סיפוריהם של נזיר יווני, ארכיאולוגית צעירה ונער בן 17 משתלבים זה בזה לעלילה מסתורית ורבת תהפוכות. גילויים ארכיאולוגיים יוצאי דופן שנמצאו בעומק האדמה בארץ הקודש, מעוררים עניין רב בקהילה הבינלאומית. ועידה בין-דתית מתכנסת בירושלים, במטרה לשמור בסוד את התגליות. האם יום הדין קרב ובא? מדינת ישראל באמצעות פרופסור בעל ידע וכוח רבים, מתמרנת את הדמויות לעבר פרויקט חלל סודי שהיא מסתירה עמוק באדמת הרי ירושלים. סיפור שבו העובדות עולות על כל דמיון. הספר ערוך בפורמט ייחודי הכולל קישורים לקובצי קול להשמעת הסיפורים השונים, וכן יכולת מעבר לקריאה בנתיבים שונים, כדי לקבל סיפורים שונים. כל מקום המוזכר בטקסט מקושר למצגת תמונות מרהיבות שמציגות אותו.
במבצע!
על עדי זהר
עדי זהר, יליד 1962, שירת כקצין בצה"ל במשך 21 שנים והשתחרר בדרגת סא"ל. בעל תואר ראשון בתחומים כלכלה, סוציולוגיה ומדעי המדינה, ותואר שני בהנדסת תעשייה וניהול. הוא למד ניהול בתי ספר ובעשר השנים האחרונות עסק בחינוך וניהול בבית ספר תיכון ... עוד >>
קטגוריות: מבצעי החודש, מד"ב ופנטזיה
הספר זמין לקריאה במכשירים:
20.00 ₪
סיפוריהם של נזיר יווני, ארכיאולוגית צעירה ונער בן 17 משתלבים זה בזה לעלילה מסתורית ורבת תהפוכות. גילויים ארכיאולוגיים יוצאי דופן […]
1. אלכס – האב אלכס שאף את האוויר הקריר שהביאה הרוח המערבית, והפסיק את סיפורו כדי להסתכל על המרפסת סביב. המרפסת הייתה בעצם הגג של האגף הדרומי של מנזר סנט ג’ורג’ שבוואדי קלט, חמישה ק”מ מערבה ליריחו. הערבים שבסביבה קוראים לו דיר ג’ריס, אבל הכנסייה היוונית אורתודוקסית שבנתה אותו מחורבותיו בפעם השלישית, במאה ה-19, קראה לו על שם הנזיר גיאורגיוס (ג’ורג’) מכוזיבא. מנזר זה הוא מהעתיקים ביותר בעולם ובין המנזרים הראשונים שנבנו בארץ ישראל. כל הפרטים ההיסטוריים האלה שולבו בסיפורו של אלכס לחבורת בני הנוער שישבה מולו, כולם לבושים חולצות כחולות וכוסות פלסטיק חד-פעמיות בידיהם, עם שאריות הלימונדה שחילק להם.
הנערים והנערות ישבו בשלשות וברביעיות, מצטופפים בצל המועט שבמרפסת, שהלך והתרחב ככל שהשמש שקעה. הייתה זו רק שעת אחר-צהריים מוקדמת, אבל מיקומו של המנזר בצלע הוואדי, בצמוד למערה, השרה חושך מוקדם על המרפסת של המפלס העליון, שבו ישבו הנערים. הם היו שייכים לתנועת נוער כלשהי והגיעו למנזר לאחר טיול מפרך בשעות החמות של ואדי קלט, או נחל פרת כפי שנקרא בפי היהודים. אבל כרגע, תשומת ליבם הייתה נתונה יותר לצל, לרוח שייבשה את זיעתם וללימונדה הקרה שחולקה להם, ולא לסיפורים שלו.
לרגע חלפה במוחו של האב אלכס המחשבה שלכל מקום בארץ הקדושה הזו יש לפחות שני שמות, אחד שנתנו לו הערבים ואחד שנתנו לו היהודים, ולפעמים גם שם שלישי שנתנו לו הנוצרים או כובשים אחרים. ועל כל אבן כאן יש לפחות שלושה סיפורים, תלוי את מי שואלים.
צלצול פעמון קטע את מחשבותיו. היה זה צלצול מדלת הכניסה. אלכס ביקש את סליחת הקבוצה והציע לנערים לקחת לעצמם עוד לימונדה קרה מכד חמר גדול שהשאיר שם. הצעתו כמו העירה אותם מתרדמה, וכולם קמו לקחת עוד מהמשקה הצונן. הוא עצמו החל במסע הארוך, דרך מבוך מסדרונות המנזר, אל שער הכניסה.
כבר שלוש שנים הוא מבקש שיתקינו שער חשמלי בכניסה, וראש המנזר עונה לו שאין כסף. מכיוון שהוא היה האחראי לביקורים וללוויים, הוא היה גם זה שצריך לפתוח את השער. ההסכם שעשה עם ראש המנזר כי הכסף שיתרמו המבקרים יישמר וייאסף לצורך זה, לא עזר לו במיוחד עכשיו. מאז ההסכם בין ישראל והפלסטינים והפיכת רוב אזור המנזר לשטח פלסטיני, פחתו הביקורים שהיו בעבר, בעיקר של ישראלים. יתרה מכך, רוב המבקרים היו בני נוער שתרמו מעט מאוד כסף בסיום ביקורם. וכך, חלומו של אלכס על שער חשמלי התרחק והלך. ובכלל, הרי אף קבוצה נוספת לא תיאמה להגיע היום, אז מי אלה שבחוץ? כשפתח את השער ראה לתדהמתו אופנוען שעלה את מדרגות הכניסה עם אופנועו. תדהמתו גברה עוד יותר כשמתחת לקסדה ולמעיל העור של האופנוען בצבצה לה חליפת כמורה, וכומר צעיר הציג את עצמו כג’וזף, שליח מהוותיקן, ואמר שהוא צריך לדבר עם האב אלכס.
“זה אני”, גמגם אלכס בקול חלש, כשמחשבות רבות מנקרות בראשו. “אבל אני נמצא באמצע הרצאה לקבוצת נערים על הגג. תוכל אולי להמתין לי בחדר האוכל?”
“זהו עניין אישי, ואין לי הרבה זמן,” ענה ג’וזף. “אבל, בינתיים, אפגוש את ראש המנזר. האם מותר לי להכניס את האופנוע פנימה?”
אלכס לא ענה. הדבר לא היה מקובל כלל, אבל למען האמת, עוד לא היה מקרה כזה. לא של אופנוע שהגיע לפתח המנזר ובטח לא של כומר שהגיע רכוב עליו. פעם, כשהגיע כומר על חמור… ג’וזף לא המתין לתשובה והכניס את האופנוע בדלת, לעיניו המשתאות של אלכס. אלכס הסביר בקצרה לג’וזף איך להגיע לאב המנזר, וקבע להיפגש איתו בחדרו בעוד עשרים דקות. הוא מיהר לגג, לקבוצת הנערים שהשאיר שם.
המחשבות במוחו של אלכס התרוצצו: מה לוותיקן ולו? הרי הכנסייה הקתולית שמנהלת את הוותיקן לא אחראית על הנזירים השייכים לכנסייה היוונית. אלה כפופים לפטריארך. בעבר, כשביקש מהפטריארך בירושלים העברה ממנזר קרנטל לירושלים, לא טרחו כלל לענות לו, ולבסוף שלחו אותולסנט ג’ורג’, וגם זה רק אחרי שביקש מהישראלים להתערב ולעזור לו במעבר. אחרי הכול, זו הייתה אשמתם. הכול התחיל כשפנו אליו הישראלים, וביקשו ממנו לתווך במשא ומתן בינם לבין הפלסטינים. הוא היה דמות מוכרת ביריחו, ועזר משך שנים רבות לפלסטינים בקבלת סיוע מארגוני האו”ם. משפחות פלסטיניות רבות פנו אליו בבקשת עזרה ואף שמרביתן היו מוסלמיות ולא נוצריות, הוא היה מנסח מכתבים בשמם לארגוני האו”ם השונים. עשרות משפחות שזכו לסיוע בזכותו הכירו לו תודה.
אבל בתחילת 1997 פנו אליו הישראלים וביקשו שיעזור להם לשכנע את הפלסטינים לקבל את יריחו לידיהם. כששאלו הפלסטינים מה יצא להם מזה, הציעו הישראלים קזינו. הוא עזר בתיווך והקזינו המפואר “אואזיס” הוקם בשנת 1998 בעזרת האוסטרים. בשנתיים הראשונות, הכול נראה בסדר גמור. הקזינו הכניס מיליונים לכיסים רבים, בעיקר מכיסיהם של כשלושת אלפים ישראלים שביקרו בו בכל ערב. אבל האינתיפאדה השנייה, בשנת 2000, עצרה הכול. הישראלים הפציצו את הקזינו ופלסטינים רבים ביריחו, שהפסיקו להרוויח או שהשקיעו כספים בתיירות והפסידו אותם, האשימו אותו. המצב הידרדר עוד כשיזמים שהקימו קניון גדול והפסידו את כספם, שלחו לו איומים. כאמור, הישראלים עזרו לו להחליף מקום עבודה, ואף שהמרחק התבטא בכמה קילומטרים בלבד, הדבר הסיר מעט את הלחץ מעליו.
ועכשיו, פתאום הוותיקן פונה אליו, ועוד שלח שליח מיוחד על אופנוע. חמש שנים חלפו מאז שעבר בשנת 2000 להתגורר בסנט ג’ורג’, והוא התחיל להתרגל לשגרה השלווה במנזר. הוא אהב להדריך ולספר למבקרים על המנזר ולא רצה לעזוב את המקום. כשהגיע חזרה לגג ולחבורת הנערים שחיכתה לו, נראה היה שהם דווקא היו מרוצים מההפסקה עם הלימונדה הקרה. זה הביא אותו שוב למחשבה שהם נהנים יותר מהמנוחה בצל, מהרוח ובעיקר מהשתייה הקרה, הרבה יותר מאשר מהסיפורים שלו.
הוא המשיך וסיפר לנערים על המלאך שנגלה כאן לאביה של מריה הקדושה ובישר לו על הולדת ישו המתקרבת. הוא סיפר גם על אליהו הנביא שברח מאיזבל והתחבא במערה מאחורי המנזר, ועל העורבים שהביאו לו אוכל. אבל כמו תמיד, כשסיפר על הנזיר החנוט והגולגולות של הנזירים שנרצחו כאן במאה השישית, עורר מחדש את סקרנותם. הם מיהרו לרדת מהגג לקומה התחתונה, כדי לראות את הגולגולות ומשם נפלטו החוצה. בקופת התרומות השאירו רק כמה מטבעות ושטר אחד של עשרים שקלים.
בחצר התעכבו הנערים סביב האופנוע של ג’וזף תוך דיון מעמיק וקולני על כמה זמן לוקח לו להאיץ מאפס למאה ואם זה נחשב “אופנוע שטח” או לא. אלכס האיץ בהם להניח לאופנוע ולצאת מהמנזר, ולמעשה כמעט גירש אותם משם ומיהר לחדרו. הוא רצה רק לשים את הכסף בקופה שבחדרו ולמהר למשרדו של אב המנזר, אבל ג’וזף כבר חיכה לו בכניסה לחדרו ונכנס איתו פנימה.
היה זה חדר קטן וצנוע שמלבד מיטה, ארון קטן ושולחן כתיבה, הכיל רק מדף ספרים ועוד כמה ספרים שהיו פזורים על המיטה ועל שולחן הכתיבה. היו אלה ספרי קודש בעיקר, אבל ביניהם היו גם ספרי ארכיאולוגיה, שכן אלכס אהב לקרוא על חפירות וגילויים חדשים של מקומות היסטוריים. עכשיו היה נתון לגילויים של פרופ’ יגאל ידין במצדה. הוא הציע לג’וזף את הכיסא היחיד בחדר, הזיז כמה ספרים שעל המיטה והתיישב מולו. מכיוון שהחדר היה קטן, הם כמעט נגעו זה בזה. ג’וזף המתין כמה שניות והחל לדבר.
“תראה”, אמר, “באתי כדי לקרוא לך לוותיקן, הקרדינל האחראי למזרח התיכון צריך לדבר איתך.” הוא שתק לרגע ואלכס שאל:
“האם זה קשור לבקשתי מהפטריארך לעבור לירושלים?”
“אני לא יודע,” ענה ג’וזף, “תפקידי הוא רק למסור לך את זה.” וכאן הוציא מעטפה עבה ונתן אותה לאלכס.
“ממתי אנחנו נשמעים לוותיקן? ומה עם המנזר והתפקיד שלי כאן?” התפלא אלכס.
“הכול סגור. דיברתי עם אב המנזר והוא יודע על כך ומסכים. בסופו של דבר, הרי אין לו ברירה אחרת.”
“אבל מתי? למה?” ניסה שוב אלכס.
“הכול נמצא במעטפה,” אמר ג’וזף, “ועכשיו סלח לי, אני חייב לחזור עוד הערב לירושלים.”
ג’וזף הלך לכיוון הדלת, ואלכס ההמום נותר לשבת ואפילו לא קם לפתוח לו את הדלת כפי שמחייב הנימוס. בהחזיקו בידית הדלת הוסיף ג’וזף, “טוב, אז אולי נתראה ברומא.” אלכס נותר לשבת ושמע מרחוק את רעש המנוע של האופנוע בחצר, כשג’וזף יצא דרך השער הפתוח. רק אז, הצליח לאסוף את עצמו ולפתוח את המעטפה.
מהמעטפה נפלו על המיטה כרטיס טיסה ואישור הזמנה למלון ברומא, וכן ערימת שטרות של מאה דולר כל אחד. היו שם אלפיים דולר ומכתב קצר בכתב יד. אלכס הרים את המכתב וקרא: “אנחנו זקוקים לך בדחיפות, ממתין לך בהקדם, בבקשה ממך. כבר אסביר לך הכול כאן.” על החתום: קרדינל פראנץ קאפוצ’י, האחראי למזרח התיכון ולארץ הקודש.
אלכס הסתכל על כרטיס הטיסה וגילה שהוא מיועד למחרת בצהריים, לטיסה מנמל תעופה בן-גוריון לרומא במחלקת עסקים. שעת יציאה: 14:20. פירוש הדבר שעליו לצאת מוקדם מאוד בבוקר כדי להיות בנתב”ג בשעה 11 לפני הצהריים, או אולי אפילו לצאת עוד היום ולישון בתל-אביב.
אלכס יצא מחדרו למשרדו של אב המנזר, בדרך כבר החליט שעדיף לצאת עוד היום ולישון בתל-אביב. הוא יוכל להרשות לעצמו קצת כיף בכסף שקיבל. לא ברור לו מה פתאום קראו לו לוותיקן. לנזירים יוונים אורתודוקסים אין בדרך כלל קשר לוותיקן. ומה פתאום הפאר הזה: מחלקת עסקים, כסף, מלון יוקרתי ברומא ושליח מיוחד על אופנוע. אבל העניין בהחלט החניף לאגו שלו ולא השמיע פעמוני אזהרה. וכפי שאמר ג’וזף, אב המנזר רק איחל לו נסיעה טובה ולא ידע דבר על סיבת ההזמנה.
אלכס ארז מזוודה קטנה עם כמה בגדים, מטען לטלפון הסלולארי ואת הספר של ידין על מצדה. הוא הניח בה גם את המעטפה עם הכסף והוציא ממנה רק שטר אחד של 100 דולר לדרך. הוא קשר את המזוודה לאוכף החמור שעמד שם, נעל את שער המנזר אחריו ועלה על החמור, תוך שהוא מתקשר בטלפון הסלולארי ומזמין מונית למגרש החניה שבקצה השביל. המונית הייתה צריכה להגיע מירושלים, וזה נתן לו מספיק זמן כדי להגיע עד למקום. כשהגיע למגרש החניה המונית כבר חיכתה לו. הוא התיר את המזוודה ונתן מכה באחורי החמור, וזה היה סימן מוכר לחמור שעליו לחזור לבדו בשביל אל המנזר. בסופו של דבר, במנזר היה לו אוכל ועל אף מה שאומרים על חמור, טיפש הוא לא.
אלכס הזמין לעצמו חדר במלון “שרתון” בתל-אביב ונרדם במונית, את רוב הדרך העביר בשינה. הנהג העיר אותו בפתח המלון. השעה כבר הייתה שמונה בערב. רוח בריזה מלוחה ונעימה קיבלה את פניו כשיצא מהמונית למלון. הוא קיבל מפתח לחדר והחליט להתרחץ לפני שייצא לסיבוב קצר בעיר. הוא רצה עוד לקנות כמה דברים לפני שיטוס לרומא: משחת שיניים וסכיני גילוח ואולי כמה פינוקים לדרך. אבל כשהתקלח, שמע את דלת חדרו נפתחת.
אלכס חשב שזו חדרנית ששכחה לשים דבר מה בחדר או למלא מחדש את המיני בר, אבל מהחדר נשמע קול של גבר: “זה בסדר, תסיים להתרחץ, אנחנו נמתין.”
זה כבר היה יותר מדי, מי זה “אנחנו”? חשב לעצמו אלכס. הוא לא מכיר את הקול. הוא התנגב במהירות, קשר לעצמו מגבת ויצא לחדר. בחדר המתינו לו שלושה גברים עם תיק מרובע שחור שהיה מונח על השולחן. הוא לא הכיר אף אחד מהם.
“אנחנו החבר’ה של יוסי,” אמר אחד מהם, “באנו לדבר איתך על נושא חשוב.”
יוסי היה השם של מישהו מהשב”כ או שהיה בשב”כ ועמד בראש השיחות החשאיות עם הפלסטינים לפני 1997. אלכס אף פעם לא פגש או ראה את יוסי. מי שהיה איתו בקשר היה גידי. לפני כמה שנים שמע שגידי קיבל קידום, אבל גידי לא היה בין השלושה שישבו עכשיו בחדרו במלון.
האיש שדיבר קודם המשיך: “אני מצטער שגידי לא יכול היה לבוא, אבל הוא עסוק עכשיו ברומא. הוא יפגוש אותך שם.”
“אבל איך אתם יודעים?” שאל אלכס והספיק להתחרט על השאלה המטופשת ברגע שיצאה מפיו. ראשית, כי הם יודעים הכול בארץ; שנית, יש להם מהלכים לא רק אצל הפטריארך אלא גם בוותיקן, עובדה שעזרו לבקשת ההעברה שלו; ושלישית, כי הם בטח לא יגידו לו.
“זה לא משנה,” אמר שוב האיש שדיבר קודם. “אנחנו צריכים שתעשה משהו עבורנו.”
“זו קצת חוצפה מצידכם לבקש. עד כמה שאני זוכר,” אמר אלכס, “בפעם האחרונה שעשיתי משהו עבורכם נאלצתי לעזוב את מנזר קרנטל ביריחו, ואנשים מאיימים עליי עד היום.”
“זה לא היה בגללנו,” אמר שוב אותו איש, “אנחנו עזרנו לך לצאת משם, ואנחנו נעזור לך שוב להגיע לירושלים.”
“אני לא רוצה את עזרתכם ולא מעוניין לעבוד איתכם, ועכשיו אני מבקש מכם לצאת.”
“שנייה, תקשיב לנו רגע,” ביקש הבחור השני שישב על המיטה, “אתה זוכר את פרשת הארכיבישוף קאפוצ’י?” אלכס זכר. “הוא היה שייך לכנסייה שלך, היוונית, והוביל חומרי נפץ בחסות החסינות הדיפלומטית שלו מלבנון לאש”ף בארץ.”
“כן אני זוכר, הייתה זו פרשייה עגומה. הוא נשפט להרבה שנים בכלא בשנות השבעים והטיל הרבה רפש בכנסייה היוונית.”
“ליתר דיוק, הוא נשפט ל-12 שנים בכלא ושוחרר לבקשת האפיפיור אחרי שלוש שנים,” תיקן אותו הבחור שישב על המיטה.
“טוב, אז מה הקשר אליי?”
“אתה עומד להיפגש עם בן דודו.”
אלכס נזכר שעל המכתב שקיבל היה חתום איזשהו קאפוצ’י.
“אבל מה אתם רוצים ממני?” שאל שוב אלכס.
“אה, לא הרבה,” אמר הבחור השלישי שישב ליד השולחן. הוא פתח את התיק השחור והוציא ממנו מכשיר סלולארי זהה לשלו. “רק להחליף לך את הטלפון הסלולארי.”
“סליחה?! אני חושב שהגזמתם. אם נראה לכם שארגל עבורכם בוותיקן, צאו בבקשה מהחדר שלי או ש…”
“או שמה?” קטע אותו האדם שדיבר ראשון, “תקרא למשטרה? אם תעשה זאת אתה אבוד, אין לך מה לחזור בכלל לארץ. אתה לא תוכל להימלט תמיד מאלה שרודפים אחריך, די ברמז קטן שלנו וההם מהקניון ימצאו אותך.”
“זו חוצפה,” אמר אלכס. “אתם סיבכתם אותי בסיפור של הקזינו ועכשיו אתם מאיימים עליי? אני כומר של הכנסייה היוונית בדרך לוותיקן, ואתם דורשים שאעשה האזנות בשבילכם?”
“רגע אחד,” אמר הבחור שהזכיר את קאפוצ’י, ושינה תנוחה בישיבתו על המיטה. “בוא נבין אחד את השני. אנחנו לא צריכים את הסכמתך כדי לעשות את עבודתנו. יכולנו להחליף לך את הטלפון גם מבלי שתרגיש. אנחנו נותנים לך ולכנסייה היוונית הזדמנות לכפר על חטאי העבר והשימוש לרעה בחסינות של הכנסייה, ולך ניתנת הזדמנות לעזור למנוע פיצוץ אזורי. תקרא לזה מחילה, היטהרות, או איך שאתה רק רוצה. מצידי, אפשר גם לוותר על זה.”
אלכס היה חייב להודות בפני עצמו שיש בכך היגיון. הוא באמת לא היה שם לב אם היו מחליפים לו את הטלפון הסלולארי. הוא בדרך לוותיקן בפעם הראשונה בחייו, והמאמצים שנעשו כדי להביא אותו לשם היו יוצאי דופן בכל קנה מידה. לא יזיק שיהיו לו כמה חברים בשב”כ כשיחזור לארץ, על אחת כמה וכמה הכרת תודה מצידם. כמי שחי בארץ כמעט שני עשורים, ידע שכל הדלתות ייפתחו בפניו ולא רק אצל היהודים. וחוץ מזה, תמיד יוכל לטעון שלא ידע.
“בסדר,” אמר אלכס, “אבל בתנאי שאפגוש את גידי.”
“אתה יודע שגידי כבר לא שייך אלינו, הוא ב’מוסד’. הם אחראים על הפעילות בחו”ל, אבל הוא בהחלט יפגוש אותך ברומא.”
אלכס נרגע קצת, הוא סמך על גידי. כל מה שגידי הבטיח לו הוא קיים, ובכלל, הוא היה בחור לעניין, ישר, הגון ומבין. הם החליפו לו את הטלפון הסלולארי ונעלמו כפי שצצו. החשק להתלבש ולצאת העירה עבר לו. הוא נשכב על המיטה עם המגבת והסתכל במכשיר הסלולארי. הוא נראה רגיל לגמרי, כמו המכשיר שלו, אותו המספר, ולדעתו אפילו אותן השריטות. אלכס חשב על היום שעבר עליו. עד הצהריים זה היה עוד יום רגיל ומשעמם. מאז שעות הצהריים הוא כבר בתל–אביב, בדרך לוותיקן, והפך להיות מרגל של השב”כ או אולי זה המוסד? אכן מעניין, ועם מחשבה זו נרדם.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עמוק באדמת ארץ הקודש”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות