אללה אוהב אותי

אללה אוהב אותי. רומן אקטואלי על מזימות בינלאומיות שבמרכזו שתי דמויות: האחת – מדען גרעין איראני שנשלח למרכז האו"ם בניו יורק בשליחות ארצו ומצוי על הכוונת של ה"מוסד" הישראלי. והשנייה – עיתונאי ישראלי מבוגר ומתוסכל שמשוטט עם אשתו ברחובות מנהטן ונקלע באחת לאתגר המקצועי והאישי הגדול בחייו. המפגש האקראי בין השניים מוליד מרדף המתנהל במנהטן וברובע ברוקלין בוויליאמסבורג החרדית בברוקלין. אחר השניים דולקים האף.בי.איי, המוסד, המודיעין ומשמרות המהפכה של איראן, ואפילו אחד מן הקנאים האנטי ציוניים. הסיפור מתחיל בימיו של השאה הפרסי ומתפתח אל תוך הרפובליקה המוסלמית השיעית של איראן. זהו גם סיפור אהבה עדין הנרקם בין אייתולה לבין יפהפייה איראנית. ואהבה בלתי אפשרית בין רבנית אלמנת אדמ"ור לבין העיתונאי. בין קווי עלילה אלה מתפתחת דרמה מותחת, סוחפת, קצבית ועכשווית, הנוגעת בפחדים הקמאיים ביותר של כולנו ועם זאת רוויה הומור. מעורבים בה אידיאולוגיות יצרים ואהבה. זוהי נקודת מפגש ספרותית בין פנאטיות וסובלנות שיעית ויהודית, בין עמים, דתות ואמונות, החודרת אל נבכי הנפש של גיבוריה.

הסופרת מירה מגן ( עיניים כחולות מדי, אחותו של הנגר ) על ייחודיותה של שפת הספר אללה אוהב אותי

…גם בענייני השפה, אותו כלי שבלעדיו אין סיפור ואין ספר, שחרר עצמו אברהם בנמלך מכללים ונתן חרות ללשונו העשירה, המכירה את העברית העכשווית ואת הסלנג הרווח בה ולא פחות מהם את מבוכיו הרבים, סמטאותיו ונפתוליו של ארון הספרים היהודי. קורא שאינו מצוי בארון ספרים זה יבין את הסיפור ברובד העלילתי אולם יחמיץ רובד נוסף עם נופך לא מבוטל של הומור, רמזי עומק, הדהוד של המקורות ומלאכת המחשבת של הכותב המתבטאת בבחירת הדימוי, המילה, הפסוק או המובאה. למשל "החמה נסתלקה מראש המגדלים כי פנה יום", (מני בניו יורק), הרי יכול היה לכתוב, השמש שקעה וכו'. או הביקור אצל הרבנית "להיכנס אל הקודש פנימה", או "…לאישה האמתית שקמה וגם ניצבה לעומתי" או "לעורר את הזיכרון עד שיחפץ", כאמור, מי שמצוי במקורות ייצא נשכר מהדהודם בטקסט, מהמפגש בין הלשון הנשגבת להתרוצצות ברחובותיה של העיר ניו יורק, שלכאורה מה לה וללשון זו…

אמנון ז'קונט בבלוג גיבור תרבות

שלא ייגמר לעולם

האינטרנט ואולי גם הקולנוע גוזרים על ספרות המתח העכשווית קוצר רוח ופעלתנות רבה, שגובים מן הספרים המתפרסמים היום מחיר רב בצורת רדידות, קמצנות מילולית ולפעמים גם נמהרות. כך נעלמים סופרים איכותיים דוגמת ג'ון לה-קארה ודומיו מרשימות רבי המכר ואת מקומם תופסים סופרים אחרים, שמפיקים רומנים רזים, זריזים ונחותים מבחינה ספרותית. מעטים הסופרים הישראליים שמעזים לכתוב בנוסח הישן והטוב (היחיד שעולה בדעתי הוא רוני דונביץ, שאת ספרו הנפלא 'עמוק מבפנים' זכיתי לערוך). אברהם בנמלך, בספרו זה, מצטרף אליהם.

בבסיסה של העלילה ניצב עיתונאי ישראלי המוצא עצמו נרדף על ידי כמה גופי ביון – המוסד, ה-FBI, המודיעין האיראני ועוד – וגם על ידי עדה חרדית קיצונית ואנטי-ציונית (את הסיבה לכך – יצטרכו הקוראים לגלות בעצמם…). הסיפור מתואר מבעד לחוויותיהן של דמויות אחדות ומתרחש במקומות רבים בעולם. זהו עושר השמור לבעליו לטובתו, משום שהכל משתלב לכלל מסכת אחת, מרתקת. גם תאוריו של בנמלך עשירים בפרטים, אך אלה נמסרים במידה ואינם מעיקים על הקורא.

העלילה מצליחה ליצור איזון בין פעולה להתרחשות פנימית. היא רצופה במפנים ובהפתעות, אך מאפשרת למחבר לשקף את העומק הפסיכולוגי של דמויותיו. לנוכח אמינותן של אלה, ניכר שבנמלך פגש או לפחות יצר היכרות עם עולמם של מי שמעורבים בעניינים בהם עוסק הספר.

זהו ספר שכדאי לקרוא לאט, לא לבלוע, שלא ייגמר העולם המיוחד שבנמלך מתאר והדמויות שנקשרנו אליהן לא ילכו להן לדרכן. הבילוי האידיאלי לכמה ערבים חורפיים ( אמנון ז'קונט ב'גיבור תרבות' על אללה אוהב אותי 141213)

פרופסור משה שרון, מזרחן וחוקר האסלאם והשיעה באוניברסיטה העברית ירושלים (לשעבר גם ראש המחלקה לענייני ערבים במטכ"ל, יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים ויועץ לשר הביטחון ולמתאם פעולות הממשלה בשטחים )

במסגרת סיפור מתח המתרחש בניו-יורק ארג המחבר את מסכת חייו של גיבורו לתוך תאור מפורט של השיעה האיראנית שלאחר המהפכה של חומייני. הוא הצליח בצורה מעוררת התפעלות לתאר את השיעה בימינו המצפה, כבימי הביניים, למשיחה המהדי הנסתר ומנוצלת על ידי אנשי הדת להשליט את הטרור האכזרי שלהם המחניק כל מחשבה והתנהגות שאינן תואמות את הנחיותיהם. הצגתו של הגיבור כבן של ציגה (קרי:סיע'ה) כלומר אישה אשר מתוך רצון התמסרה לשיטת המתעה ("הנאה"), המאפשרת לגברים להנשא "נשואים זמניים" (אפילו לשעה קלה) שהשיעה המציאה כדי "להצילם מן השטן" ושאין בינה לבין זנות אלא הגושפנקה ההלכתית השיעית, הינה כשלעצמה מלאכת מחשבת ספרותית. משום שבאמצעות הספור של הציגה חודר המחבר לתוך נבכי נשמתו המיוסרת של גיבורו, שניחן בתבונה יוצאת דופן והופך למדען הגרעין של המולות של איראן; אלה ששלחו ילדים להתרסק על שדות מוקשם בשדות הקטל במלחמת איראן עיראק והבטיחו להם גן עדן; אלה המבקשים להעלות את העולם כולו באש המלחמה של סוף הזמן מתוך תקווה שכך יגרמו להופעתו של המהדי הנסתר שסוף סוף ישליט על העולם כולו את האסלאם בנוסחו השיעי. אולם רגע לפני שהפצצה שגיבורנו הכין מתחילה לתקתק מתמרד בגן עירוני בניו-יורק בנה של הציגה אשר בינתיים גם גילה שאביו הוא אאיאתאללה כופר ומפקיד את גורלו בידיו של עיתונאי ישראלי .

תיאור שלטון אנשי הדת השיעים, אכזריות שליחיהם, עינויים ומעשי רצח של כל מי שהעז לצאת אפילו בטעות מן ההוראות המחמירות של משטרות המחשבות והצניעות הששות לחפש קרבנות, הינם מלאכת מחשבת של כתיבה מרתקת.

אברהם בנמלך, עיתונאי מנעוריו וסופר. עד לפרישתו לגמלאות כתב ועורך יומני חדשות בקול ישראל , וכותב ועורך תוכניות היסטוריות על מלחמת העולם השנייה, השואה, 60 שנות מדינת ישראל. יהודי העולם. ועוד. כתב וערך ספרים, תסריטים לטלוויזיה ופרסומים וזכה שלוש פעמים בפרס רשות השידור.

במשך השנים עסק גם בעריכה ובכתיבה ובין היתר : מנהרות הכותל המערבי (הוצאת משרד הביטחון 2003) 3 ספרי ביוגרפיה של חתני פרס ישראל ( 1998-2001 )מדריך לנבחר ברשות המקומית ( 1994 ) חוברות ופרסומים. מתקין להגשה לדפוס של קובץ סיפורים בעיצומו של תחקיר על רומן חדש.

מקט: 4-249-50149

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

סקירה

ביקורת על הספר

סקירה

עמוד הפייסבוק

אללה אוהב אותי. רומן אקטואלי על מזימות בינלאומיות שבמרכזו שתי דמויות: האחת – מדען גרעין איראני שנשלח למרכז האו"ם בניו […]

---

בטרם כול

1. אני

הם היו ארבעה, ובהיכנסם לגינה בהרלד סקוור נראו לי מוזרים, לא שייכים לא למקום ולא לזמן, אלא שבניו יורק שום דבר אינו באמת מוזר או מסתורי או לא שייך. בכרך הזה לעולם לא תהיה יוצא דופן. אבל בעיניי הם נתפסו מיד בשונותם, כמין חייזרים שבאו מעולם אחר. הם לא היו ירוקים אלא כמעט שחורים, ולא השתלשלו מחללית מהבהבת ומצפצפת אלא הגיחו לאטם מלימוזינה שחורה וארוכה שחנתה לרגע בשפעת הרחוב, חצו את מעבר החצייה ונכנסו להרלד סקוור.

ארבעה גברים רזים, ממוצעי קומה, אפורים ושחוחים. כולם בחליפות כהות, בכותנות אפורות. איש מהם לא ענב עניבה.

ממקום מושבי על כיסא מתכת בצל העצים בהיתי בהם. פנים חתומות מוכתמות באניצי שער שחור. ראשים קצוצי שער.

עד שבאו החייזרים ביליתי בעצלתיים בגינה המשולשת שבכיכר בסתם יום של תחילת קיץ. בהישעני על המסעד הנוקשה של כיסא המתכת הביטו בי מבעד לעצים ולבתים הגבוהים קרעי שמיים תכולים-אפרפרים. קצה זנבו של ענן התערפל אלי מנהר ההדסון. ואם לא הנשים הנאות שיצאו ובאו בכיכר, הייתה נופלת עלי תנומה. עד כדי כך נשאו חן וחסד מלפניי, שהוגעתי את מוחי בניסיון לאבחן את עיסוקיהן. מי מהן עורכות דין שיצאו להפסקת צהריים מן המשרדים הממוזגים? ומי מהן נשים עייפות במדים אחידים שחמקו לרגע מעמלן ליד הקופות או הדוכנים בחנויות הגדולות שמסביב לכיכר? ואפילו זיהיתי אישה אחת חטובה בחליפה מחויטת של יועצת השקעות. לא היה לי אז אפילו צל צלו של מושג כי דברים שאירעו בעיר זרה לאנשים זרים עומדים לשנות את חיי. והנה, לפתע חוצצים ביני ובין הנשים הנאות העוברות בכיכר ארבעה אנשים אפורים.

שדרת ברודווי הארוכה התעקלה מולי כמו נהר שוצף. בחתירתה צפונה ומערבה ובזרימתה השופעת יצרה את האי המשולש שלי בדיוק במקום שבו נושכת השדרה השישית את רחוב 34 הרחב – הדבר אירע זמן קצר לפני שכל האזור הפך למדרחוב – ושם, בפינת הרחוב, עצרה הלימוזינה, וממנה הגיחו ארבעה אנשים. אחד מהם לא הסיר עיניו ממני. אולי אני טועה? אולי אני סתם מרגיז את עצמי לדעת כדי להתגבר על כל מיני מחשבות, קטעי מראות ומועקות שטורדות את נפשו של אדם דווקא בשעה של נים ולא נים? ואולי לא היה זה אלא חלום. מכל מקום, את השעה המדויקת שבה נכנסו הארבעה לכיכר ואחד מהם נעץ בי מבטים משתאים, איני זוכר. או חצי שעה לפני אחת עשרה או שמא חצי שעה אחרי עשר ההכרעה בשאלה הזאת תלויה בנקודת ההשקפה של כל אחד מאתנו. אני החלטתי כי זה היה חצי שעה אחרי. הרי אני תמיד מאחר. על ממד הזמן בהרלד סקוור מופקד מתקן מתכתי גדול. בכל שעה ובכל חצי שעה נֵעוֹרות בו לחיים שתי דמויות ענק, פונות אל יושבי הגינה ומכות בקורנסיהן על סדן של מתכת. כאשר נשמעו נקישות חצי השעה, נכנסו ארבעת הזרים אל הגינה. הם קרבו אליי במצעדם המתון, המכני, מונעים ממני להתבונן בנשים הנאות. וכאשר ניצבו מולי הארבעה נתבהרה לי התמונה. היום יודע אני כי זאת הייתה תמונה מטעה, וכי נביא אני או בן נביא שאדע כי לא הייתה זו אלא הצצה אל קרביו של קליידוסקופ. אבל הכיכר, שכבר צפתה באנשים כאלה, לא יצאה מגדרה. ארבעה קרבו אליי, ואחד ומיוחד שבהם הולך ומשתהה וכורע כמי שמבקש להתקין שרוכי נעל סוררים, וכשחלפו חבריו מעל פניי הוא מסתער עלי כפגז מתותח, וכל זאת מבלי לעורר תשומת לב מיוחדת. ניו יורק כבר שמעה הכול, כבר ראתה הכול. אפילו אותי.

2. המפציץ (1)

בוקר אחד יצא “המפציץ”, כדרכו בכל בוקר, מביתו בשמראן שמצפון לטהראן, ונכנס למכונית הסיטרואן קרוסאיר שלו. לא כל אחד בטהראן יכול להרשות לעצמו להחזיק במכונית שכזו, אבל “המפציץ” לא היה כל אחד.

שמראן היא פרבר גנים מפואר, ולא כל אחד באיראן יכול להחזיק בו בית הצופה אל הרי אלברוז שמצפון ועל העיר טהראן שמדרום. אבל “המפציץ” לא היה כל אחד.

בשמראן גרו שגרירי מדינות זרות, אזרחים זרים, וגם לא מעט בני משפחות ותיקות שנאחזו לפני שנים בשכונה ההררית. פעם גרו שם גם הרבה יהודים עשירים, אך בשנים האחרונות הם נעלמו מן השכונה, מהעיר ומן הארץ, והבתים נשארו נטושים. אנשים חששו לקנות אותם. הוא לא הצטער על עזיבתם, ואפילו שמח על צאתם מן השכונה. הוא לא הכיר מעודו יהודים, אבל אפשר לתעב אותם גם מבלי להכירם.

שעת בוקר מוקדמת הייתה, והצפיפות בדרכים הלכה וגברה ככל שירד מן ההר וקרב ובא לעיר גופא. “המפציץ” היה מתוח. מצב רוחו נע מקיצוניות אחת לאחרת. רגע דימה שהוא הולך להיות גיבור היום, ותכף תכפה עליו יראת הכישלון. המעשה שהוא עומד לעשות היה מסוכן, ולא היו לו שותפים למעשה. דבריו של המנהיג הרוחני עוד הדהדו בו.

הוא היה תקוותה הגדולה של ארצו בתחום ההתמחות שלו, ובו תלויה פריצת הדרך הגדולה. אמנם הניסויים הקודמים שעשה במעבדה לימדו אותו כי ביכולתו לממש את שאיפותיה הרהבתניות, אבל כדי שמה שעלה יפה בתנאי המעבדה אכן יפעל היטב וכמצופה בזמן אמת – עליו לערוך עוד ניסוי גדול אחד ולהוסיף לו משתנים אחרים. הוא הבטיח לשר, ודרכו גם לנשיא, כי בקרוב ימסור להם דין וחשבון מפורט על הצלחת הניסויים. והנה, דווקא עכשיו ביקש ממנו השר להתפנות לעניין אחר, דחוף וחיוני.

שמש חזקה האירה את דרכי השכונה המפותלות, והבתים הלבנים הקהו את עיניו בבוהק החוזר שלהם.

“המפציץ” הגיע לדרך הראשית והשתלב בתנועה הכבדה, וגם מבעד לחלונות האטומים שמע את הצפירות. אוטובוס עמוס תלמידים עקף אותו. הוא הגביר מהירות, וחלף על פני כלי רכב יפניים שנשים עטויות צ’אדור נהגו בהם בזהירות. ושוב עקף אותו כלי רכב. טנדר “ניסן” לבן, בחלקו האחורי הפתוח ישבו זקופים חמישה גברים בעלי זקנים בחליפות חאקי, בידיהם רובים ולראשיהם כיפות צמר לבנות. “המפציץ” היה מסוגל לפענח מראות שחלפו על פניו בהרף עין. “הם יוצאים לצוד”, עברה בו מחשבה. לרגע עלה בדעתו לעקוב אחריהם ולראות לאן הם ממהרים. היה לו עניין אישי בהם ובמעשיהם. אבל מיד התנער מן הרעיון. הוא עמד בפני מבחן עליון, ואסור שמאומה יסיח את דעתו מן המשימה. אלא שכדרכם של בני אדם, כשהם דוחקים עצמם להיות מרוכזים בעניין אחד בלבד צפים ועולים בהם מתהומות הנשייה כל מיני עניינים טורדים ומייגעים.

3. בעל הזמן

איש במיטב שנותיו היה אחוז לבטים, ואלה כרסמו בו כבר שבועות אחדים ללא הרף.

האם ניתן לפרש את המעשה שהוא מתכוון לעשות כהג’רה? ואם כן, מה הערובה שתצלח? האם גם המהדי נזקק להג’רה?

-אלא אם הוא “בעל הזמן”.

ההכרה הזאת הכתה בו, במי שבדרך כלל הוא אדם מפוכח וספקן, כמו מכת אגרוף בבטן רכה. כלל לא ציפה לגילוי שכזה. עד עתה לא חיבר בין שתי הישויות הללו – המהדי ובעל הזמן. המהדי – איש המעשה, ובעל הזמן – איש המסתורין.

זה כבר החליט לעשות מעשה, ואם לשם כך עליו ללבוש דמות של מהדי, יעטה אותה. בארצו ובקרב עמו, בימים האלה במיוחד, רק מהדי יכול לחולל מהפכה. רק מהדי שאללה אוהב אותו.

ועם כל זאת, פרפורי ספקות עצרו בעדו. הרבה אישים משכבר הימים דימו כי הם המהדי, ומה עלתה להם? הוקעה על עמודי תלייה ככופרים וכבוגדים. אבל הרצון, הצורך הנואש כמעט לעשות את המעשה, לא הרפה ממנו. רק הוא מסוגל. רק הוא יודע איך וכיצד. רק לו ניתנה היכולת לפעול. ועתה נפלה לידו, כמעט כמו לפי הזמנה, הזדמנות שאינה חוזרת.

וכאשר בחן שוב ושוב את השליחות שהועיד לעצמו, הבין כי הפעולה היא רק צד אחד של המטבע. העבר השני הוא צד המסתורין. מי שהוא מהדי באמת, הוא גם בעל הזמן. וכל אותם משיחי שקר שהוקעו על הגרדומים היו מאחזי עיניים, ולא הייתה בהם מאומה מרוחו של בעל הזמן האמתי.

אמנם כתוב בספרים, וכל החכמים והמורים חוזרים ומשננים, ששורש האמונה ויסוד היסודות הוא כי בעל הזמן אינו אדם מן הרחוב, גם לא המובחר שבאייתולות. בעל הזמן הוא היורש האלוהי, הבן הי”ב לשושלת הנשגבה, מי שאין לזמן שליטה עליו והוא צפון זה דורות על גבי דורות במערה, ממתין לצו האלוהי שישיב אותו אל בני עמו, להביא להם את הגאולה הפלאית.

ואולם האיש הספקן והמפוכח סירב להאמין ביורש אלוהי שישוב אל הזמן מן העבר האחר שלו. כאשר העז לערער על האמונה הנשגבת הזאת, והוא תלמיד בבית הספר העממי, הצליף המורה בסרגל מתכת חזור והכה על כף ידו הפשוטה עד כי עורה נבקע.

ומאז ועד עתה מתאבקות בנפשו אמונות שהן ביסוד הדת עם היפוכן הגמור, דברי כפירה ומינות ששמע וספג בילדותו מאמו עם כל אשר יגיד לו לימים הכופר נשוא הפנים.

אבל דווקא הסתירה הזאת חיזקה אותו. מוחלטוּת היא הרת אסון. ספקות מסלקים קושיות שאין עליהן מענה. הכול בלתי אפשרי והכול אפשרי. עכשיו כמו קיבל את ברכת הדרך. בעל הזמן, יהא אשר יהא, אינו יכול להיכשל. בעל הזמן אינו נצר לשושלת כלשהי, וכל אחד יכול להיות בעל הזמן אם רק יבין את פשר הזמן והמקום. אין הוא בן אלוהים אלא בן אדם, בן הזמן, בן המקום, שבבוא הזמן, בעת הסכנה הגדולה, יתייצב נגד הזרם ויסתום באצבעו את הנקב בסכר השוצף. יעשה מעשה וישנה את הזמן, אף כי הוא לא ירכב על הסוס. זמנם של רוכבי הסוסים עבר חלף מן העולם. די לו בכך שאללה אוהב אותו.

על הארץ מאיימת סכנה נוראה. הארץ אינה זקוקה לנס. אגדות משתקות ואינן מחוללות נסים. אפילו לא האגדה על זה המסתתר במערה שתים-עשרה מאות שנים. מעשה ולא נס. לבו היה בטוח, אבל הגיונו עוד ניסה לזנב.

-וכאשר תיכשל תסכים שאינך מהדי, גם לא בעל הזמן?

-לא. בעל הזמן לא ייכשל. אללה אוהב אותו.

-כלומר בכל זאת נס?

-אולי הגורל.

האיש הספקן הזה, שלא האמין בנסים, המתין לאות, להתפתחות, למה שיקרה ויוליך אותו לפגישה הגורלית עם הזמן. שכנע את עצמו שהאות בוא יבוא, ואם לא היום, כי אז מחר יהיה האות הזה. והאות הגיע. מהר יותר מכפי שהעלה על דעתו. אות של מסע פתאומי.