על שופטים וגלגלים: מעולמו של שופט תעבורה

בשפה קולחת ועשירה, במבט ביקורתי אך אוהב ובחוש הומור רב, מתאר השופט בדימום ד"ר אברהם טננבוים את קורותיו של בית המשפט לענייני תעבורה בירושלים, שבו ישב בדין במשך שנים רבות. מדובר בבית משפט שוויוני לחלוטין, שכן כולם מגיעים אליו: נשים וגברים, זקנים וצעירים, חרדים וחילוניים, יהודים וערבים, פרופסורים באקדמיה ופועלים קשי יום, רופאים בכירים ומלצרים צעירים, שומרי חוק ופורעי חוק.
סיפוריו הקצרים אשר כולם התרחשו במציאות, מתארים פסיפס מרהיב של טיפוסים וקשת רחבה של התנהגויות אנושיות – מוזרות ושגורות, מכמירות לב ומכעיסות, טראגיות וקומיות ותמיד אמיתיות. סיפורים אלה מוכיחים שוב ושוב כי המציאות עולה על כל דמיון.
תוך כדי כך גם למדים הקוראים רבות על בית המשפט לתעבורה, על דיני התעבורה הנוהגים בו, על הליכים הנוהגים בעולם, על מה שניתן וצריך אולי לשפר, ואפילו על עתיד משפט התעבורה בעידן המכוניות האוטונומיות.
כל נהג או נהגת וכל מי שמבלה זמן על הכביש, ימצא בספר עניין. ד"ר אברהם טננבוים כיהן קרוב לשמונה עשרה שנה בבית המשפט השלום בירושלים. במקביל לעבודתו השיפוטית עסק תמיד בהוראה, במחקר ובכתיבה אקדמית. פרסומיו כוללים עשרות מאמרים אקדמיים ומאות רשימות שהתפרסמו בבמות שונות ומגוונות בארץ ובחו"ל. ספרו "על שוטרים וגנבים: סוגיות בקרימינולוגיה" יצא לאור במסגרת האוניברסיטה המשודרת.
"את ספרו של ד"ר טננבוים קראתי בשקיקה, וכמה טעמים לדבר: שפתו הצחה, מבטו הבוחן – מבט של שופט עתיר ניסיון. ובצד כל אלה – חוש ההומור דק אך מפותח, השזור בין השורות ומחפה על החשיפה הרגישה לקושי ולמצוקה האנושית הנחשפים בבית המשפט". (מתוך אחרית דבר של השופט אליעזר ריבלין (בדימום), המשנה לנשיאת בית המשפט העליון).

מקט: 4-800-1909103

ראשית דבר

באחרונה פרשתי מכס השיפוט לאחר כ־20 שנות כהונה, מרביתן בבית המשפט לתעבורה בירושלים.

בית המשפט לתעבורה שונה משאר בתי המשפט בישראל. הוא מיוחד בכך שנאשמיו הם בדרך־כלל אנשים הגונים מן השורה. אזרחים רגילים אינם מואשמים בעבירות פליליות, אך אין לך כמעט נהג שלא נעצר והואשם בידי שוטר, בעבירת תעבורה זו או אחרת. למעשה, כמעט שאין נהג אשר לא חטא (בין אם נתפס ובין אם לאו). זהו גם בית משפט שוויוני לחלוטין, שכן כולם מגיעים אליו: נשים וגברים, זקנים וצעירים, חרדים וחילוניים, יהודים וערבים, פרופסורים באקדמיה ופועלים קשי יום, רופאים בכירים ומלצרים צעירים. התנאי היחיד הוא היותך בעל רישיון נהיגה ותו לא.

כיום יש 4.25 מיליון בעלי רישיונות נהיגה בישראל (נכון לסוף שנת 2017). לקרוב מ־90% מהגברים ו־70% מהנשים יש רישיון נהיגה, ולצעירים/ות אף יותר, וכולם/ן “לקוחות פוטנציאליים” של בתי המשפט לתעבורה.

מספר תיקי התעבורה בישראל הוא לערך פי שלוש וחצי ממספרם של התיקים הפליליים כולם. ואלה רק התיקים המגיעים לבית המשפט. מספר המקרים שבהם נאשמים מעדיפים שלא להגיע לבית המשפט ולשלם את הקנסות שהטילו עליהם השוטרים, הוא כמעט פי עשר ממספר התיקים המתנהלים בבתי המשפט (למעלה ממיליון דו”חות נרשמים כל שנה). חלקם בעניינים קלים יחסית, המסתיימים בישיבה אחת (כגון עונש על נהיגה במהירות מופרזת), אך חלקם עוסק לדאבוננו במקרים כואבים וקשים, כמו תאונות רכבות ואוטובוסים, שגרמו למותם של לא מעט אנשים.

מניסיוני, אני יכול להעיד שכמעט כל מי ששמע על עיסוקי, סיפר לי מיד על עלילותיו כנהג (בין אם רציתי ובין אם לאו). ולא זו בלבד אלא שכמעט כל נהג מחזיק בתיאוריה והצעה משלו כיצד להפחית משמעותית את בעיות התחבורה ככלל ואת תאונות הדרכים בפרט (לו רק היו שומעים השלטונות לעצותיו הטובות).

הסיבה למעורבות זו ברורה, שכן דיני התעבורה הם החוקים והתקנות הנוגעים ביותר לחייו של כל אזרח. מהו אם כן הפלא בכך שכל הנהגים מגלים בהם עניין משלהם? אין ספק שקיימת סקרנות רבה מצד הציבור ורצון להכיר את התחום הזה.

מעניינת העובדה שחלק מהתופעות שהן נחלת בית המשפט לתעבורה הופיעו עוד בראשית שנות ה־50 של המאה הקודמת. כבר אז התלונן ישעיהו הראל, שופט התעבורה (היחיד!) של תל־אביב באותן השנים על ריבוי התיקים, על העומס הרב, על תירוצי הנהגים, על מחדלי השוטרים, ועוד. רוב תאונות הדרכים שעסק בהן היו עם סוס ועגלה ורק מיעוטן עסק בכלי רכב. היום אנו עוסקים רק במכוניות ההולכות ומשתכללות. בעתיד ייתכן ששופטי התעבורה יעסקו בכלי־רכב אוטונומיים ללא נהג, ברחפנים, ובעוד חידושים טכנולוגיים שכיום איננו יכולים לחזותם. בכל מקרה, נראה כי תמיד ניתקל בריבוי תיקים, בעומס רב, בנהלים מיוחדים, ואף בהווי המיוחד והמרתק המאפיין את בתי המשפט לתעבורה.

חישבתי ומצאתי שגזרתי את דינם של לפחות 80 אלף נאשמים. עברו לפניי עשרות אלפי אנשים, אלפי שוטרים ומאות מומחים. קראתי מאות אלפי מסמכים הכוללים בקשות, טענות ומענות, אך בעיקר שמעתי סיפורים. הקשבתי לסיפורים אמיתיים וסיפורים מופרכים, סיפורים מצחיקים וסיפורים עצובים, סיפורים משעשעים וסיפורים נוגים, סיפורים מרתקים וסיפורים משעממים, סיפורים הזויים וסיפורים מציאותיים, סיפורים שלא ייאמנו, וסיפורים שלא ייאמנו עם הוכחות שהם אכן קרו, ועוד ועוד.

אין לך גם נהג המגיע לשופט מבלי שהכין ותכנן ושיחזר את הגירסה אותה יספר לשופט. בדרך־כלל הוא גם דן בה עם חבריו, עם מכריו ועם כל מי שיכול אולי לעזור לו. כתוצאה מכך נשמעות בבתי המשפט לתעבורה טענות ממולחות ומפולפלות מכל הסוגים והמינים. בתחום הזה החדשנות שולטת. על אף שניסיוני גדל עם השנים, הופתעתי, שוב ושוב, מרעיונות שנונים ותירוצים מקוריים שלא עלו על דעתי. נתקלתי רבות בסיפורים שלולא ראיתים במו עיניי ושמעתים במו אוזניי, לא הייתי מאמין שייתכנו, אך המציאות עולה לפעמים על כל דימיון.

שלל הסיפורים הקצרים המופיעים בספר הם רק חלק זעיר מן המקרים שהתנהלו לפניי, וכולם התרחשו במציאות (את רובם שכחתי במהלך השנים). ניצלתי את ההזדמנות כדי לתאר כמה מהספקות, הקשיים והשאלות המתעוררות בשפיטה בכלל ובדיני התעבורה בפרט. מטרת הסיפורים אינה לתאר את ההלכה המשפטית המשתנה באופן תדיר, אלא לשקף את המציאות הנוהגת בבתי המשפט, בכבישים ובחברה הישראלית כולה. אני תקווה כי הקוראים ימצאו עניין בקריאתם, כפי שאני מצאתי עניין בשמיעתם, וכי יפנו את תשומת הלב הציבורית לעולם העשיר והמרתק של דיני התעבורה, ואולי אף יביאו לשינויים מיוחלים בו.

ירושלים, ניסן תשע”ט – מאי 2019

אברהם טננבוים