קוראת במקור – על אגדות עתיקות וחדשות

פרופסור עליזה שנהר שבה לטקסטים שליוו אותה מימי ילדותה: סיפורה של רבקה אמנו, סיפורו של רבי אליעזר, "ימים ולילות" של נתן ביסטריצקי וגם, ובעיקר, סיפורים של עגנון, הסופר שלו הקדישה חלק גדול מהמחקר שלה במהלך השנים, והוא אהוב עליה מאוד. מה משותף ליצירות הללו? שבין אם נכתבו לפני אלפי שנים ובין אם לפני כמה עשרות, כולן כתובות בעברית, וכולן מובנות לקורא המודרני. זהו קסמה של העברית ומורשתו האמתית של עם ישראל: המלים העבריות שנכתבו לפני אלפי שנים הן אבני הבניין של היצירה המודרנית, ולא רק המלים, אלא גם הרעיונות, שמקורותיהם עתיקים, אבל לא נס ליחם גם כיום, גם אם עברו שינויים. ב"קוראת במקור" בוחנת שנהר את מקורותיהם של הרעיונות הללו ומצביעה עליהם כאומרת: מקורותינו העבריים הם התשתית שממנה ניבנה. ספרה של שנהר הוא ספר אישי מאוד: הוא לא רק מפענח בכלים מלומדים את היצירות שמופיעות בו, אלא גם מציג את האסוציאציות האישיות והמשפחתיות שמקיפות אותן ומלוות את המחברת מיני אז. היצירה העברית, כך נראה, טרם סיימה תפקידה בעולם הספרות, ובספר הזה היא נראית רעננה מאי פעם.

מקט: 978-1-61838-737-0

מסת"ב: 978-1-61838-737-0

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

פרופסור עליזה שנהר שבה לטקסטים שליוו אותה מימי ילדותה: סיפורה של רבקה אמנו, סיפורו של רבי אליעזר, "ימים ולילות" של […]

---

הקדמה

לא רק לשוטים ולמשוגעים

מה בעצם מחבר בין רבקה בת לבן, הנערה המטה כדה להשקות את אליעזר עבד אברהם, לסיפור על קצו של רבי אליעזר, לסיפורי שמואל יוסף עגנון ולספרו של נתן ביסטריצקי "ימים ולילות"? בראש ובראשונה העובדה, שאהבתי את כולם.

דמויות נשים במקרא מדברות אל לבי עוד מאז הייתי ילדה צעירה בשנים הראשונות של בית הספר היסודי. ואני לא לבד: דווקא המקום הצנוע והמושתק שלו זכו בטקסט המקראי, גרם לרבים להוסיף על דמויותיהן עוד תלי תלים של פרשנויות וסיפורים; חלקן של חז"ל וחלקן של מחברים מאוחרים יותר. דמויותיהן של הנשים המקראיות כפי שהן מופיעות בתודעה הציבורית אינן נצמדות אפוא לדמויות החסכניות של המחבר המקראי, אלא הן עובו בידיהם של מחברים רבים, שניסיתי להתחקות אחר יצירותיהם במהלך השנים.

הסיפור על סופו של רבי אליעזר מניף אצבע מזהירה כלפי מי שמקיים את מצוות לימוד התורה ברצינות רבה מדי, כאומר: חכמים היזהרו בתלמודכם. אהבתי את האזהרה הזאת כשפגשתי אותה לראשונה, ואני חוזרת עליה מפעם לפעם באוזני תלמידי. הלימוד, כך נראה לי, הוא תוספת נפלאה לחיים, אבל אסור שיחליף אותם.

גם סיפורי שמואל יוסף עגנון מלווים אותי במהלך השנים ומורכבותם מפעימה אותי בכל פעם מחדש. למעשה, חלק גדול ממחקרי הוקדש ליצירתו של ש"י עגנון ולא בכדי. יצירתו של ש"י עגנון חותרת תחת קיום שמוצקותו הלכאורית התפוררה בתוך כמה שנים נוראות של הניסיון הנאצי להשמיד את העם היהודי. כמה קל לראות את הדברים בדיעבד, וכמה קשה היה לראות את האיום שצפון בהם בזמן אמת. בעת שסיפוריו ראו אור לראשונה קל היה להתעלם מהאיום העמוק שנמסך בהם. הם נראו כאוסף מעשיות, ורק ההיסטוריה חשפה לאור את הרבדים המסוכנים שמהן ינקו. עגנון על כן, הוא בעיני לא רק חתן פרס נובל לספרות, אלא הסופר הלאומי, תאומו הספרותי וההיסטורי של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.

ואחרון אחרון חביב ששבה את לבי באומץ שלו לומר את הדברים בעת התרחשותם, הוא נתן ביסטריצקי. מי שמוכר בדרך כלל לציבור כמי שתרגם לראשונה את "דון קישוט" מתברר בספר "ימים ולילות" לא רק ככותב חד עין ובעל אבחנה עמוקה בנפש האנושית, אלא כמחבר אמיץ שיצא נגד מיתוס ה"ביחד" הסוציאליסטי שכבש את לבותיהם של רבים כל כך בראשית ימיה של הציונות. בספר "ימים ולילות" הוא חושף את מחירו האישי של המיתוס הזה, ובניגוד לדעתם של הוגי הציונות הסוציאליסטית הוא מותיר את מלך העדה במערומיו.

אוסף המאמרים בספר הזה מצביע על הנקודות שבהן חותרים המחברים תחת אמיתות מוצקות כביכול, ומציגים עולמות אלטרנטיביים תחתיהם: הוא אינו מהסס לקעקע את דמותה של רבקה המקראית באמצעות כתיבתם של יוצרים מאוחרים, את הווי החיים היהודיים באירופה ואת הסכנות שאיימו לשברו ואף הצליחו בכך, והאבן הראשה של ראשית הציונות, הלא היא העדה הסוציאליסטית.

הנבואה, כך נראה, ניתנה מאז חרב בית המקדש, לא רק לשוטים ולמשוגעים, אלא גם לסופרים, והסופרים שיצירותיהם נידונות כאן, מתבררים כנביאי אמת.

עליזה שנהר, קיץ 2015