הסתירה ממני דבר. תמיד שיתפנו זו את זו בהכול, סיפרנו זו לזו הכול.’
שתי ילדות קטנות בשמלות קיץ מוכתמות בדשא, משחקות במשיכת חבל ומטפסות על עצים ויוצאות לקרב זועם ומשותף מול אחינו. ואז שתי נערות, רוז עם חזה שמתחיל להנץ ואני גמלונית ורזה עם ברכיים שרוטות. שתינו מזמרות יחד עם תקליטי ג’אז וחולקות התאהבות מצחקקת בארול פלין. רוז הנועזת עם רצף תוכניות יוצאות דופן, ואני הצל המסור שעליו היא הגנה כמו לביאה כשתוכניותיה השתבשו. קולה נשמע באוזניי בפתאומיות כאילו עמדה בתוך החדר: ‘צ’ארלי, תתחבאי בחדר ואני אתפור לך את השמלה לפני שאימא שלך תראה את הקרע. לא הייתי צריכה לקחת אותך לטפס על הסלעים…’
‘בבקשה אל תבכי,’ אמרה איב גרדינר. ‘אני לא סובלת נשים בכייניות.’
‘גם אני לא.’ לא הזלתי דמעה זה שבועות, הייתי קהת חושים מדי, אבל עכשיו עיניי צרבו. מצמצתי בכוח. ‘ראיתי את רוז בפעם האחרונה בקיץ 39′. כולם היו מודאגים בגלל גרמניה – טוב, חוץ מאיתנו. רוז הייתה בת שלוש־עשרה ואני בת אחת־עשרה. פשוט רצינו להתגנב לקולנוע כל יום אחר־הצהריים וזה נראה חשוב הרבה יותר ממה שקורה בגרמניה. הגרמנים פלשו לפולין מיד אחרי שחזרתי לארצות הברית. ההורים שלי רצו שהמשפחה של רוז תגיע לאמריקה, אבל הם היססו…’ אימא של רוז הייתה משוכנעת שהיא שברירית מכדי לנסוע. ‘לפני שהצליחו לערוך את הסידורים הדרושים, צרפת נכבשה.’
איב לגמה שוב מהוויסקי שלה, עיניה המצומצמות לא מצמצו. שאפתי עוד שאיפה יציבה מהסיגריה שלי.
‘קיבלתי מכתבים,’ אמרתי. ‘אבא של רוז היה אדם חשוב, תעשיין, היו לו קשרים, ולכן המשפחה יכלה לכתוב לנו מפעם לפעם. רוז נשמעה עליזה. היא כל הזמן דיברה על מתי ניפגש שוב. אבל שמענו את החדשות, כולם ידעו מה קורה שם: צלבי קרס מתנופפים מעל פריז, אנשים מובלים במשאיות ולא נראים יותר. הייתי כותבת לה ומתחננת לדעת אם היא באמת בסדר והיא תמיד ענתה שכן, אבל…’ באביב 43′ החלפנו תמונות כי עבר זמן רב מאז שהתראינו – רוז הייתה בת שבע־עשרה ויפה כל־כך. היא עמדה בתנוחה מתגרה וחייכה אל המצלמה. התמונה הייתה שמורה אצלי בארנק, דהויה ורכה בקצוות.
‘במכתב רוז סיפרה על בחור שאיתו נפגשה בסתר: היא אמרה שיש הרבה התרגשות.’ נשמתי ברטט. ‘זה היה בתחילת 43′. אחר כך לא שמעתי מילה מרוז, או מאף אחד מבני המשפחה שלה.’
איב הביטה בי. פניה המוזנחות הזכירו לי מסכה. לא ידעתי אם היא מרחמת עליי, בזה לי או אדישה לחלוטין.
הסיגריה שלי כמעט נגמרה. שאפתי שאיפה עמוקה אחרונה ומעכתי את הבדל בצלוחית תה שהאפר בה עלה על גדותיו. ‘ידעתי שזה לא אומר כלום, העובדה שרוז לא כותבת. הדואר מזעזע בתקופת המלחמה. פשוט היינו צריכים לחכות שהמלחמה תסתיים ואז המכתבים יתחילו להגיע, אבל המלחמה הסתיימה ו – כלום.’
עוד שתיקה. זה היה קשה משחשבתי לומר את כל הדברים האלה. ‘ערכנו בירורים. זה נמשך המון זמן, אבל קיבלנו קצת תשובות. הדוד הצרפתי שלי נהרג ב־44′, נורה בזמן שניסה להשיג תרופות לדודה שלי בשוק השחור. שני אחיה של רוז נהרגו בסוף 43′ מפצצה. דודה שלי עדיין בחיים – אימא רצתה שהיא תבוא לגור איתנו, אבל היא לא מוכנה, היא פשוט כלאה את עצמה בבית מחוץ לרואן. ורוז…’
בלעתי את רוקי. רוז מטיילת לה בנחת מולי בין העצים הירוקים. רוז מקללת בצרפתית, מסרקת את תלתליה הסוררים. רוז בקפה פּרוֹבנְסָל ביום המאושר ביותר בחיי…
‘רוז נעלמה. היא עזבה את המשפחה שלה בשנת 43’. אני לא יודעת למה. אבא שלי ערך חקירות, אבל הנתיב של רוז אחרי אביב 44′ הגיע למבוי סתום. שום דבר.’
‘הרבה מבואות סתומים היו במלחמה הזאת,’ אמרה איב והופתעתי לשמוע את קולה החצצי, אחרי שרק אני דיברתי במשך שעה ארוכה. ‘הרבה אנשים נעלמו. את בוודאות לא יודעת אם היא עדיין בחיים? עברו כבר שנתיים מאז שהמ־מלחמה הסתיימה.’
חרקתי שיניים. ההורים שלי הגיעו מזמן למסקנה שרוז מתה, שאבדה בכאוס של המלחמה, ורוב הסיכויים שהצדק עמם, אבל – ‘אנחנו לא יודעים בוודאות.’
איב גלגלה את עיניה. ‘אל תגידי לי שהיית מ־מרגישה אם הייתה מתה.’
‘את לא צריכה להאמין לי. רק לעזור לי.’
‘למה? למה לעזאזל כל זה קשור א־אליי?’
‘כי החקירה האחרונה שאבא שלי ערך הייתה בלונדון, כדי לבדוק אם רוז היגרה לכאן מצרפת. הייתה לשכה שעזרה באיתור פליטים.’ נשמתי עמוק. ‘את עבדת שם.’
‘ב־45′ וב־46′.’ איב מזגה עוד ויסקי לספל התה הפרחוני שלה. ‘פיטרו אותי בחג המולד שעבר.’
‘למה?’
‘אולי כי הגעתי לעבודה שיכורה. אולי כי אמרתי לממונה עליי שהוא בן זונה זקן ומרושע.’
לא הצלחתי להתאפק ונרתעתי. מימיי לא שמעתי מישהו מקלל כמו איב גרדינר, בטח לא נשים.
‘אז…’ היא סחררה את הוויסקי בכוסה. ‘אני משערת שהתיק על הבת־דודה שלך נחת על השולחן שלי? אני ל־לא זוכרת. כמו שאמרתי, הגעתי לעבודה שיכורה רוב הזמן.’
מימיי גם לא ראיתי אישה שותה ככה. המשקה של אימא שלי היה שֶרִי, שתי כוסיות לכל היותר. איב גמעה ויסקי כאילו היה מדובר במים וקולה החל להתלעלע. אולי הגמגום הקל באמת נבע רק מהשתייה.
‘יש לי עותק של הדוח על רוז,’ אמרתי בייאוש לפני שאאבד אותה סופית, מחוסר עניין או מרצון לוויסקי. ‘את חתומה עליו. כך מצאתי את השם שלך. התקשרתי והעמדתי פנים שאני אחיינית שלך מאמריקה. הם נתנו לי את הכתובת. רציתי לכתוב לך, אבל…’ טוב, הבעיה הקטנה שלי נזרעה אצלי בבטן בערך באותה תקופה. ‘את בטוחה שאת לא זוכרת אם היו עוד ממצאים לגבי רוז? יכול להיות…’
‘תראי, ילדה. אני לא יכולה לעזור לך.’
‘…כל דבר! היא יצאה מפריז בשנת 43′, באביב לאחר מכן היא נסעה ללימוז’. שמענו את זה מאימא שלה…’
‘אמרתי שאני לא יכולה לעזור לך.’
‘את מוכרחה!’ קמתי על רגליי, אבל לא זכרתי שנעמדתי. הייאוש הלך והצטבר במרכז גופי, כדור מוצק וצפוף הרבה יותר מהצל הזניח שהיה התינוק שלי. ‘את מוכרחה לעזור! אני לא יוצאת מכאן בלי שתעזרי לי!’ מעולם לא צעקתי על אדם מבוגר, אבל עכשיו צעקתי. ‘רוֹז פוֹרנִייֶה, היא הייתה בלימוז’, בת שבע־עשרה…’
גם איב קמה על רגליה – היא הייתה הרבה יותר גבוהה ממני – ונעצה בעצם החזה שלי את אחת מאצבעותיה האיומות. קולה היה שקט להחריד. ‘אל תצרחי עליי בבית שלי.’
‘…היא אמורה להיות בת עשרים ואחת היום, היא בלונדינית ויפהפייה ומצחיקה…’
‘לא אכפת לי אם היא ז’אן ד’ארק, היא לא ענייני וגם את לא!’
‘…היא עבדה במסעדה בשם לֶה לֶתֶה בבעלות מסייה רנה, ואחר כך אף אחד לא יודע…’
משהו קרה אז לפניה של איב. שום תו בהן לא זע אבל משהו בכל זאת קרה. כאילו משהו נע במצולותיו של אגם עמוק ושלח אדווה קלושה ביותר אל פני המים. אפילו לא אדווה – אבל בכל זאת היה ברור שמשהו זע שם במעמקים. היא הביטה בי ועיניה ברקו.
‘מה?’ חזי עלה וירד כאילו רצתי קילומטרים, לחיי התלהטו מרוב רגש וצלעותיי נדחקו באחיזת הברזל של חגורת המותניים.
‘לֶה לֶתֶה,’ אמרה בשקט. ‘אני מכירה את השם הזה. מי אמרת הבעלים של המסעדה?’
נברתי בתיק הנסיעות שלי, דחקתי הצדה את בגדיי המיותרים וחיפשתי בכיס הרוכסן. שני דפים מקופלים. הושטתי לה אותם.
איב הביטה בדוח המקוצר שלמעלה ובחתימתה שבסוף הדף. ‘לא כתוב כאן כלום על שם המסעדה.’
‘גיליתי את זה בהמשך – תסתכלי בדף השני, בהערות שלי. התקשרתי ללשכה בתקווה שאוכל לדבר איתך, אבל כבר לא היית שם. דיברתי עם הפקידה כדי לאתר את פרטי המידע ברשומות שלהם. הופיע השם לה לתה, שמה של מסעדה בבעלותו של אדם בשם מסייה רנה, בלי שם משפחה. זה היה משובש לחלוטין ולכן זו הסיבה שהוא לא הוקלד בדוח. אבל הנחתי שאם את חתמת על הדוח, ודאי ראית את המידע המקורי.’
‘לא. אם הייתי רואה אותו לא הייתי מאשרת את המסמך.’ איב הביטה בעמוד השני והמשיכה לחפש משהו. ‘לה לתה… זה שם שאני מכירה.’
תקווה הייתה דבר מכאיב כל־כך, מכאיב הרבה יותר מזעם. ‘איך?’
איב הסתובבה והושיטה יד אל בקבוק הוויסקי. היא שפכה עוד מהמשקה לספל התה שלה ושתתה אותו עד תום. היא שוב מילאה את הכוס ונעמדה, שעיניה נעוצות ברִיק שמאחוריי.
‘צאי מהבית שלי.’
‘אבל…’
‘תשני כאן אם אין לך שום מקום אחר ל־ל־ל־לכת… אליו. אבל כדאי שעד הבוקר לא תהיי כאן, ינקית.’
‘אבל… אבל את יודעת משהו.’ היא הרימה את האקדח ונעה לעברי. תפסתי בזרועה הגרומה. ‘בבקשה…’
ידה המשותקת של איב הונפה הרבה יותר מהר משהצלחתי לעקוב אחריה, ובפעם השנייה באותו ערב כוון אליי אקדח. נרתעתי, אבל היא התקדמה חצי צעד והצמידה את הקנה אל מצחי בין שתי עיניי. העיגול הקר העביר בי צמרמורת.
‘פרה זקנה משוגעת,’ לחשתי.
‘נכון,’ קרקרה. ‘ואני אירה בך אם עדיין תהיי כאן כשאקום.’
היא התרחקה בחוסר יציבות, יצאה מחדר ההסבה והתקדמה במסדרון, על הרצפות החשופות משטיח.
אין עדיין תגובות