על מותו של כלב קטן

שלוש מסות יפהפיות מאת מוריס מטרלינק (1949-1862), חתן פרס נובל לספרות לשנת 1911.

כלבים, דבורים, פרחים – תמצית האנושיות בפלנטה שעליה אנחנו חיים.

"האדם אוהב את הכלב, אך היה אוהב אותו יותר אם היה נותן דעתו, במכלול הבלתי גמיש של חוקי הטבע, ליוצא מן הכלל היחיד במינו, הלא היא אהבה זו המצליחה לחדור, כדי להתקרב אלינו, מבעד למחיצות, שבכל מקום אחר אינן חדירות, המפרידות בין המינים! אנחנו לבד, לגמרי לבד על פלנטה מקרית זו, ומבין כל צורות החיים המקיפות אותנו, אף לא אחת, מלבד הכלב, לא כרתה ברית עימנו."

"הדבורה, על פי רוב, אינה עוינת ואינה תוקפנית; אך היא נראית גחמנית למדי. יש לה כלפי אנשים מסוימים סלידות שאין להכניען. יש לה גם ימים שהיא עצבנית – למשל בהתקרב סערה – אז היא נראית עצבנית עד בלי די. […] הגיע הזמן לגלות את סודו הגדול של זעמן."

"האם יודעים אנו מה יהיו פניה של אנושות שלא תכיר את הפרח? אם הפרח לא היה קיים, אם הוא היה תמיד נסתר ממבטינו, כמו בוודאי אלף חזיונות לא פחות מרהיבים המקיפים אותנו, אלא שעינינו אינן מגיעות אליהן כלל, אופיינו, המוסר שלנו, זיקתנו אל היופי, אל האושר, האם יהיו כמות שהם?"

מקט: 4-644-1127

שלוש מסות יפהפיות מאת מוריס מטרלינק (1949-1862), חתן פרס נובל לספרות לשנת 1911. כלבים, דבורים, פרחים – תמצית האנושיות בפלנטה […]

---

1.

איבדתי בימים אלה בולדוג קטן. הוא אך זה סיים את החודש השישי לחייו הקצרים. לא הייתה לו היסטוריה. עיניו הנבונות נפקחו כדי להסתכל על העולם ולאהוב את בני האדם, ואז נעצמו על סודותיו חסרי השחר של המוות.

הידיד שנתן לי אותו במתנה, נתן לו, אולי בלשון סגי נהור את השם הלא צפוי למדי פֵּלֵיאָס.[1] מדוע היה עליי לשנות את שמו? כלב מסכן אוהב, מסור ונאמן, האם הוא מחלל כבודו של אדם או של גיבור דמיוני?

לפליאס היה מצח גדול קמור ועַז, דומה לזה של סוקרטס או של וֶרְלֵן, ומתחת לחוטם קטן שחור ומכונס, כמו אישור בלתי מרוצה, שפתיים רחבות משתלשלות וסימטריות הפכו את ראשו למעין איום כבד, עיקש, מהורהר ודמוי משולש. הוא היה יפה כמו מפלצת טבעית יפה, שהתאימה עצמה במדויק לחוקי הגזע שלו. ואיזה חיוך של אדיבות קשובה, של תום לב ללא דופי, של הכנעה אוהבת, של הכרת טובה לבלי גבול ושל התמסרות מוחלטת האיר, עם הליטוף הקל ביותר, את מסכת הכיעור החמודה הזו! מאין נבע, בדיוק, החיוך הזה? מן העיניים התמימות והנוגעות ללב? מן האוזניים הזקופות לעבר דבריו של האדם? מן המצח שמותח קמטיו כדי להבין ולאהוב? מארבע השיניים הזעירות, לבנות ומשתרבבות, שעל גבי השפתיים השחורות קרנו מרוב שמחה? או מגזיר הזנב שעוּקַל בפתאומיות, לפי הנוהג של בני גזעו, והשתדל בקצהו האחר להעיד על השמחה האינטימית והנלהבת, שמילאה יצור קטן מאושר לפגוש פעם נוספת את ידו ואת מבטו של האל שהוא התמסר לו?

פליאס נולד בפריז, ואני לקחתי אותו אל הכפר. טלפיים טובות עבות, חסרות צורה ועדיין לא קשויות, נשאו בנחת בשבילים הבלתי מוכרים של קיומו החדש את ראשו העצום והרציני, פחוס וכמו כבד ממחשבות.

ראש זה, מכוער ועצוב קמעה, דומה לראשו של ילד תשוש, פתח במלאכה המעיקה הרומסת כל מוח בראשית החיים. נחוץ היה לו, בפחות מחמישה או שישה שבועות, להכניס ולארגן בו דימוי והבנה מספקים של היקום. האדם, בסיוע המדע של אבותיו ושל אֶחָיו, עָמֵל שלושים או ארבעים שנה כדי לשרטט הבנה זו, או אולי לצבור סביבה, כמו סביב ארמון של עננים, מוּדעות של אי־ידיעה שנוסקת; אך הכלב העניו צריך להסתדר בכמה ימים; ובכל זאת, בעיני אֵל שיודע הכול, כלום לא יהיו לו בקירוב אותו משקל ואותו ערך שיש לראשנו שלנו?…